שימוע לכל: על הצעת חוק זכות השימוע

שימוע לכל: על הצעת חוק זכות השימוע

שמחה ניר, עו”ד
15.01.2006 11:52
שימוע לכל: על הצעת חוק זכות השימוע


יו”ר ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, חה”כ פרופ’ אמנון רובינשטיין, מתווכח-מתמקח (הארץ, 18.8.1999) עם שר המשפטים, עם היועץ המשפטי לממשלה, ועם פרקליטות המדינה על היקף השימוע שיוענק לפי הצעת חוק זכות השימוע. אנחנו גורסים שימוע-לכל!



על הצעת חוק זכות השימוע

(נתפרסם לראשונה בשנת 1999)

 

יו”ר ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, חה”כ פרופ’ אמנון

רובינשטיין, מתווכח-מתמקח (הארץ, 18.8.1999) עם שר המשפטים,

עם היועץ המשפטי לממשלה, ועם פרקליטות המדינה על היקף

השימוע שיוענק לפי הצעת חוק זכות השימוע.

 

משרד המשפטים מתנגד לחוק, וחה”כ רובינשטיין מציע דרכים

לצמצם את זכות השימוע, אשר גם לפי החוק המוצע אינה מלאה.

 

ואני טוען: יש להנהיג שימוע לכל, לקטנים וגדולים, הן בקלה והן

בחמורה.

 

עוד בשנת 1992 כתבתי בירחון סוביודיצה את הדברים האלה, היפים

גם כיום:

 

שימוע לכל!

 

אחת הטענות הנשמעות תדיר כנגד מוסד ה”שימוע”

(דהיינו הבאתן בפני היועץ המשפטי לממשלה, או בפני מי

מעוזריו, של טענות אשר מטרתן למנוע הגשת כתב-אישום)

היא כי הזכות הזאת ניתנת רק ל”מיוחסים”. עובדתית זה

נכון למדי, אבל הייתי רוצה להציג שאלת-תם: מדוע לא

תוענק הזכות הזאת לכולי-עלמא?

 

כל מי שקיבל אי-פעם משוטר דו”ח על עבירת-תעבורה

מכיר את התופעה: כל מה שאתה אומר לשוטר ואשר

נראה לו כמחזק את עמדתו – הוא רושם, אבל כאשר אתה

מבקש לומר דברים להגנתך, הוא אומר לך: את זה תגיד

לשופט. מדוע? משום שאם הוא ישתכנע שלא לרשום את

הדו”ח, ויעשה זאת שוב-ושוב, הוא בסוף יצטרך להסביר

לממונים עליו מדוע הוא אינו רושם דו”חות, וההסבר כי

“לא שוכנעתי מעל לכל ספק סביר באשמתו של מי

שעצרתי” לא יתקבל: “את זה תשאיר לשופטים”, יאמרו

לו, מן הסתם, מפקדיו.

 

גם החוקרים בתחנת המשטרה מעדיפים לא אחת לעשות

לעצמם “חיים קלים”, ורואים כ”הצלחה” במילוי תפקידם

את הכנתו של “תיק” לאישום בכמות מינימלית של

עבודה, ותוך השארת העבודה ה”שחורה” לבית המשפט –

במקום לערוך חקירה יסודית, אשר ייתכן כי תחייב את

סגירתו של התיק ללא כתב אישום. גם בחדר-החקירות

אין זה נדיר לשמוע, בואריאציות שונות, את ה”פזמון”

האומר כי “הדבר הזה לא חשוב לנו, וגם לא ישנה, משום

שממילא התיק יגיע לבית המשפט. מה שיש לך להגיד –

תגיד שם”.

 

גם לציבור הרחב – ובמיוחד לעיתונות – יש חלק בתופעה

הזאת, ובמיוחד כאשר הדבר נוגע לאי-הגשה של כתבי-

אישום נגד בכירים, או “מיוחסים” וכיוצאים באלה, מן

הנימוק ש”אין די ראיות להעמדה לדין”. במקרים כאלה

נהוג להפנות אצבע מאשימה אל היועץ המשפטי לממשלה,

ולומר לו: “מי שמך לשופט, שתחליט אם יש די ראיות.

את התפקיד הזה יש להשאיר לבית המשפט!”.

תארו לעצמכם איזו זעקה ציבורית תקום אם יחליט היועץ

המשפטי לממשלה כי אין די ראיות כנגד שר הפנים אריה

דרעי.

 

אבל מערכת החקירה המשטרתית אינה יכולה להיות “נער

שליח” אשר רושם תלונות, ומעביר אותן על קרביהן ועל

כרעיהן אל בית המשפט כדי ששם תתחיל החקירה

האמיתית. אנחנו הרי יודעים עד כמה בתי המשפט עמוסים

הם, ואין כל הצדקה להטיל עליהם פונקציות של חקירה

משטרתית – ובנושא הזה המשטרה היא “בעלת עניין”. היא

לא יכולה להרשות לעצמה הקצאת משאבים רבים מדי

לניהול חקירות אשר מטרתן לסגור תיקים מחמת “ספק

סביר”.

 

צריך, איפוא, להיות מנגנון כלשהו מחוץ למשטרה, מעין

ערכאת-השגות מינהלית אובייקטיבית אשר בפניה ניתן

יהיה לטעון כנגד הגשתו של אישום. הדבר הזה נחוץ לא רק

למען עשיית-הצדק, אלא גם להקלת העומס על בתי

המשפט – דבר שחוקרי המשטרה, כנראה, לא תמיד

מבינים. הם לא מבינים כי כאשר התובע המשטרתי יבקש

להרשיע נאשם הוא יצטרך לטעון כי “הוכח מעבר לכל

ספק סביר” וכו’, וכדי לטעון זאת הוא עצמו יצטרך להיות

משוכנע בכך. הוא לא יוכל לומר לשופט “נשמעו כאן

עדויות, וכבודו יחליט אם הן מספיקות להרשעה”. בבית

המשפט לא מגישים “שאילתות”.

 

אני לא חושב שמנגנון ה”שימוע”, אם יוקם, יוצף ברבבות

בקשות לשנה. אני מניח כי חשודים או נאשמים רבים

יעדיפו שלא לחשוף את קו הגנתם מוקדם מדי, בשלב בו

ניתן עוד לחדש ולהרחיב את החקירה המשטרתית. אני

מניח כי רבים גם לא יאמינו, מלכתחילה, בסיכוייהם

להדיפתו של כתב-האישום, ובסך-הכל נראה כי הנהגתו של

שימוע-לכל (אשר אפשרית גם בהדרגה, החל במקרים

החמורים ודרומה מהם) תוסיף עוד התקן תוך-מערכתי

אשר יקל על מערכת המשפט, ויעלה את מפלס האימון

הציבורי בה.



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר