המלצות לקריאה אקטואלית

המלצות לקריאה אקטואלית

בועז מושקוביץ
01.01.2006 11:27
המלצות לקריאה אקטואלית


על ספרים של פעם, שאין היום אקטואליים יותר מהם ועל ח”כ פנינה רוזנבלום לעומת רא”ל (מיל’) אמנון ליפקין-שחק



פוליטיקה מעשית
עונת הנדידה הבין-מפלגתית של הפוליטיקאים כנראה כבר מאחורינו ואיתה נשארה הרחק מאחורינו שאלת הלגיטימיות של תופעת הנדידה, שהיא אחד הביטויים הצורמים של חוסר הנאמנות של הנבחרים כלפי בוחריהם. אפשר לצפות, שעד לעונת הנדידה המסיבית הבאה (לקראת הבחירות לכנסת ה-18?) לא יחזור הדיון הציבורי הרחב לעסוק בשאלות העקרוניות הקשורות בה.

נדידתם של שמעון פרס, צחי הנגבי ושאול מופז עוררה את העניין הרב ביותר ואת המלל הרב ביותר בגנותם ובהצדקתם. הסיבות לגנאי די ברורות, אבל דווקא הסיבות להצדקת המעשה היו המעניינות ביותר, אותן תימצתו טובי הכותבים במלים: “פוליטיקה היא אמנות האפשר…”
אמנם הדברים ברוח זו כבר נכתבו לפני 490 שנים, עסק בזה אחד האנשים החכמים, אחד מאלה, שהיטיבו להבין את חוקיה ונפתוליה של הפוליטיקה המעשית: הוא איש פירנצה ניקולו מקיאוולי, שבגין ספרו “הנסיך” זכה לתהילה שלילית דווקא, שלא בצדק.

מקיאוולי היה אחד מאנשי המוסר הבולטים של אירופה, נמנה על בכירי השלטון הרפובליקני, שהעיר פירנצה נהנתה ממנו בתקופה בין הדחת משפחת העריצים מדיצ’י ב-1498 לבין חזרתה לשלטון ב-1512. כששלטון העריצות חזר, מקיאוולי הודח מתפקידיו, נאסר ועונה. לאחר מכן הוגלה לאזור כפרי. שם, בשנת 1515, מר נפש ומנותק מכל עשייה מדינית, צופה אל עולם הדיכוי האכזר והציני, כתב את “הנסיך” –  הראי הסרקסטי של השלטון ושל חברת האדם.

הספר נכתב בצורה של רשימת הוראות, שעל-פיהן חייבים לפעול הרודנים מכל סוג (“הנסיכים” בלשון מקיאוולי) כדי לרכוש את השלטון ולא לאבד אותו, זהו ספר נפלא על “פוליטיקה כאמנות האפשר”. בפרק “כיצד חייבים הנסיכים לשמור אמונים”, כך לועג המחבר לאנושות:

“הואיל ונחוץ לנסיך לדעת להשתמש היטב בחיות, עליו לקחת מהן לדוגמה את השועל ואת האריה; כי האריה אינו יודע להתגונן מפני מלכודות, והשועל אינו יודע להתגונן מפני זאבים; צריך אפוא להיות שועל כדי לזהות מלכודות ואריה כדי להפחיד את הזאבים. אלה שנוהגים רק כאריה אינם מבינים זאת. לכן, שליט נבון אינו יכול וגם אינו צריך להקפיד על שמירת אמונים כשהקפדה זו מזיקה לו ומשפסקו להתקיים הסיבות שבגללן נתן הבטחתו. ולו היו כל בני-האדם טובים, לא הייתה הנחיה זו טובה, אבל כיוון שהם רשעים ולא ישמרו לך אמונים, גם אתה אינך צריך לשמור להם אמונים; ולעולם גם לא חסרות לנסיך סיבות לגיטימיות לתרץ את אי-שמירת האמונים שלו. אפשר היה להביא לכך אינסוף דוגמאות חדישות ולהראות כמה הסכמי שלום, כמה הבטחות, נעשו בטלים ומבוטלים בגלל האי-נאמנות של נסיכים; ומי שהיטיב לדעת להשתמש בשועל עשה חיל. אבל יש לדעת איך להסוות יפה את הטבע הזה ולהיות מתחפש ומתחזה גדול; ובני-האדם הם כל-כך פתיים וכל-כך מצייתים לצרכים המיידיים, שמי שמרמה ימצא תמיד את מי שיניח שירמו אותו.”

“נסיך אינו חייב אפוא שיהיו לו בפועל כל התכונות שתוארו לעיל [הכוונה למידות טובות, שמקיאוולי מתאר באחד הפרקים הקודמים – ב.מ.], אך הוא חייב בהחלט להיראות כאילו יש לו אותן. אדרבה, אעז ואומר זאת: אם יש לו אותן והוא מקפיד תמיד לנהוג על פיהן, הן מזיקות, ואם הוא נראה כמי שיש לו אותן, הן מועילות; למשל, להיראות רחמן, נאמן, אנושי, ישר-דרך, ירא-שמיים, ולהיות כזה, אך להיות מוכן בנפשך לשעה, שבה, אם תידרש לא להיות כזה, תוכל ותדע להיעשות ההפך מכך. כי זאת יש להבין: נסיך, ובמיוחד נסיך חדש, אינו יכול להקפיד על קיום אותם דברים, שבגללם בני-האדם מכונים טובים, כי כדי לשמר את המדינה [בכל מקום שמקיאוולי כותב “מדינה”, הוא מתכוון לשלטון – ב.מ.] לעתים תכופות הוא מוכרח לפעול נגד הנאמנות, נגד החמלה, נגד האנושיות, נגד יראת השמיים.”
(התרגום: מרים שוסטרמן-פדובאנו, הוצאה דביר-שלם)

פוליטיקה פוטוגנית

החיים הפוליטיים של אהוד ברק התחילו מגבוה ונשרפו מהר. עתידו של הרמטכ”ל אהוד ברק כשר הפנים בממשלת רבין נקבע בעודו לובש מדים, בתמורה להפסקת ביקורתו על הסכמי אוסלו. ב-1999 הוא נבחר לראשות הממשלה כמושיע לאומי משלטונו של בנימין נתניהו.
אחרי שהוא “הושיע” את ישראל מביבי השנוא, התגלה, שמלבד זאת לא היה לאהוד ברק צל של מושג מה לעשות בשלטון. מתחת לאפו של מי שהיה “חייל מספר 1” ואלוף מספר 0, במשך תקופה ארוכה הכין יאסר ערפאת את מלחמת הטרור ולאחר הצגה קצרה בקמפ-דייויד ובסוף פתח בה, בדיוק על פי התוכנית ובהתאם לצרכיו.

אהוד ברק לא הבין, כנראה עד היום, אלו צרכים אלה היו ומה התרחש מתחת לאפו הביטחוני; אבל שנתיים בלבד אחרי ניצחונו המזהיר על נתניהו, הוא הובס שוק על ירך, כשתומכיו לא טורחים להגיע למענו לקלפיות.

אמנון ליפקין-שחק היה הרמטכ”ל, שמסוגל היה להציב אולטימאטום לממשלה, כי לא יבצע פקודות שלא למטרות “שלום” –  ובמקום הדחה מיידית זכה לשבחים. לאחר סיום תפקידו הוא מדד עם שעון-עצר את השניות המעטות של מה שמכונה במדינתנו “תקופת צינון” לפני הכניסה לפוליטיקה ובכל התקופה הזו הפנה אל המצלמות את קלסתרו הפוטוגני בלי לומר מלה. העיתונאים ניסו לנחש מהי בשורתו המדינית של אמנון שחק, ללא הועיל.

ברם, בזמננו לא מנצחים בבחירות על ידי חיוך מונה ליזה ולגיבורנו לא נותרה ברירה אלא לנסות ולומר משהו. כשסוף-כל-סוף פער את פיו, מה שיצא לו היה “נתניהו מסוכן לישראל” – היחצנים זינקו עליו מיד כדי לסתום לו את הפה.

הוא הצטרף לפורמציה הביזארית “מפלגת המרכז”, שהדבק היחיד המחזיק את חבריה יחדיו היה שנאה לבנימין נתניהו. לאחר שסייעו בהדחתו, לא היה להם יותר מה לעשות בחדר אחד; כולם, כולל א.ל.ש., התפזרו לכל עבר.

אלוף פיקוד המרכז עמרם מצנע נמנה על הצמרת הביטחונית הכושלת של חודש דצמבר 1987 הזכור לרע. כמו חבריו לאותה צמרת, גם הוא לא הבין את פשר “האינתיפאדה” והיות והוא וחבריו לא הבינו את מקורות הטרור ולא השכילו להילחם בו, הגיע עמרם מצנע למסקנה, שהיא האמת הסופית הצרופה של היקום וכל כפירה בה משולה לכפירה בעיקר, שהעונש בגינה שרפה על מוקד האינקוויזיציה: “אי-אפשר לנצח את הטרור באמצעים צבאיים!!!”

כראש העיר חיפה, ספג ביקורת בגין התעמרות פקחי העירייה במפגיני הליכוד. אחרי שלדעתו הוא הבשיל במידה מספקת, פנה לנשום אוויר פסגות: להיות מועמד של מפלגת העבודה לראשות הממשלה בישראל. היה זה בתקופה, שעצם הצגת מועמדות זו המחישה את חוסר התאמתו של המועמד לתפקיד: סיכויו לנצח בבחירות 2003 היו “”-273ºC; לאחר התבוסה הוא “לקח אחריות”, כנדרש על פי חוק הפוליטיקה הראוותנית החדישה, המונע מהמועמד המובס את האפשרות לצבור באופוזיציה את הפופולריות והניסיון הדרושים לו לקראת ההתמודדות הבאה.
ניצחונו של עמרם מצנע בבחירות הפנימיות של מפלגת העבודה היה תחילת הסוף של הקריירה הפוליטית שלו, כפי שהוא יכול היה לצפות מראש, לו ניחן במעט ראייה אסטרטגית.

נא להבין אותי נכון: אני ופנינה רוזנבלום ממש לא “כוס התה” זה של זו, אנחנו לא שייכים לאותם חוגים חברתיים, אני לא הצבעתי עבורה והיא רחוקה מאד מחזוני את הפוליטיקאי הראוי לאמוני. ברם, אם בפוליטיקה “כאמנות האפשר” עסקינן, מדוע עלי לראות בפנינה רוזנבלום ח”כית נחותה מכל המי ומי היושבים בכנסת, כאילו שם ייעודם הניתן להם מהשמיים?

יודעי דבר מספרים, שפנינה החלה את הקריירה שלה בצריף קטן בפ”ת עם חלום להיות בעלת “יגואר” נוצצת. כצעד הראשון היא צבעה את שיערה השחור לבלונד. אני דווקא חושב, ששיער שחור יפה יותר, אבל אם אני כל כך חכם, למה אני לא כל כך עשיר?

פנינה הייתה אולי בין האנשים הראשונים בארץ שהבינו, והיא בת 17 בלבד, את הפרדיגמה המודרנית של ההתעשרות: מותג זול שווה זהב. בהעדר משהו אחר, שמך, פרצופך ושאר חלקי גופך יכולים להיות המותג הנדרש, כדי להפיק ממנו כסף. את הפרדיגמה הזו היא מימשה בהצלחה מסחררת.

לפני שצוחקים על פנינה רוזנבלום, נא להעיף מבט על החבורה היושבת שם: בכמה מהם אנחנו יכולים לזהות עומק אינטלקטואלי מדיני, רעיונות מקוריים, נאמנות לעקרונות, שמירת ערכים, סגולת אבחנה בין התחדשות לאופנה, מילוי הבטחות לבוחר, דאגה לאינטרסים של המדינה וניקיון כפיים? מרביתם נראים לנו פחות נלעגים מפנינה רוזנבלום אך ורק מפני שהתרגלנו לראותם, אך זו אשליה אופטית. לרובם אין כל יתרון עליה והתועלת מהם אינה רבה יותר.

פוליטיקה עממית

יושב ראש הכנסת רובי ריבלין קרא לציבור לבחור בפוליטיקאים טובים יותר – לא כולם אהבו זאת. הושמעו טענות, שבהעדר הבחירה הישירה שלנו את חברי הכנסת, אין להטיל עלינו את האחריות ללא הסמכות. הטענה הזו אינה מדויקת. אמנם המפלגות מרכיבות את רשימות המועמדים ולנו לא נותר אלא לבחור בין הרשימות המוכנות – אך מה הוא הגורם המשפיע ביותר על הרכב הרשימות האלה אם לא סקר השוק הנערך בין צרכני הדמוקרטיה?

היום פרדיגמת המותגים הזולים נחלת הכלל היא. היום ההתעשרות המהירה ביותר באה ממכירת מוצרי צריכה המונית: קח מוצר פשוט וזול ומכור הרבה –  לא רק חברות מסחריות יודעות זאת. מי שחשקה נפשו להתפרנס יפה מכתיבת רומנים לא מנסה לכתוב כמו ארנסט המינגוואי אלא מכוון לטעם ההמוני וחוקי הז’אנר ההוליוודיים. כל דן בראון, שבזמנים אחרים לא היה מורשה לצחצח את נעליו של ארתור קונן-דויל, מולך היום על חנויות הספרים.

בדיוק על פי הדפוס הזה, מי שמבקש היום לבנות קריירה פוליטית, מפריח סיסמאות רדודות, קצרות, ברורות, סימטריות וקליטות. הבבל”תים מהסוג “נץ בטחוני ויונה מדינית” נותנים מענה מושלם לדרישות. מרכזי המפלגות, במודע או לא במודע, מרכיבים רשימות, שמהן ניתן למכור לציבור בזול והרבה. כאשר ציפי ליבני כתבה את מצע “קדימה” על עמוד אחד ומאיר שיטרית ביקש לצמצמו לחצי – הם רק יישמו את הנלמד במדעי הפסבדו-דמוקרטיה: הכי קל לשכנע את הציבור כשלא אומרים לו כלום…

הציבור, המורגל להעדר התוכן וחנופת הפוליטיקאים, לא מתאר לעצמו, שהוא עצמו עלול להיות האשם העיקרי בצרותיו ולא “הם” היושבים אי-שם למעלה. “כל עם מקבל את השלטון המגיע לו”, אמרו חכמי מדעי המדינה כבר לפני מאות שנים והם ידעו על מה הם מדברים.

אם היום הבחירה שלנו את חברי הכנסת נעה בין גנרלים כסילים לבימבו מיליונרית, עשייה פוליטית היא הזדמנות לקריירה והתבססות כלכלית; כאשר קיפוצי הפוליטיקאים בין מפלגה למפלגה כריקוד חרגולים עליזים מתקבלים כאילוץ טבעי של עיסוקם – כדאי להקשיב לרובי ריבלין, שהיה לו האומץ הלא-אופייני לנבחרינו לומר לנו בפרצוף, שהאשמים הם אנחנו.
 
נתן אלתרמן העניק לכך ביטוי קולע בפואמה המופלאה “שירי מכות מצרים”:
 
 “ונקבץ אספסוף הפלך
  וקולר האשמה עמו
  לתלותו בשרים ומלך
  ולפרקו מצווארי עצמו.”

אתר המחבר: www.global-report.net/boazm



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר