שפיטה “מקצועית”, או שפיטה על פי תחושות-בטן?

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/36329
 
 
שמחה ניר, עו”ד 15.02.2006 16:08

שפיטה "מקצועית", או שפיטה על פי תחושות-בטן?

אבל זהו בדיוק ההבדל בין שפיטה מקצועית לבין שפיטה לא-מקצועית, שהשפיטה המקצועית רואה רק את מה שיש, ואילו זו הלא-מקצועית מסיקה מסקנות ממה שאין לפניה – ומה שאין לפניה משאיר את המגרש פתוח לתחושות-הבטן, אשר מקומן לא יכירן בבית משפט מקצועי.

המאמר הזה נכתב ופורסם לראשונה באתר הישן של קימקא בשנת 2000. המאמר הזה מבוסס על ניסיוני האישי בבתי-המשפט, ועל עובדות, כמובן, אם כי המקרים המתוארים בו לא בהכרח אירעו כפי המתואר, ולפעמים הם קולאז’ים של עובדות אשר נאספו ממקרים שונים, וצורפו בצורה הנוחה ביותר להבנה, גם על ידי קורא שאינו משפטן.

 

לא הכל נשאר כשהיה מאז שהמאמר הזה פורסם. מעט אולי  השתפר, אבל ברוב הדברים המצב רק החמיר. חלק מהמקרים קיבל “גושפנקה” של ערכאות הערעור, ובכך גם ערכאות הערעור – כולל בית המשפט העליון – הצטרפו (אם לא היו חלק מזה עד אז, דבר המוטל בספק) למדברים על “שפיטה מקצועית”, אבל שופטים על פי תחושות-הבטן.

 

אני מקווה שיהיה לי בקרוב הזמן לפרסם מעקב בנושא הזה.

 

הקדמה: על שיטת המושבעים ועל השפיטה ה”מקצועית”

 

אחת הטענות כנגד השפיטה על ידי מושבעים, הנהוגה בארצות הברית ובמדינות

 

אחרות, היא ששופטים מקצועיים מסוגלים להתעלם מראיות לא-רלוואנטיות,

 

ואפילו מדברים אשר בידיעתם הפרטית, בעוד שאת המושבעים אפשר “לסבן”,

 

לא רק בראיות בלתי קבילות, אלא אפילו בשאלות פסולות המוצגות לעדים, אשר

 

גם אם הן נפסלות על ידי השופט המנהל את המשפט, או שהן לא נפסלות אבל

 

השופט “מנחה” את המושבעים “להתעלם” מהן, השאלה הפסולה או הראייה

 

הבלתי-קבילה כבר “עשו את שלהם”, והרושם שהן השאירו על המושבעים כבר

 

אינו ניתן למחייה, למרות ההנחייה של השופט.

 

 

על היתרונות והחסרונות של שיטת המושבעים אנחנו, ככל הנראה, יודעים הכל,

 

אבל לא כאן המקום לדון בהם.

 

 

מאידך, האגדה על השפיטה ה”מקצועית”, מדאיגה אותי מאוד, ואני בכלל לא

 

בטוח אם יש לה יסוד כלשהו.

 

 

במקום הזה אני מדבר על מערכת המשפט בישראל, שהיא, כפי שקורין

 

במקומותינו, “מן הטובות בעולם”. כמובן שזו רק הגדרתם של הנחתומים

 

המעידים על עיסתם, ועדיין לא ראינו מחקר רציני, אקדמי או אחר, של גוף

 

חיצוני ובלתי-תלוי, המאשש את ההתיפייפות הזאת, אבל לצורך ענייננו אני מוכן

 

לצאת מתוך ההנחה הזאת.

 

 

אבל – וזו רק הערת-אגב – אם מערכת המשפט שלנו היא אכן “מן הטובות

 

בעולם”, נשאלת השאלה מה יגידו אזובי הקיר.

 

 

הדוגמאות אותן אביא להלן מראות עד כמה חסרת-שחר הטענה כי שופטים

 

מקצועיים מסוגלים לשפוט רק לפי הראיות הכשרות שלפניהם, ולהתעלם

 

מראיות אחרות, מידיעתם הפרטית, או מ”תחושות-הבטן” שלהם.

 

 

אתם יכולים לומר כי אלה “יוצאים מהכלל המעידים על הכלל”, אבל הרעיון

 

הזה אף פעם לא קסם לליבי במיוחד, משום שתמיד אפשר לומר את הדבר הזה

 

על כל תופעה שהיא: נהג נוסע בחוסר זהירות וגורם לתאונה? “יוצא מהכלל

 

המעיד על הכלל”. אדם נתפס נותן שוחד? “יוצא מהכלל המעיד על הכלל”. עובד-

 

ציבור נתפס מקבל שוחד? “יוצא מהכלל המעיד על הכלל”… אני לא יודע במה זה

 

מעיד, לא לטוב ולא לרע. נכון שלא הכל נוהגין בחוסר-זהירות, ולא הכל נותנין

 

או לוקחין שוחד, אבל די לנו במה שיש, ואין ה”יוצא מהכלל” שולל את קיומה

 

של התופעה מעבר לעצמו.

 

 

והוא הדין גם באשר לשופטים גרועים.

 

 

גם הטענה ההפוכה, האומרת כי ה”יוצא מהכלל אינו מעיד על הכלל”

 

(תחליטו!!!) אינה אומרת דבר, ואינה מנחמת כהוא-זה את מי שנפל על היוצא-

 

מן-הכלל (או שהיוצא-מן-הכלל “נפל” עליו).

 

 

חוזקה של שרשרת, כידוע, נמדד לפי החוליה החלשה, והוא הדין גם במערכת

 

ציבורית כגון מערכת המשפט (את המשל-ונמשל הזה, אגב, הזכיר לנו לא אחר

 

מאשר השופט מאיר שמגר, עוד כאשר כיהן כנשיא בית המשפט העליון). את מי

 

שנאלץ להתדיין בפני שופט גרוע לא מנחמת העובדה שישנם שופטים מצויינים

 

יותר, ושהרמה ה”ממוצעת” היא גבוהה יותר. ממש לא מנחמת.

 

כיצד מזהין “שפיטה על פי תחושות-הבטן”?

 

לוקחים מקרים בהם אין לשופט כל אפשרות להסתתר מאחורי ה”אני מאמין

 

המפורסם. מקרים בהם מול ראיות התביעה אין כל ראיות הגנה, וההגנה טוענת

 

כי גם אם ניתן לראיות התביעה את מלוא האמון, עדיין אין הן אומרות – ולא

 

כלום.

 

 

אכן, לא מעט שופטים יוצאים מכליהם מול “הגנה שותקת”.

 

 

ומגדוע הם יוצאים מכליהם?

 

 

משום שאם הנאשם מעיד, ומביא עדים, קל לו לשופט לומר כי הוא “מאמין לעדי התביעה, אשר עשו עליו רושם מהימן ואמין ו… ו…“, וכו’ וכו’, והדבר פוטר אותו מלהתעמק בטענות הצדדים, וגם נותן לו חסינות כמעט-מוחלטת מפני ביקורתה

 

של ערכאת הערעור.

 

 

אבל כאשר ההגנה שותקת, וטוענת כי בראיות התביעה אין ולא כלום, כאן

 

השופט צריך להתחיל ולהפעיל את התאים האפורים, ואם הוא שוגה, ערכאת

 

הערעור יכולה לעלות על כך מיד.

 

 

אבל למרות כל זאת אנחנו עדים לכך שלא מעט שופטים “מקצועיים” הולכים

 

שבי אחרי תחושות-הבטן. במיוחד רואים אנו את הדבר הזה כאשר ההגנה

 

טוענת כי לא הוכחה זהותו של הנאשם כמי שביצע את העבירה. תחושת-הבטן

 

אומרת שאם הנאשם טוען כי לא הוא היה זה אשר ביצע את העבירה, הדבר

 

הפשוט ביותר שעליו לעשות הוא לעלות על דוכן העדים, ולהעיד כי אין לו כל

 

קשר לעבירה, ו”אם הוא לא מעיד, סימן שיש לו מה להסתיר”…

 

 

אבל זהו בדיוק ההבדל בין שפיטה מקצועית לבין שפיטה לא-מקצועית,

 

שהשפיטה המקצועית רואה רק את מה שיש, ואילו זו הלא-מקצועית מסיקה

 

מסקנות ממה שאין לפניה – ומה שאין לפניה משאיר את המגרש פתוח

 

לתחושות-הבטן, אשר מקומן לא יכירן בבית משפט מקצועי.

 

 

בדוגמאות שנראה להלן שונו פרטים קלים, על מנת למנוע זיהוי המעורבים, או

 

השופטים, שהרי עניין לנו כאן בתופעה עצמה, ולא במקרה זה או אחר, ובמקום

 

בו נרצה לטפל במקרה פרטני, עם שמותיהם של המעורבים – לא נהסס לעשות

 

כן. אתם הרי יודעים.

 

שני מבואות ועשרה מקרים

 

מבוא (א): כיצד מזהין את הנאשם כמי שביצע את העבירה?

 

מבוא (ב): על “שרשרת הסמים” כמשל.

 

מקרה ראשון: זיהוי על פי מסמך “פרטי” (דהיינו לא-רשמי), הנושא תצלום בעליו

 

מקרה שני: זיהוי על פי מסמך “פרטי”, אשר אינו נושא תצלום בעליו

 

מקרה שלישי: זיהוי על פי כרטיס ביקור.

 

מקרה רביעי: על “רשיון נהיגה עם תמונה”, אשר לא היה ולא נברא.

 

מקרה חמישי: קישור הנאשם לעבירה באמצעות מכתב של אדם אחר אשר אינו יכול להעיד.

 

מקרה ששי: “אני רצחתי את שמחה ניר”

 

מקרה שביעי: שרשרת חסרת-חוליות לקישור בין הנאשם לבין גופתו של “המנוח”.

 

מקרה שמיני: “הייתם צריכים להעמיד לדין את בעלת הרכב …”.

 

מקרה תשיעי: על שיטת “הפרטים המצטברים”.

 

מקרה עשירי: האם היה הנאשם שופט בזמן האירוע?

 

המבואות

 

מבוא (א): כיצד מזהין את הנאשם כמי שביצע את העבירה?

 

ישנם שני דרכים, או שלושה, בעצם, לזהות נאשם:

 

 

הדרך הראשון: על פי הכרות אישית של העד עם הנאשם. העד מצביע על

 

הנאשם, אשר לרוב יושב על ספסל הנאשמים, ואומר: זה האיש!

 

 

הדרך השני: על פי רישומיו של השוטר אשר רשם את הדו”ח, או גבה את

 

“הודעת הנאשם” (אשר אמורה להיות מוגשת באמצעותו לבית המשפט, כהוכחה

 

להודאתו של הנאשם בעבירה המיוחסת לו).

 

 

שוטר אשר בא במגע עם אזרח אשר אינו מוכר לו באופן אישי, אינו חייב,

 

ולמעשה גם אינו יכול, לזכור את מראהו עד ליום בו יעיד בבית המשפט, שהרי

 

הוא בא במגע עם עשרות אנשים מדי יום, ואם הוא מתיימר לזכור את מראהו

 

של כל אחד מהם אחרי חודשים ארוכים, הוא פשוט משקר.

 

 

כיצד מתעד השוטר את מגעיו עם האזרח? דבר הוא רושם בזמן-אמת את אופן

 

הזיהוי (“זוהה עפ”י תעודת זהות”), והדבר הזה כשר-למהדרין במסגרת מה

 

שקרוי “הקפאת הזכרון”. כאשר הוא יבוא, בבוא העת, להעיד בבית המשפט,

 

הוא “ירענן” את זכרונו על פי הרישומים שערך, ויעיד כי הנהג שעצר הוא פלוני,

 

אשר “זוהה על ידי עפ”י תעודת זהות”, והוא הדין גם לגבי נאשם אשר מסר

 

במשטרה הודעה אשר מפלילה אותו: חוקר המשטרה יעיד על סמך הרישום שלו,

 

כיצד הוא זיהה את מוסר ההודעה.

 

 

ומה אם הרישום אינו מספיק, דהיינו שהשוטר לא רשם כיצד הוא זיהה את

 

הנאשם? הנאשם יזוכה, והמשטרה תישלח לשפר את שיטותיה, ואת ההדרכה

 

שהיא נותנת לשוטרים.

 

 

והדרך השלישי: על פי הבעלות על הרכב. כאשר נעשית עבירת תעבורה ברכב,

 

ואין יודעים מי בפועל ביצע אותה, מאשימים את הבעלים הרשום של הרכב,

 

ואם הוא טוען כי מישהו אחר נהג ברכב, או שהרכב נלקח ממנו בלי ידיעתו ובלי

 

רשותו – עליו ההוכחה.

 

מבוא (ב): על “שרשרת הסמים” כמשל

 

כאשר מגישים, במשפט על עבירת-סמים, שקית המכילה חומר לבן, וטוענים כי

 

החומר הזה נתפס בכליו של הנאשם, צריך להביא בחשבון כי המוצג הזה עבר

 

מספר ידיים, החל בשוטר שתפס אותו, המשך בכל מי שהחזיק בחומר לצורך

 

העברתו לבדיקה במז”פ (המחלקה לזיהוי פלילי) ובכל מי שטיפל בו במז”פ

 

עצמה, וכלה במי שקיבל את המוצג על מנת לשמרו ולהגישו לבית המשפט.

 

 

כל הפעולות האלה צריכות להיות מתועדות, ואם התיעוד אינו מספיק, גם אז

 

הנאשם יזוכה, והמשטרה תישלח לשפר את שיטותיה, ואת ההדרכה שהיא

 

נותנת לשוטרים.

 

 

והוא הדין, למשל, כאשר מאשימים אדם בגרימת תאונה קטלנית.

 

 

ראשית – צריך להוכיח כי הוא היה זה אשר נהג ברכב (ראה לעיל).

 

 

שנית – צריך להוכיח כי מי שנפגע על ידו הוא-הוא “המנוח”, כהגדרתו בכתב

 

האישום (ולא בכדי אני אומר “המנוח” ולא ה”מנוח”, אליו נתייחס בהמשך).

 

 

ושלישית – צריך להוכיח כי ה”מנוח” הזה אכן מת.

 

ומכאן לכופתאות

 

מקרה ראשון: זיהוי על פי מסמך “פרטי” (דהיינו לא-רשמי), הנושא תצלום בעליו

 

נהג נעצר על ידי שוטר, והוא מזדהה באמצעות תעודת מנוי לבריכה השחייה

 

השכונתית. תעודה זו אינה מסמך רשמי, ועל כן אינו כשר כאמצעי-זיהוי, אלא

 

באותה המסגרת שהוציאה אותו, ואם הנהלת הבריכה לא מקפידה עם עובדיה,

 

יכול להיות שהיא תצטרך לאפשר כניסה לבריכה למי שלא שילם על השירות

 

הזה, רק בגלל שאחד מעובדיה לא הקפיד על זיהוי של בעל התעודה (למשל:

 

באמצעות תעודת-זהות).

 

 

אבל כאשר “יוצאים עם זה” החוצה, למערכת “חיצונית” לזו אשר הנפיקה את

 

התעודה, המסמך הזה חסר-ערך הוא, משום שהבריכה השכונתית אינה רשות

 

רשמית אשר ממונה מכוח החוק על הנפקתם של אמצעי-זיהוי.

 

 

כיצד “התגבר” השופט על הקושי הזה? על ידי הדגשת המילה “תצלום”

 

(“הנאשם זוהה על פי תעודת מינוי לבריכה השכונתית, הנושאת את תצלום

 

בעליה”, אבל כאשר מדובר במסמך שהונפק על ידי גורם פרטי, עניין התצלום

 

אינו רלוואנטי. ומה אומר כבוד השופט על כך בפסק דינו המרשיע? אף לא מילה.

 

דבר אל הקיר.

 

מקרה שני: זיהוי על פי מסמך “פרטי”, אשר אינו נושא תצלום

 

אחרי הרשעתו של אדם על פי מסמך פרטי הנושא את תצלום בעליו, בלי

 

להתייחס לשאלת כוחו המשפטי כמסמך מזהה, קצרה מאוד הדרך להרשעתו של

 

אדם גם על פי מסמך פרטי אשר אינו נושא את תצלום בעליו.

 

 

אדם המעורב בתאונה מזדהה בפני המעורב האחר באמצעות תעודת-ביטוח.

 

 

תעודת-הביטוח היא, כידוע, מסמך המונפק על ידי גוף פרטי (חברת הביטוח),

 

וכיוון שהוא לא נועד למטרות זיהוי, הוא גם אינו נושא את תצלום בעליו.

 

 

מאיפה לקח ה”מזדהה” את תעודת הביטוח? אולי מתא-הכפפות אשר ברכב,

 

אבל זה עדיין אינו אומר דבר. ייתכן והרכב גנוב, והגנב מצא מה שמצא,

 

והשתמש בזה לשם הזדהות. ייתכן והוא קיבל את הרכב מחברו, יחד עם

 

תעודת-הביטוח, והכל כדין, אבל ברגע-של-חולשה הוא השתמש בתעודת-הביטוח

 

של חברו למטרה הפסולה.

 

 

וישנה עוד אפשרות. ראובן פונה אל סוכן-ביטוח, שולף פנקס-צ’קים ומבקש

 

תעודת ביטוח על שם שמעון. האם סוכן הביטוח יחשוד במשהו? סביר להניח

 

שלא, שהרי מה עניין לו לאדם להוציא מכספו לטובת אדם אחר, אשר אולי אינו

 

מעוניין בדבר? גם לחברת הביטוח לא ייגרם כל נזק מההוצאה בקלות-דעת של

 

התעודה, משום שהיא מקבלת את הכסף, וקרוב-לוודאי שהיא לא תצטרך לשלם

 

דבר על הביטוח הפיקטיבי הזה (וגם לא להחזיר אפילו אגורה).

 

 

אכן, סבירות נמוכה היא שיקרו דברים כאלה, אבל לפעמים המציאות עולה על

 

כל דמיון, והכל יכול לקרות. הנאשם, מצידו, לעולם אינו חייב להוכיח

 

אפשרויות אחרות, אלא התביעה היא זו אשר צריכה להוכיח כי האפשרויות אינן

 

קיימות, ובמקרה דנן קיימות גם קיימות אפשרויות שונות.

 

 

אבל את כבוד בית המשפט זה אינו מעניין. תחושת-הבטן היא שאכן היה זה

 

הנאשם עצמו אשר הזדהה באמצעות תעודת הביטוח, ולמה לתת לעובדות לבלבל

 

לנו את המוח.

 

מקרה שלישי: זיהוי על פי כרטיס-ביקור

 

שני נהגים, ראובן ושמעון, מעורבים בתאונה, מחליפים פרטים, ונפרדים לשלום.

 

איך “מחליפים” פרטים? למשל: על ידי כרטיס ביקור. ראובן עוטה ארשת

 

חשיבות, מוציא מהכיס כרטיס-ביקור של עו”ד שמחה ניר, ואומר: אני שמחה

 

ניר.

 

 

לא נוקפות השעות, ושמעון פונה למשטרה. אולי כדי לסחוט כסף, אולי “בשביל

 

הביטוח”, והתוצאה היא כתב-אישום נגד עו”ד שמחה ניר.

 

 

תובע משטרתי מסודר היה “עולה” מיד על כך שהזיהוי על פי כרטיס-הביקור

 

אינו זיהוי כשר, והיה מחזיר את התיק להשלמת חקירה, אבל כאשר ישנם

 

שופטים “מקצועיים” הנגררים אחרי תחושות-הבטן, למה לחקור.

 

מקרה רביעי: על “רשיון נהיגה עם תמונה”, אשר לא היה ולא נברא

 

עמדנו לעיל על הדרכים לזיהויו של הנאשם כמי שביצע את העבירה, ובמיוחד

 

על הדרך השני שהוא זיהוי על פי רישומיו של השוטר בזמן-אמת.

 

 

שוטר תנועה עוצר נהג, מוסר לו דו”ח, וברישומיו שערך הוא כתב: “זוהה על פי

 

רשיון נהיגה”. כשמגיע מועד המשפט, והשוטר עולה להעיד, הוא אומר, מעל דוכן

 

העדים: זיהיתי את הנהג על פי רשיון נהיגה עם תמונה.

 

 

הסניגור: האם אתה מזהה את הנאשם, כאן באולם?

 

 

השוטר: לא. אני רושם דו”חות רבים, ואני לא יכול לזכור פרצופים, סליחה,

 

פנים.

 

 

הסניגור: אני אומר לך שאתה משקר. שלנאשם מעולם לא היה רשיון נהיגה עם

 

תמונה.

 

 

השוטר: אני לא משקר.

 

 

הסניגור: אבל אתה אומר שאתה זוכר את המקרה רק לפי הרישום שערכת,

 

וברישום שלך אתה כותב: זוהה על פי רשיון נהיגה, ולא על פי רשיון נהיגה

 

עם תמונה.

 

 

השוטר: בכל זאת אני אומר שהנאשם זוהה על פי רשיון נהיגה עם תמונה.

 

 

בשלב הזה הסניגור מבקש, ומקבל, דחייה על מנת להזמין עד מאגף מערכות

 

מיחשוב של משרד התחבורה (לפנים ענו”ר – המחלקה לעיבוד נתונים ורישום).

 

 

והנה, העד הזה עולה על דוכן העדים, ואומר כהאי לישנא: לאיש הזה מעולם לא

 

היה רשיון נהיגה עם תמונה.

 

 

והמסקנה: לא הוכח שהנאשם היה זה אשר נעצר ע”י ידי השוטר, וממילא לא

 

הוכח שהוא היה זה אשר ביצע את העבירה. מעבר לכך הוכח שהשוטר שקרן,

 

ואם הוא שקרן, אולי העבירה עצמה לא הייתה ולא נבראה, והשוטר סתם רצה

 

“להרביץ מיכסות”?

 

 

אבל בפסק הדין קבע השופט: רישומיו של השוטר הינם ראייה לכאורה, ומשלא

 

הביא הנאשם ראיות לסתור, אני מרשיעו בביצוע העבירה המיוחסת לו.

 

 

ונשאלה השאלה “ראייה לכאורה” למה? לכך שהשוטר זיהה אלמוני אשר הציג

 

לפניו מסמך ללא תצלום בעליו, ואמר “אני פלוני”?

 

מקרה חמישי: קישור הנאשם לעבירה באמצעות מכתב של אדם אחר אשר אינו יכול להעיד (מטעמי חסיון, למשל)

 

רכב של חברה פלונית מצולם עובר עבירה. החברה שלחה למשטרה מכתב בו

 

היא אומרת שפלוני, עובד החברה, החזיק ברכב במועד הרלוואנטי, ואותו עובד

 

מצרף למכתבה של החברה את מכתבו-הוא, בו הוא מודה כי הרכב אכן היה

 

בהחזקתו במועד האירוע, אבל מי שנהג בו בפועל היה דווקא בנו (לפי הסכם-

 

העבודה שלו הוא רשאי לתת את הרכב לבני משפחתו).

 

 

המשטרה, כיד הפרטאצ’יות הטובה עליה, מוציאה כתב-אישום על שם הבן, בלי

 

להזמין את הבן למסור עדות אותה אפשר יהיה להגיש לבית המשפט. נראה לה

 

מובן מאליו שאם הבן יוזמן לבית המשפט, ל”הקראה”, ויוצג בפניו מכתבו של אביו,

 

הוא לא יטען שאביו משקר, וכל מה שיהיה לו לומר הוא “מודה אני לפניך“.

 

 

אבל, מה לעשות, והנאשם עשה שימוש בזכות השתיקה?

 

 

לנסות. מגיש התובע את מכתבו של האב כראייה, אבל המכתב הזה אינו כשר

 

כראייה, ומכמה טעמים:

 

 

ראשית – אין “עדות בכתב”. עדות ניתנת רק מעל דוכן העדים, לאחר שהעד

 

מוזהר כי יהיו צפויים לו הענשים הקבועים בחוק אם לא יאמר את האמת, והעד

 

צריך גם לעמוד לחקירה נגדית על ידי הנאשם;

 

 

שנית – אין כל הוכחה שהמכתב הזה הוא אכן מכתבו של האב, ולא איזה

 

פיברוק.

 

 

ושלישית – עדות של הורה כנגד בנו אינה קבילה במשפט הפלילי, ואי אפשר

 

לעקוף את האיסור הזה על ידי הפיכת העדות ל”מכתב”.

 

 

אבל למה לתת לעובדות לבלבל לנו את המוח, אם תחושת-הבטן היא שהבן-

 

הנאשם אכן נהג ברכב?

 

מקרה ששי: “אני רצחתי את שמחה ניר”

 

נניח שביום בהיר אחד מגיע אל המשטרה מכתב האומר “אני רצחתי את

 

שמחה ניר”, והחתימה עליו נחזית כאילו החותמת היא עורכת-הדין מירב רן-

 

גיל מפרקליטות מחוז הצפון, נצרת עילית.

 

 

ונניח שביום בהיר אחר מגיע אל המשטרה מכתב אחר, האומר אני, שמחה

 

ניר, רצחתי את חיים ארלוזורוב (או את אהרן ברק, נשיא בית המשפט העליון).

 

 

נשאלת השאלה: אז מה? האם, ככה-סתם, מגישים כתב אישום בלי לזמן את

 

הכותב לחקירה?

 

 

האם באמת הגב’ רן-גיל חתמה על המכתב? האם חתמה עליו מרצונה הטוב

 

והחופשי? האם הוא משקף את האמת, או שהוא נכתב מתוך רצון לקבל

 

כרטיס-כניסה לאחד מארגוני-הטירור? האם יש “דבר-מה” לסיוע?

 

 

ואולי חיים ארלוזורוב ז”ל נרצח בשנת 1933, כאשר שמחה ניר עדיין לא

 

נולד, וגם ההתיישנות אומרת משהו?!

 

 

השאלה היא, כאמור, אם על סמך מכתב כזה מגישים כתב-אישום, או

 

שפותחים בחקירה:

 

 

והתשובה היא אחת: משטרה מתוקנת פותחת בחקירה, ורק משנאספו ראיות

 

מספיקות, מגישים את כתב-האישום. ואם מגישים את האישום בלי חקירה

 

המניבה ראיות מספיקות – הנאשם מזוכה, ולפעמים המדינה גם משלמת

 

הוצאות!

 

 

רכב של חברה פלונית, כמו בדוגמה הקודמת, מצולם עובר עבירה, אלא

 

שהפעם מגיע אל המשטרה מכתב האומר אני, שמחה ניר, נהגתי ברכב.

 

אני מבקש לבטל את הדו”ח נגד החברה, ולהעביר את הדו”ח על שמי.

 

 

המשטרה, כפי שראינו, שולחת ישר כתב-אישום אל שמחה ניר, אפילו בלי

 

לבדוק אם בכלל יש חיה כזאת.

 

 

אילו הוכחות יש לה, למשטרה, ששמחה ניר הוא אכן זה אשר נהג ברכב בזמן

 

ובמקום אשר פורטו בכתב האישום? יש לה מכתב.

 

 

כאשר התביעה מבקשת להגיש הודעה שמסר הנאשם בחקירה, היא מביאה

 

לעדות את השוטר את גבה את ההודעה, וזה מעיד על הנסיבות בהן נגבתה

 

ההודעה.

 

 

המסמך הקרוי “הודעת הנאשם” לעולם אינו “מדבר בעד עצמו”, ושתי

 

העובדות החשובות יותר עליהן השוטר, גובה-ההודעה, אמור להעיד, הן:

 

האחת – זהותו של מוסר ההודעה, והשנייה – מסירתה של ההודעה מרצונו

 

החופשי של הנאשם.

 

 

אבל המשטרה, מדושנת-הבטחון-בעצמה (ולמעשה בשופט אשר יסייע בידה,

 

ועוד יותר ממנו – בנאשם אשר ינהל את המשפט כנגד עצמו) לא טורחת

 

לרשום בכתב האישום מי יהיה העד אשר באמצעותו היא תוכיח כי אכן היה

 

זה שמחה ניר, אשר שלח את המכתב, ובנוסף לכך – כי הוא עשה זאת מרצונו

 

הטוב והחופשי, ולא, למשל, כתוצאה מאיומיה של אשתו ללכת לרבנות, אם

 

הוא לא ייקח את האשמה על עצמו, וישחרר אותה מאימת הפסילה לפי שיטת

 

הניקוד.

 

 

שהמשטרה “לא טורחת לרשום בכתב האישום מי יהיה העד…”, וכו’, זה לא

 

לגמרי מדוייק, משום שמה שהיא באמת לא טורחת לעשות הוא לזמן את

 

שמחה ניר לחקירה, לעקור לו ציפורניים, להוציא ממנו הודעה-הודאה,

 

ולהביא את השוטר שגבה את ההודעה לבית המשפט, על מנת שיעיד כי הוא

 

לא עקר לשמחה ניר את הציפורניים, אלא, בסך-הכל, שבר לו כמה שניים.

 

 

והנה, כאשר מתברר כי הנאשם מסרב למלא את חלקו בתסריט המשטרתי,

 

ולהודות בכך שהוא אכן שלח את המכתב, התובע, כדרכו, מבקש דחייה

 

לצורך מיקצה-שיפורים: לתקן את כתב האישום כך שיכלול ברשימת העדים

 

גם את השוטרת אשר טיפלה בדואר הפנימי, ולזמן אותה לעדות בישיבה

 

הבאה.

 

 

הסניגור חורק שניים: “כמה פעמים עוד צריך לעבור את הדבר הזה? אתם

 

מחנכים את המשטרה לעשות מלאכת-רמייה!”.

 

 

אבל זה לא עוזר, והתביעה מקבלת את מבוקשה, אבל – כצפוי – העדה שהיא

 

הביאה הייתה שוטרת-פקידת-דואר-נכנס, אשר יכלה רק להגיד שהיא קיבלה

 

את המכתב הזה יחד עם שאר הדואר-הנכנס.

 

 

כדי להוכיח שהמכתב האמור אכן נתקבל בדואר הנכנס לא צריך היה

 

להטריח את בית המשפט, את הצדדים ואת העדה, שהרי איש לא טען

 

שמישהו בתוך המשטרה פיברק דואר “נכנס”. הרי גם אם היה קורה כדבר

 

הזה בתוך המשטרה פנימה, המפברק היה שולח את המכתב מסניף-דואר

 

כלשהו, “בחוץ”, כך שהתוצאה הסופית לא הייתה שונה, בין אם העדה

 

הופיעה, בין אם לאו.

 

 

אז מה היה לנו כאן? מכתב “מתעופף ברוח”, אשר לא יודעים מי שלחו, ואשר

 

לא הוגש לבית המשפט, לא בדרך המוכרת על ידי פקודת הראיות, ולא בכל

 

דרך כשרה אחרת.

 

 

ועל מכתבים המתעופפים בכל רוח, מצוייה או בלתי מצוייה, מעמידים אצלנו

 

נאשמים אל הקיר, ולכך יקראון במקומותינו “שפיטה מקצועית”.

 

מקרה שביעי: שרשרת חסרת-חוליות לקישור בין הנאשם לבין גופתו של “המנוח”

 

תאונה קטלנית. השוטר אשר גבה את “הודעת הנאשם” לא רשם כיצד הוא

 

זיהה את מוסר ההודעה (ראה לעיל). התובע, בצר לו, ביקש לקיים “מסדר

 

זיהוי” באולם בית המשפט, והשופט אכן נעתר לו, אבל מסדר-הזיהוי כשל,

 

והשוטר הצביע על אדם אחר אשר ישב באולם.

 

 

גם “שרשרת הזיהוי” של הנפגע הייתה רופפת בכל החוליות האפשריות. מי

 

שהוציא את הנפגע מתחת למשאית הפוגעת לא העיד, וכל אלה אשר טיפלו

 

בו לאחר מכן, עד לבית החולים ולמכון הפתולוגי, לא יכלו לספק שרשרת

 

רצופה ומקושרת של עדויות אשר מוכיחות כי הגופה אשר לגביה ניתנה חוות-

 

הדעת של המכון הפתולוגי אכן הייתה גופתו של הנפגע.

 

 

כיצד מזהין גופה בהליך המשפטי? מביאים למכון הפתולוגי בן-משפחתו של

 

המת, או אדם אחר אשר הכירו, וזה מזהה את הגופה, ומאוחר יותר הוא יעיד

 

בבית המשפט על זהותו של המת, והוא יצביע על תצלומי הגופה המצורפים

 

לחוות הדעת הרפואית, ויאמר: זה האיש, ראובן בן שמעון ז”ל. זה המנוח.

 

 

אבל במקרה דנן נעשתה חצי עבודה, ובתעודה מהמכון הפתולוגי נאמר:

 

“זיהוי הגופה באחריות המשטרה”. פירוש הדבר הוא שאנחנו מומחים

 

לרפואה משפטית, ואנחנו נותנים חוות-דעת מקצועית לגבי הגופה הזאת,

 

אשר תצלומיה מצורפים לחוות-הדעת כחלק בלתי נפרד הימנה, אבל זיהוי

 

הגופה אינו מתפקידנו, וגם לא נתבקשנו לזהות אותה, או לסייע בזיהוייה.

 

 

והיתה שם עוד נקודה אחת, לפחות: בחוות הדעת של המכון הפתולוגי נאמר

 

כי לאור התנגדות המשפחה – איזו משפחה? – לא בוצעה נתיחה של הגופה,

 

ועל כן אין הם יכולים לקבוע את סיבת המוות.

 

 

אבל למה לתת לעובדות לבלבל לנו את המוח, אם תחושת-הבטן היא

 

שהנאשם אכן נהג ברכב, שהגופה היא גופתו של הנפגע, ושהמוות נגרם

 

בגלל הפגיעה ולא מהתקף-לב, למשל?

 

מקרה שמיני: “הייתם צריכים להעמיד לדין את בעלת הרכב …”

 

אירוע בין שני נהגים, ראובן ושמעון. שוטר (שאינו שוטר תנועה) המזדמן

 

למקום לוקח פרטים, מוסר אותם בתחנה, ושניהם מוזמנים למסור עדות

 

במשטרה. ראובן (אשר עתיד להיות הנאשם בפרשה הזאת) שומר בחקירתו

 

על זכות השתיקה, ואילו שמעון מוסר עדות, אבל את הפרטים המזהים הוא

 

לא יכול לספק. היחיד שיכול היה לספק אותם – אולי – הוא השוטר אשר

 

נזדמן למקום, ורשם את הפרטים, אבל הוא לא הוזמן להעיד.

 

 

הלכו השוטרים אל בעלת הרכב – לפי הפרטים שמסר השוטר אשר לא הוזמן

 

להעיד – שהיא חמותו של ראובן.

 

 

מעדותה של החמות במשטרה ובבית המשפט אנו למדים שהיא מסרה את

 

רכבה לבתה, אשתו של ראובן, אבל היא לא יודעת מה בתה עשתה עם הרכב,

 

ולמי היא נתנה אותו.

 

 

שתי חוליות נוספות חסרו לקישורו של ראובן לאירוע:

 

 

ראשית – לא הוכח בשום עדות שהיה זה רכבה של החמות אשר היה מעורב

 

באירוע, ואשר ראובן נהג בו (פרטי הרכב, כאמור, נרשמו על ידי השוטר אשר

 

לא הוזמן להעיד);

 

 

שנית – לא הוכח שהרכב הוא אכן רכבה: היא עצמה לא נדרשה להביא עימה

 

את רשיון הרכב, ומשנשאלה מהו מספר הרכב הרשום על שמה, היא השיבה

 

ב”לא זוכרת”. כיצד היא מסרה במשטרה כי היא בעלת הרכב? השוטר שם

 

בפיה את המספר, כך ענתה;

 

 

ושלישית -החמות, בעדותה, לא נתבקשה להצביע על הנאשם, ראובן, וממילא

 

לא הוכח שראובן הוא חתנה של העדה.

 

 

תמצית העובדות היא איפוא כזאת: רכב אשר מספרו לא הוכח, ואשר גם

 

הבעלות עליו לא הוכחה, היה רשום – אולי – על שמה של איזו חותנת אשר

 

נתנה את רכבה לביתה, שהיא – אולי – רעייתו של הנאשם.

 

 

להבדיל מהחמות אשר לא נתבקשה לזהות את הנאשם בבית המשפט, שמעון,

 

המתלונן, דווקא כן נתבקש לזהותו, אבל גם כאן מסדר-הזיהוי כשל, וגם כאן

 

המתלונן הצביע על אדם אחר אשר ישב באולם.

 

 

אבל, למרות כל ה”חורים” אשר בעדויות, ולמרות הזיהוי ה”נגטיבי”, כב’

 

השופט החליט שזהותו של הנאשם כמי שהיה מעורב באירוע הוכחה “למעלה

 

מכל ספק סביר”. כך!!!

 

 

הפרשה הזאת הגיעה לערעור בבית המשפט המחוזי, ושם קרה דבר אשר צריך

 

היה לראותו כדי להאמין. כתם שחור-משחור על מערכת המשפט שלנו.

 

 

במהלך הדיון בערעור אמר אחד השופטים לפרקליט אשר ייצג את המדינה:

 

“הייתם צריכים להעמיד לדין את בעלת הרכב, ואז היא כבר הייתה דואגת

 

לגלות את העובדות”.

 

 

השיב על כך הסניגור: זה בדיוק מה שגם אני טוען, כבודו. המשטרה התרשלה

 

בחקירה, ועכשיו רוצים לגלגל את האשמה על מרשי. כבודו צודק. שילמדו

 

לעבוד!

 

 

למשמע הדברים האלה גהר אב-בית-הדין אל אותו השופט, והתלחש איתו

 

דקות ארוכות, כשהוא מכסה את פיו, על מנת שהנוכחים באולם לא יוכל

 

להבין מה הוא אומר, ובנקודה הזאת אותו שופט השתתק, וכאשר הגיע

 

השעה לכתוב את פסק-הדין הוא “שכח” את מה שאמר קבל אולם המשפט:

 

“הייתם צריכים להעמיד לדין את בעלת הרכב …” – וכמובן שגם אב-בית

 

הדין והשופט השלישי לא התייחסו לטענה הזאת.

 

 

מה לחש אב-בית-הדין באזנו של השופט? כמובן שבפרוטוקול הדבר לא

 

נרשם, וכמובן שאיש משניהם לא יגלה לנו את זאת, ולא נותר לנו אלא לנחש,

 

מתוך הקשר הדברים (“ראיות נסיבתיות”, כמו שאומרים), יחד עם הרשעות

 

אשר נשקפה מעיניו של השופט (לפחות כפי שנראה הדבר בעיני משקיף לא-

 

אובייקטיבי), כי אב-בית-הדין אמר לחברו: תשתוק! אתה הורס לנו את

 

ההרשעה! בגלל הדברנות שלך אנחנו עוד נצטרך לזכות את המערער!!!

 

 

וזו נקראת אצלנו “שפיטה מקצועית” …

 

מקרה תשיעי: על שיטת “הפרטים המצטברים”

 

נאשם בגרימתה של תאונת-דרכים “מזוהה” בצורה אשר לא נתבררה עד

 

תום. אף אחד מהמעורבים האחרים לא זיהה אותו (“היה חושך, לא זיהיתי

 

את הנאשם, ואני לא מכיר אותו”, אמר כל אחד מהעדים), והשוטר אשר גבה

 

את “הודעת הנאשם” – אשר הייתה הבסיס היחיד לזיהויו של הנאשם – לא

 

סימן את ה”איקס” במשבצת המתאימה לאחד מאופני הזיהוי.

 

 

בהעדר זיהוי נאות של הנאשם, צריך היה הוא לצאת זכאי, אבל השופט

 

הרשיעו. אומר השופט כי הוכחו בפניו כל אלה:

 

 

א. שם הנאשם;

 

ב. מס’ הזיהוי שלו;

 

ג. מס’ רשיון הנהיגה שלו;

 

ד. כתובתו;

 

ה. מס’ הטלפון שלו;

 

ו. מס’ הנעליים שלו;

 

ז. צבע התחתונים שלו;

 

ח. שמותיהם של אשתו וילדיו;

 

ט. מס’ הרכב בו נהג בעת התאונה;

 

י. מקום התאונה;

 

יא. שמות הנפגעים.

 

 

“צבר כזה של עובדות”, אומר השופט, “לא יכול להיות מקרי, ועל כן הוכח

 

המעבר לכל ספק סביר כי הנאשם הוא זה אשר נהג ברכב המעורת בתאונה,

 

וכיוון שהוכחה רשלנותו של הנהג באותו הרכב, אני מרשיעו בעבירה

 

המיוחסת לו”.

 

 

אבל ל”צבר כזה של עובדות” יכול להיות גם הסבר אחר:

 

 

ראשית – חלק מהעובדות יכולות היו להימסר ע”י מתחזה, עפ”י מסמכים

 

שאינם כשרים למטרות זיהוי (מסמכים לא-רשמיים, ו/או שאינם נושאים

 

תצלום בעליהם).

 

 

שנית – חלק מהעובדות יכולות להימסר בעל-פה ע”י מתחזה אשר שינן

 

לעצמו את פרטי הזהות השאולה. פרסום ברשומות על מינוי של שופט,

 

למשל, כולל גם את מספר הזיהוי שלו, ובספר הטלפונים ניתן למצוא הן את

 

כתובתו והן את מס’ הטלפון שלו.

 

 

שלישית – פרטים נוספים יכולים להיות מצוצים מן האצבע, ואם הם לא

 

אומתו באופן עצמאי, אין הם ראייה לשום דבר, אפילו לא לעצם קיומם.

 

 

ורביעית – מס’ הרכב המעורב ושאר הפרטים הנוגעים לתאונה נאספו בזירת

 

התאונה, אבל עצם קיומם אינו ראייה לכל קשר בינם לבין הנאשם.

 

 

על “צבר כזה של עובדות” היה וויליאם שייקספיר אומר:

 

 

;Doubtful it stood

 

As two spent swimmers, that do cling together

 

 .(And choke their art (MACBETH, Act I, Scene II

 

מקרה עשירי: האם היה הנאשם שופט בזמן האירוע?

 

שופט פלוני נאשם בבית הדין המשמעתי לשופטים בכך ש”התנהג באופן

 

שאינו הולם את מעמדו של שופט בישראל” (עבירה לפי סעיף 18(א)(2)

 

לחוק בתי המשפט).

 

 

בשלב הסיכומים העלה סניגורו, בין השאר, טענה מפתיעה: בא כוח

 

הקובל לא הוכיח כי הנאשם היה שופט במועד הרלוואנטי.

 

 

אבל, מה לעשות, השופטים אשר דנו אותו הכירוהו משנים כשופט, ואיך

 

הם ירשו לעצמם לתת לנאשם שלפניהם “לעבוד” עליהם. מה, הם

 

“פראיירים”?

 

 

הלכו הם ונתנו פסק דין ארוך ומפורט, המרשיע את השופט, אבל לטענה

 

הזאת הם לא התייחסו כלל ועיקר.

 

 

ומעניין מה היה אומר על כך מיודענו מישאל חשין.

 

 

______________

 

המלצת היום: בתי הדין לעבודה עושים מעשי זמרי ומבקשים שכר מזמיר: הנוכלים, Act II, Scene I

 

 



 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר