על ה”עמימות” הגרעינית של מדינת ישראל: מה זאת “עמימות”?

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/40925
שמחה ניר, עו”ר 21.01.2006 06:48
 

כבודה בת מלך, וגו’

מעשה באדם שהיו לו שני מפעלים: האחד – לייצור פצצות אטום, והשני – לייצור לבני נשים.

 

על ה”עמימות” הגרעינית של מדינת ישראל:

 

מה זאת “עמימות”?

 

עם שחרורו של מרדכי ואנונו ממאסרו

 

מרדכי ואנונו הואשם בגילויי סודות-האטום של מדינת ישראל, נידון ל-18 שנות מאסר, אותן ריצה עד-תום, בתנאים לא-מקובלים, ובלי ניכוי-השליש, כמקובל.

 

סודות האטום של ישראל אינם, כמובן, השימוש שעושה המדינה באנרגיה גרעינית להפקת חשמל, או לריפויים של חולי סרטן, למשל, אלא האם מדינת ישראל מייצרת ומחזיקה פצצות אטום. כך מבין זאת האדם הסביר, וכך גם מבין זאת כל ילד.

 

אני תוהה אילו “סודות” גילה ואנונו, כאשר הכל יודעים כי ישראל מעולם לא ייצרה ומעולם לא החזיקה אפילו פצצה אטומית אחת.

 

וזה מביא אותנו אל הסיפור הבא:

 

מעשה באדם שהיו לו שני מפעלים: האחד – לייצור פצצות אטום, והשני – לייצור לבני נשים.

 

מדי שנה בשנה הגיש האיש את הדוח לשלטונות המס, ובו הצהיר על רווחיו מייצור הפצצות ומכירתן, ועל הפסדיו מהמפעל ללבני הנשים. מהמפעל הזה, כך טען, יש לו רק הוצאות (חומרי-גלם, פחת, בלאי וכו’), וכיוון שהוא לא מצליח למכור אפילו לבנת נשים אחת, הוא כל הזמן בהפסד, ואת ההפסד הזה הוא קיזז מרווחיו בעסקי הפצצות.

 

התוצאה הייתה שגם אחרי הקיזוז הוא היה תמיד בהפסד, ומדי שנה, לקראת החגים, שלטונות המס היו שולחים אליו משאית עמוסה כסף, כ”מס הכנסה שלילי” – והכל בזכות הפסדיו.

 

אלא מאי? יום אחד האיש עלה ברשת המדגמים האקראיים, ושלטונות המס – אשר עד אז קיבלו אוטומטית את הצהרותיו – החליטו לעשות לו אמבוש, כשיעורי-בית לפני שמזמינים אותו לחקירה גלוייה.

 

אחרי שהשלטונות גילו כי בכל העולם נמכרים לבני-הנשים תחת ה”לוגו” של המפעל הזה, עם הכיתוב “made in Israel“, הם גם הציבו מפקחים ליד היציאה מהמפעל, וגילו שהוא מוציא, יום-יום, משאיות מלאות סחורה, בעוד הוא טוען שמאז הקמת המפעל, כאמור, הוא לא מכר אפילו לבנת-נשים אחת, ולאחר הדוח השנתי הבא הם הזמינו אותו לחקירה.

 

להשלמת התמונה צריך להוסיף כי החקירה הסמוייה גילתה שהרווחים שלו מהמפעל הזה לא היו גדולים, אבל את זאת הם לא גילו לו.

 

הזמינו את האיש לחקירה, ושאלוהו הא-כיצד. ענה האיש: כמו שהצהרתי לכם – אני מוציא הרבה כספים על החזקת המפעל, ועל חמרי-הגלם, אבל לא מצליח למכור דבר. אני מודה שהמפעל הזה הוא כשלון עסקי, אבל כשלון כזה אינו עבירה, ומי שנכשל בעסקיו אינו משלם מס כאילו הצליח בהם.

 

שלף החוקר מאמתחתו תעודת-משלוח אחת, ושאל את האיש: מה זה? הלכך יקראון במקומותינו “לא מוכר”?

 

ענה האיש: אני לא מוכן להתייחס לזה. לבני נשים הם עניין אשר הצניעות יפה לו –בבחינת כבודה בת-מלך פנימה – ולכן אני שומר על עמימות.

 

השיב לו החוקר: אנחנו לא שואלים אותך מה מכרת למי, ואם לא תגלה את כל האמת, אנחנו נערוך לך שומה “על פי מיטב השפיטה”, ואתה עוד תקלל את יומך.

 

אבל האיש בשלו: אני שומר על עמימות. לא מוכן לדבר.

 

ביקש החוקר לבדוק את הספרים במפעל, אבל האיש ענה כי השליך את כל הספרים, הדיסקים וקלטות-הגיבוי לאשפה, “ואתם יכולים לחפש את זה בדודאים, כי את חיריה כבר סגרו”.

 

ראה, אמר לו החוקר, אנחנו יודעים שהרווחים מהמפעל שלך לא היו גדולים, ואם תתן לנו הצהרת-אמת, אנחנו נכבד אותה, וגם נלך לקראתך עד קצה גבול היכולת בפריסתם של התשלומים.

 

אבל האיש בשלו: עמימות, עמימות ושוב עמימות.

 

הלכו שלטונות המס, הוציאו לו, על פי “מיטב השפיטה”, את “מיטב השומה”, והחילו אותה רטרואקטיבית ליום הקמתו של המפעל, עם ריבית והצמדה, וגם דרשו ממנו להחזיר את המס ה”נגטיבי” שהעניקו לו, וגם זה עם ריבית והצמדה.

 

התוצאה הייתה שהאיש לא יכול היה לעמוד בתשלומים, והמדינה עיקלה לו את שני המפעלים, כנגד חובות-המס שלו (וזה, אגב, גם לא הספיק).

 

ועכשיו הכל יודעים את מה שקודם האיש רצה (ולא הצליח) להסתיר משלטונות המס, אשר ממילא ידעו הכל עוד לפני כן.

 

אבל האיש הזה, אשר טיפס על עץ ה”עמימות” ולא ידע איך לרדת ממנו, הפסיד גם את העמימות – אשר לא הייתה ולא נבראה, אלא בדמיונו-הוא – וגם את התחתונים שלו.

 

וכמו במשל הידוע – גם גורש מן העיר.

 

מה לכל זה ולואנונו?

 

מדינת ישראל שומרת על “עמימות” סביב קיומו – או אי-קיומו – בידיה של נשק גרעיני.

 

לעמימות הזאת יש מקום כאשר העולם לא רק שאינו יודע את האמת, אלא שגם אין לו כלים לדעת אותה, וגם אינו לו דיעה-משלו בעניין הזה.

 

ההגיון העומד מאחורי העמימות הזאת הוא שאם יש לנו נשק גרעיני, ונודה בכך – נימצא שוחים נגד המגמה הכלל-עולמית של הפירוז הגרעיני, ואם אין לנו נשק כזה, ונודה בכך – נימצא מאבדים את כושר ההרתעה.

 

לפיכך עדיף לנו שכל העולם יחשוב שיש לנו נשק גרעיני, אבל איש לא יוקיע אותנו על כך, כי בהעדר הודאה מצידנו אין כל הוכחה שיש לנו מהדבר הזה.

 

אבל כיום כל העולם יוצא מתוך הנחת-עבודה שיש לנו נשק גרעיני, ונשאלת השאלה מה יוצא לנו מהמשך ה”עמימות” הזאת.

 

אם יש לנו נשק גרעיני – ממילא אנחנו לא מסתירים דבר, משום שהמציאות מתאימה להנחת-העבודה של כל העולם.

 

ואם אין לנו נשק גרעיני – הרי שמרדכי ואנונו לא גילה שום סוד, וסתם חינטרש סיפורי-מעשיות כוזבים.

 

והשאלה היא אם על מכירה של בלופים אשר בינם לבין ישראל אין דבר וחצי דבר מגיע עונש של 18 שנות מאסר בתנאים לא-אנושיים, ואפילו בלי ניכוי שליש.

 

הבעיה של מדינת ישראל היא, איפוא, כיצד לרדת מעץ ה”עמימות”, אשר, ככל הנראה, הייתה מוצדקת בשעתה, אבל לא השכלנו לרדת ממנו בזמן, ועכשיו אנחנו נראים מגוחכים בעיני כל העולם, וגרוע מכל – גם בעיני עצמנו.

 


הכור בדימונה
(עפ”י
M.C. Esher, באדיבות ה-Sunday Times)

 


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר