רצועת אופניים בתכנון עירוני

מאת יואל בן עזרא

שנים רבות אנו מנסים להידמות לאירופה, ומקנאים באירופאים על גישתם המתקדמת לבעיות תחבורה בכלל ולאופניים בפרט. משרד התחבורה התעורר זה מכבר בניסיון לתת מענה לסוגיית השתלבות רוכבי האופניים בתנועה, אם לא ברחובות שכבר נבנו, אז לפחות ברחובות שישופצו או ייבנו מחדש, והקים ועדה שדנה בכך.

הועדה איתרה שיטה של רצועות; רצועת רחוב להולכי הרגל, רצועת עזר לטלפונים ציבוריים ולעצים, רצועת כביש וכיוצא בזה, וכך הרחוב החדש יהיה יפה, מסודר, יעיל.

כאן החלה הדילמה: היכן למקם את “רצועת האופניים”? על הכביש, יחד עם כלי הרכב, או שמא על המדרכה יחד עם הולכי הרגל…?

החלטה סופית בעניין הנדון טרם התקבלה בעת כתיבת שורות אלו, אך רוח הדברים, כפי שעולה מהכנס הרביעי לבניה ולתשתיות שהסתיים השבוע, היא למקם את שביל האופניים בצד הכביש, עם רמות הפרדה שונות מכלי הרכב; ללא הפרדה כלל, הפרדה חלקית או הפרדה מלאה.

ההחלטה נומקה מטעמי בטיחות ונוחות.

כיוון שמהירות האופניים גדולה ממהירות הולכי הרגל, וקרובה למדי למהירות כלי הרכב בעיר [עד 50 קמ”ש, זוכרים?], הרי שהם ישתלבו בתנועה נהדר. מעבר לזה, בפקקים הם יעקפו את כלי הרכב, וכך אפשר להגיד שהמהירות שלהם זהה. ובכלל, שילוב של אופניים והולכי רגל לא ממש בריא.

עניין הנוחות מתבטא בכך שלא נוח לרוכב האופניים לחצות צומת כמו הולך רגל, זה גורם לו לעצור. גם הירידות והעליות מהמדרכה מקשות על הנוחות.

ובכן, דווקא מטעמי בטיחות גרידא, הדבר תמוה לי מאוד, וכל בר דעת יבין שההפך הוא הנכון. ההבדל בין מסת האופניים והרוכב ובין מסת הולך הרגל –  קטן וזניח, כיוון שאופניים שוקלות בין 7 ק”ג ל- 20 ק”ג. לעומת זאת, מסתו של רכב ממוצע היא פי 15-20 ממסתו של רוכב האופניים. מכאן, שהפגיעה ברוכבי האופניים בהתנגשות עם כלי רכב תהיה חמורה יותר [פי 5-10 בערך, מחישובים פשוטים של מסה-מהירות] מאשר תאונה בין רוכב אופניים להולך רגל.

בניגוד גמור לדברי נציג הועדה, אופניים לא מגיעות למהירות של כלי הרכב. על מנת להגיע עם אופניים ל – 30 קמ”ש, יש צורך ברגליים מאומנות, ורצוי אופניים איכותיות.

מעבר למהירות, גם התאוצה של האופניים נחותה פי כמה וכמה מתאוצה של רכב פשוט, ויוצרת מצבים רבים של מספר כלי רכב החולפים על פני אופניים, ויוצרים סיכון ממשי לרוכב.

היבט מסוכן נוסף הוא חוסר היציבות הכיוונית של רוכב האופניים, במיוחד בעת האצות, פניות, תמרונים שונים וכיוצ”ב. רוכב אופניים זקוק ליותר מפס ברוחב 60 ס”מ אותו הוא “מקבל” באופן טבעי מהנהג הממוצע.

ואם זה לא מספיק, הרי ששינויי הכיוון והבלימות של רוכב האופניים הן מהירות מאוד, ונעשות ללא איתות או אזהרה מוקדמת, ועלולות להפתיע את הנהג ולסכן, שוב, את הרוכב.

לצורך המחשת הסיכון, מדי שנה נפגעים בכביש כ-400 רוכבי אופניים, בדרך כלל כתוצאה של חוסר תשומת לב מצד הנהג וסטייה לא מבוקרת לשוליים.

בניגוד לדברי נציג הועדה, הצבת רצועת האופניים על המדרכה לא תפגע כלל בבטיחות הולכי הרגל. לא רק זאת, אלא  שהפרדת הרצועות אף תהיה קלה יותר מאשר בכביש.

תמוהה לי עוד יותר תמיכת איגוד רוכבי האופניים בגישה זו של הועדה. נראה לי שהאיגוד, המייצג את רוכבי האופניים המקצועיים ופועל למען קידום ספורט האופניים בישראל, לא התייחס כראוי אל הרוכב המצוי. רוב רוכבי האופניים הבוגרים, בתל אביב למשל, לא השקיעו ברכישת האופניים מעבר למאות בודדות של שקלים, ובשבילם זה אפילו לא תחביב.

הרוכבים העיקריים ברחובות [להבדיל מאלה המיוצגים בעמותה כרוכבים בשטח או בכבישים בין עירוניים] הם ילדים, בגילאי בי”ס יסודי עד תיכון, ללא יכולת ניתוח מצבים בכביש. רצועת האופניים המוצבת בגובה הכביש גוררת אותם לסיכונים מיותרים, ומפתה אותם לפלוש אל השטח המסוכן בטרם הגיעו לבגרות.

עבור רוב הרוכבים, אופניים הם תחבורה נטו, לא ספורט.

למעשה, רק החוק [הבלתי נאכף, ולא בכדי] תומך בהחלטה זו של הועדה, ומחייב למעשה את רוכבי האופניים לנוע על הכביש, חרף הסכנה.

הצעתי היא:

1. הקצאת מסלולי רכיבה לאופניים על המדרכות תוך ביצוע הפרדה נאותה על ידי סימון או אמצעי יותר דרסטי מהולכי הרגל.

2. בכל מקרה, מניעת שילובם של רוכבי האופניים עם כלי רכב ממונעים.