להרים ידיים או להלחם?

להרים ידיים או להלחם?


נחום שחף 07.12.2005 14:09
להרים ידיים או להלחם?


און ידידי, אין לי ארץ אחרת ואני גם לא מעוניין (פורסם לראשונה ב-26.9.2002).



 

להרים ידיים או להלחם?

 

און ידידי, אין לי ארץ אחרת ואני גם לא מעוניין  

רקע למכתב

במקור מדובר על פניה אישית לאדם שהרים ידיים ומבקש לעזוב את הארץ. המכתב תחת הכותרת “האיבר שנשבר“, שהתפרסם באתר ה-NFC של יואב יצחק.

אני לא מכיר את האיש, אני רק יודע שלאיש איכפת. האיש מבטא את התחושה של אזרחים רבים אחרים. לא נעים להודות, לפעמים אף שלי. בשקט. ביני לבין עצמי.

האם לא מדובר בעצם באיש הקורא הצילו?

האיש אולי מוכן לשלם את המחיר אבל אינו מוכן לסכן את המשפחה.
אני לא יודע כמה ילדים לאיש או בני כמה הם. וזה גם לא חשוב.
איש הזועק את הצעקה האחרונה. ואני מסכים לו. “החזיקו אותי” האיש מבקש. רגע לפני שיהיה מאוחר.

למדינה. ולי.

להלן נוסח מכתב התגובה

און ידידי,

הדיאגנוזה מצויינת, הבעיה עם הפרוגנוזה. להרים ידיים? או להלחם? אם בארזי השלטון נפלה שלהבת מה יגידו אזובי הקיר?

אני מכבד את החלטתך. או שמא מדובר בקריאת הצילו. אנחנו כולנו טובעים. אני נלחם, יש לי כאן יותר מאשר רכוש. אני לא עומד להשאיר את שורשי מאחורי גבי ולברוח.

אבותיי נדדו מספיק בארצות לא להם. ושילמו את המחיר. הפוגרומים לוו בשחיטה ובאונס. “נקמת ילד קטן לא ברא השטן” נכתב הרבה לפני אוסלו, וגם קודם לשואת אירופה שגם היא לא התרחשה בישראל.

אני חותם על כל מילה שאמרת בקשר למנהיגות הרופסת. אתה צודק.

ועתה אתה צריך לבחור בין שתי אופציות. להחליף את המדינה או להחליף את המנהיגות?

אני מסכים. הבעיה יותר מאשר מנהיגות שלטונית. השליטה מתקיימת ברבדים הרחבים יותר. בתקשורת, ובממסד. כולו. מערכת לאכיפת החוק בישראל, מתגלה כמערכת לעקיפת החוק. ניצב מזרחי (“מהאזנות סתר”) משמש כראש האח”ק, ניצב סאנדו מזור (מפרשיית מע”ץ) כשגריר, עדנה ארבל פרקליטת המדינה מתגלה כעושה בכספי המדינה כבתוך שלה. תשאל את יואב יצחק.

החברה הטובים מכסים על מעשים פליליים כדבר יום ביומו, מפעם לפעם הם אף שותפים לו.

שמור לי ואשתוק לך.

הבירוקרטיה חוגגת, בעלי המשרות נבחרים בעיקר בגלל הקשרים, פחות בגלל כישורים. אדם רציני לא יכול לשרוד בתוך המערכת הרקובה. הבעיה נפשית, ללכת כל יום לעבודה, לראות את הגועל, ולשתוק. שהרי המוגלה הפנימית ממשיכה לתפוח. ולכן היא גם מתפוצצת לנו. ברחובות. שנתיים ליתר דיוק. קשה לך לעמוד מול הפחד של האישה לשלוח את הילד החוצה. האחר מרים ידיים כי איבד את כל מה שהיה לו, לפעמים כי מקום העבודה נסגר, מפעל חיים שפשט את הרגל.

הסטטיסטיקה היבשה מספרת לנו על מאה אלף בתי עסק שנסגרו, ועבור כמה מאתנו כבר מאוחר.

מה ניתן לומר לאב שאיבד את הילד. לילד שאיבד את האב או את האם? לפעמים את שניהם? לי אין תשובה. בוודאי לא מול הממסד השלטוני הקיים. אבל און ידידי – אין לי ארץ אחרת ואני גם לא מעוניין.

ועכשיו תאמר לי – להרים ידיים או להלחם?

אתה מוזמן.

26.9.2002



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר