סלט

סלט

טל רבינוביץ’
30.11.2005 03:03
סלט "ערבי"???

סלט “ערבי”???


נכון שרמת האלימות בחברה הישראלית עלתה ועודנה עולה. נכון שהאינתיפאדה קיימת אבל האם יש קשר בין הדברים? האם כאשר האינתיפאדה תרד, פחות נשים יירצחו? האם כאשר האינתיפאדה ירדה – פחות נשים נרצחו?



סלט

מאת: טל רבינוביץ’

האם המסקנה המתבקשת מהתאבדותם של רומיאו ויוליה על רקע חוסר יכולתם לממש את אהבתם הבוערת, היא כי האהבה שלילית ויש לאסור את קיומה?

בוודאי שלא.

האם נסיק כי כתיבת מחזות היא מסוכנת ונאסור את אומנויות הבמה בכלל?

בוודאי שלא.

ולמה?

מפני שמסקנות אלה – מוטעות הן וכל תכליתן היא להמחיש את הכתוב בהמשך…

ביום שני, בתאריך ה- 28.11.05 התפרסמה כתבה באתר “הארץ” ולהלן ציטוט מתוכה:

“ליאורה בקשי מערד היתה בת 25 כשנרצחה על ידי בעלה, אהרון בקשי, ב-4 במארס 2003. קודם לכן שלח בקשי את הילדים בני השלוש וארבע לאמו, אחר כך לקח אקדח, וירה למוות באשתו והתאבד.

את האקדח החזיק בקשי ברישיון מתוקף תפקידו כמאבטח בבית ספר ולפיכך אשתו היתה קורבן של אינתיפדאדת אל-אקצה. כך סבורה קבוצת חוקרות פמיניסטיות, המפרסמות בימים אלה דו”ח ייחודי בשם “עדות אילמת: נשים בסכסוך הישראלי-פלשתיני”, שמאיר את האופן שבו משפיעות אלימות פוליטית (הכוונה לאלימות הקשורה בסכסוך) על חייהן של נשים. החוקרות סבורות שהבנת ההשפעה הזאת חיונית למאבק שהן מקדמות להחדיר נשים למוקדי הכוח שבהם מתקבלות החלטות בענייני מלחמה ושלום, מעוזים שבהם לנשים אין כל השפעה, אף על פי שהן הקורבנות העיקריים של ההחלטות שמקבל הממסד הגברי.”

מילים אלה עוררו אצלי מספר תהיות ואביא אותן כאן כחומר למחשבה:

1.         לטענת החוקרות, אחת המסקנות העולות ממחקרן היא שקיים קשר בין רצח נשים ובין האינתיפאדה, ומכאן נגזרת מסקנה נוספת: כי יש להביא נשים אל מוקדי הכוח לצורך קבלת החלטות.

אני חולקת על מסקנתן (הפוליטית) של החוקרות, שכן לא הרצח צריך להביא נשים אל מוקדי כוח אלה, אלא תכונות אחרות כגון: יכולות התאמה, ניסיון, כישרון, השכלה וכו’ – תכונות אלה,  אמורות להביא נשים אל מוקדי הכוח.

2.         המחקר מהווה חוליה נוספת בשרשרת ארוכה של מחקרים שמנסים להבין ולהסביר רצח נשים. מוכרים לנו זה מכבר מחקרים שעוסקים בהיסטוריה המשפחתית של הרוצח ושל הנרצחת, במאפיינים סוציו-אקונומיים, בסיבות נפשיות וכו’. מחקר זה מציג בפנינו סיבה נוספת לאלימות: האינתיפאדה!

בטרם אתייחס לתקפות הטענה אציג את עמדתי, הגורסת כי הנחת העבודה בנושא זה היא: רצח הוא רצח ואסור שיתרחש. המניעים לא יכולים לעולם להוות הצדקה, הכשרה ואפילו הסברה לרצח. הם יכולים להיות מעניינים אך לא ענייניים. מחקר מסוג זה עלול להוות איום על עשיית הצדק ועל הגנה לנפגעים משום שהוא מאפשר ואף יוצר טענות לסנגוריה המגינה על הרוצח: “הרוצח הוא בסך הכל קורבן של המצב הפוליטי…”

אני בדעה כי המשמעות ההשלכתית של גישה מסוג זה היא שהרוצח הוא תמיד קורבן של משהו… ואין לזה סוף!

להדגיש: יכול להיות שהקשר שנמצא הוא נכון, אך אסור שהוא יהווה הכשרה לרצח. מחקר מסוג זה רק מרחיב את היריעה הנותנת לגיטימציה והבנה לנסיבות הרצח ולסיבות הרוצח.

דינו של רוצח צריך להיחרץ כדינו של רוצח במזיד. גזר הדין צריך להמחיש בצורה ברורה וחד משמעית את אינטרס החברה שכל מי שמעז להרים סכין או ללחוץ על ההדק – עונשו חמור, ללא הצדקות, ללא הבנה למניעיו וללא הקלות פוליטיות, שכן להזכירכם – אין אירוע פלילי ללא סיבה…

3.         ולעניין תקפות המחקר: למען ההגינות אציין כי לא בדקתי את יסודותיו הסטטיסטיים של המחקר ובכל זאת אקדים ואתן דוגמא ציורית לטעות סטטיסטית שכיחה, לשם המחשה:

כאשר מתרחשת תאונת דרכים התנועה נעצרת ונוצר פקק.

כאשר מתרחשת תאונת דרכים מגיעים אנשי כוחות ההצלה והביטחון.

המסתכל מהצד עלול להסיק בטעות כי: היכן שיש ריכוז של שוטרים ושל אנשי מד”א – נוצר פקק תנועה. מסקנתו המוטעית היא, שלא התאונה גרמה לפקק אלא אנשי הביטחון וההצלה. הוא לא לוקח בחשבון שייתכן והם יימצאו שם בשל כנס, תרגיל, או במקרה. הוא מתעלם מהסיבה והגורם לאירוע.

ולמחקר הנדון: נכון הוא שרמת האלימות בחברה הישראלית עלתה ועודנה עולה. נכון שהאינתיפאדה קיימת אבל האם יש קשר בין הדברים? האם כאשר האינתיפאדה תרד, פחות נשים יירצחו? האם כאשר האינתיפאדה ירדה – פחות נשים נרצחו?

רק לאחרונה קראנו נתונים של המשטרה על עלייה באלימות כלפי נשים, למרות שמצבה של האינתיפאדה נמצא בירידה מזה שנתיים לפחות, אם לא שלוש שנים…

להלן נתונים הלקוחים מתוך האתר של משטרת ישראל:

רצח נשים על ידי בני זוג:

13 נשים

שנת 1994

11 נשים

שנת 1995

13 נשים

שנת 1996

16 נשים

שנת 1997

12 נשים

שנת 1998

10 נשים

שנת 1999

15 נשים

שנת 2000

13 נשים

שנת 2001

14 נשים

שנת 2002

19 נשים

שנת 2003

10 נשים

שנת 2004

 

לפניכם טבלה רשמית של משטרת הישראל המצביעה על מגמה הפוכה מזו המתוארת במחקר, ועל פיה דווקא בשנים הקשות של האינתיפאדה, בתקופת שלטונו של ברק – אשר הושבע לתפקיד ביולי 1999 – נרצחו “רק” 10 נשים כאשר שנה לאחר מכן בשנת 2000 נרצחו 15 נשים. בשנת 2001 נרצחו 13 נשים ובשנת 2002 כשהחלה הירידה באינתיפאדה, מסתמנת עלייה ברצח נשים (14) ובשנת 2003 שהייתה שנה “רגועה” יחסית לקודמותיה מבחינת האינתיפאדה – 19 נשים נרצחו!

עם נתונים ומספרים אפשר לשחק ולא אכנס לפרמטרים נוספים שהם ראויים לבחינת האלימות במשפחה וברור הוא שרצח נשים אינו הפרמטר היחיד; החוקרות, מסתבר, לא לקחו בחשבון את כל הנתונים הדרושים כדי להגיע למסקנותיהן, ואולי גרוע מזה, את הנתונים העיקריים…

לאור כל זאת, אני מזכירה לקוראים, כי מדינת ישראל חיה על חרבה מאז הקמתה. גברים רבים מסתובבים עם נשק: חיילים, אנשי מג”ב, אנשי שב”כ, אנשי המשמר האזרחי, שוטרים ואזרחים רבים שומרי חוק מחזיקים נשק ברישיון.

נראה לי כי לא המצב הפוליטי במדינה הוא אשר ישפיע על רצח נשים ועל תופעת האלימות במשפחה (כן אינתיפאדה, לא אינתיפאדה), אלא יכולת האכיפה של הרשויות, התייחסות בתי המשפט אל התופעה ופעולותיה של הרשות המחוקקת בנדון.

ולכן אסכם בהמלצה אחת: בואו ולא נעשה סלט מהדברים אלא רק אם בירקות ובפירות עסקינן.

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר