בגנות הסגידה

בגנות הסגידה

נרי אבנרי
07.01.2006 10:55
בגנות הסגידה


אלפי שנים, הם הוכחה שמדובר במשהו גנטי. מאז הסגידה לעגל הזהב, כל פעם אנחנו מוצאים אובייקט חדש, נוהים אחריו ומפתחים כלפיו הערצה עיוורת. אחרי שהתפכחנו מחלום המזה”ת החדש, גילינו את מנהיגותו הנדירה של הבולדוזר



כמו כולם, גם אני מתפלל לשלומו של האיש הפרטי אריאל שרון. בשונה מרוב חסידיו ומעריציו, אינני מצטער על הסתלקותו מההגה. נהגים שלא עוצרים באדום, מפחידים אותי. לא שמחליפו יותר טוב, אבל שרון הוכיח, שאם הוא רואה חולצות כתומות, רמזורים אדומים אינם רלוונטיים.

עכשיו הוא שוכב במיטה במצב שהרופאים מגדירים, “המלחמה על החיים”. כל אמצעי התקשורת בעולם דיווחו על קריסת מערכות, בגופו של ראש הממשלה. לא דווחנו, על קריסת מערכות ההגנה על תודעתנו. “מפיקי הסגידה” שוטפים את מוחנו, ועושים שמות בעולמנו המוסרי. כל המושגים שתוקעים בתודעתנו, כולם מניפולציה אידיאולוגית.

“מנהיגות נדירה”, אחרון דור הנפילים”, “ענק מדיני”, יחיד בדורו”, “המנהיג האולטימטיבי” וכו’ וכו’. מה הוא עשה לעזאזל שמגיע לו סופרלטיבים כאלה. דאגה לשלומו – בסדר. אהבה ותמיכה בו – בסדר. ל”אריק מלך ישראל”, התרגלנו. אבל יחיד בדורו? המנהיג האולטימטיבי? מה זה השטויות האלה?

במקום להשתמש במילים מפוצצות, אני רוצה לראות מישהו מחסידיו – וכאלה יש רבים – אומר מול מצלמה את המשפט הבא: “אריאל שרון הוא מופת מוסרי”. או למשל: “אריאל שרון הוא מנהיג עם אוריינטציה דמוקרטית מובהקת”. נו?! קשה, הא?! אפילו אורי דן ואלי לנדאו חבריו ומעריציו, לא יהינו לפלוט קביעה שטותית כזו. אז מה פשר הסגידה?

זה אותו שרון, שהיה מוקצה. מה לא אמרו עליו. עוד לא היה בפוליטיקה הישראלית מנהיג שנוא כמוהו. אפילו נתניהו, לא “זכה” לראות שלטים בנוסח “שרון רוצח”. אז מה קרה?
הינה לכם התשובה: התקשורת השמאלנית היא שקובעת את ההגדרות. שרון “דורס הערבים”, הוא מצורע אידיאולוגי, שרון “דורס היהודים”, הוא ענק מדיני.

“היהודים”, הכוונה למתנחלים. התקשורת, שונאת מתנחלים. ומי שיעקור אותם, יזכה להגנה תקשורתית מיריבים, ושיווק גדולתו בעולם. “אבי האומה”, מכנה את שרון העיתונאי בן כספית (מעריב/ 6.1.06). להכתיר את ראש ממשלת ישראל אריאל שרון בתואר “אבי האומה”, זה אשכרה לומר לעקורי גוש-קטיף, וצפון השומרון “אתם לא נחשבים. אינכם שייכים לאומה”.

ילדים יהודים גרים באוהלים. לפני שנה הם גרו בבתים של שלוש מאות מטר מרובע. ההורים שלהם הצביעו לשרון, וזה בתמורה, עקר אותם מביתם. עקירתם כל כך שימחה את בן כספית וחבריו, עד כי היא זיכתה את העוקר בתואר “אבי האומה”.

תחושת אי נוחות מציפה אותי, כשאני חושב ש”אבי האומה” שלי, הוא מנהיג שבז לעקרונות דמוקרטיים. האדרת מנהיגותו של מי שבז לדמוקרטיה – מסוכנת. אסור לשכוח – יש גם מחר. זה עלול לחזור כבומרנג, היישר לפרצופם של אחי מהשמאל.

לא רוצה “אבי אומה”, שעננה פלילית מלווה אותו, מיום שזכה בכהונתו הרמה. לעולם לא אפתח הערצה כלפי מנהיג מחריש, שבנו המורשע, עלול להיכנס לכלא, רק בגלל שעבר על החוק למען אביו. ועוד לא אמרתי מילה על נפוטיזם.

אני יודע שהשורות האלה מרגיזות. אבל אין אפילו אדם אחד שיטיח בפני, שכתיבתי, אין בה אמת. הסגידה לשרון דומה למסיבה בלתי נגמרת, שבה ה”שקר” מסתובב בין השולחנות כמו חתן, וה”אמת” מתרוצצת מבוהלת, ומחפשת פתחי מילוט. (כמעט) כולם עוינים אותה. אסור לחייך אליה. מי שיעז, יוקע.

הסגידה, יותר מאשר היא מעידה על שרון, היא מעידה על הסוגדים. ברור, שאין כאן רציונאל. באותו מקום שיש תרבות סגידה (פולחן אישיות), יש גם תרבות סקילה (רצח-אופי). שרון יודע על מה אני מדבר. הוא טעם משתי התרבויות האלה. ביבי רק מאחת.

כל תזה או אידיאולוגיה, מגיע רגע המבחן שלה, שלאחריו ניתן להגדיר את תוצאותיה. תוצאות המדיניות שהוביל שרון – לפנינו. כך שהסגידה מוקדמת. בהחלט יתכן, שתתברר כנכונה. אדם רציונאלי חייב לקחת בחשבון, שעלולה להתקבל גם תוצאה הפוכה.

ואם יתברר חלילה, ששוב צדקו חוזי השחורות, ועקירת הישובים בלי הסכם, העצימה את הטרור (“היהודים מבינים רק כוח”!)? האם גם אז האידיאולוגיה הדוחפת להתקפלות ללא תמורה, תוגדר כנכונה?

מי שקרא את רשימותיי יודע – רציתי בהסתלקותו של שרון מההגה. לא בגלל שעקר יהודים מביתם. זה מותר– בתנאי שיש הוכחה שרוב העם רוצה בזה. גם לא בגלל שריסק את הליכוד (היו יכולים למנוע זאת). היה קשה לי עם המוסר הלקוי שלו. ועוד יותר – היה קשה לי עם הרודנות שלו. והכי קשה מפני שהוא, “אבי האומה”, לא פחד ממלחמת אחים.

מנהיג יהודי, שלא מפחד ממלחמת אחים, מפחיד אותי עד מוות. אני לא שוכח את מיליארד המוסלמים הטוענים, שאני נטע זר במזה”ת. אני לא שוכח את המיליונים הטוענים, שאני חי על אדמתם (אזור השרון). אני לא שוכח את המאות אלפים שתומכים בארגוני הטרור שנשבעו לסלק אותי מכאן. ואני גם לא שוכח את העשרות אלפים שמתאמנים ומתאמצים לעשות זאת.

עצוב לי, שישנם רבים מאחי היהודים, שהאופק שלהם נעצר בעקירת ישובים. אינני בטוח, שהסתלקותו של שרון מההגה, מבשרת רעות. לא אלמן ישראל, ולא אלמנה הדמוקרטיה היהודית. להתראות ב- 28 למרץ…



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר