ב”ה

מנורת הקסמים של דין-אללה – בסייף      

                                                        

                    
 

תמצית ה”סכסוך” במזרח התיכון, כמכלולו, היא – התנגדות הערבים להכיר בזכות לריבונות כלשהי של הד’ימי היהודי, בכלל, ובמזרח התיכון בפרט. בתחילה נקרא ה”סכסוך הישראלי ערבי”, ומאז מלחמת ששת הימים, בה נכשלו שוב הערבים בנסיונם להשמידנו, הפך ה”סכסוך” ל-“סכסוך הישראלי פלסטיני”, כלומר – להכשר קבע ל”סכסוך”  –  יישום ה”זכויות הלגיטימיות” של ה”עם הערבי הפלסטיני” להשמיד את ישראל, כשכל העולם הערבי מסייע “לו” לעשות “צדק” ולהכות בנאצים היהודים, עד חיסולם, ולתפארת “מדינת פלסטין”.

מאז הולדת ה”עם הערבי הפלסטיני” הוא זוכה לעידוד, תמיכה וסיוע מכיוון שלא נצפה על ידו, מן השמאל היהודי. זה אותו ציבור, שהסנטימנט המשמעותי ביותר המניע אותו, היא שנאת ישראל. שנאת קללת היהדות הרודפת את היהודים על כרחם. 

בהיות השקר ה”פלסטיני” מוחלט כל כך, מדהים בעיוותו המפלצתי וקל להזמה, קשה לאדם מן הישוב להבין, למה דווקא הישראלים מקדמים את השקר הזה. רק מי מאיתנו העוקבים בעינים פקוחות אחר מעללי השמאל, מבינים. תועמלני האויב בתוכנו, אינם עושים זאת מאהבת המן, אלא, כאמור, משנאת מרדכי. בימים אלה אנו עדים להתעקשותה של שרת החינוך-מחדש, על רישום תחום המושב ליהודים – “גבולות אושוויץ”, מבלי להתחשב במציאות או בתהליכים ההסטוריים, בהם כפו עלינו הערבים, בתוקפנותם הג’יהאדית את הרחבת גבולותינו, בדרך להשבת כל זכויותינו על ארצנו. ומתחת לכל, התעקשותה זו באה מתוך התעלמות מכוונת מכל ערכי אנוש, דוגמת – צו החיים, המוסר, הצדק, היושר, האמת והרחמים, ומתוך חוסר נאמנות מוחלט לעם ולמולדת, שאותם היא אמורה לשרת.    
                                                                                                                 

“….. על כל צעד ושעל מצאתי את ‘הגאון היוצר’, שיד לו בכל ויד כל בו. מבורסה עד אש”ף. מוכר מניות בבקר ואת מולדתו אחר הצהרים, ובערב, אם נותר בו עוד כח, הוא משנס מותן ויוצא להגן על זכותם של מבקשי נפשו ליטול אותה ממנו…. “  (גוסטב הנדריקסן למרדכי ניסן, “נתיב”, אלול התשנ”ה)

“אחרי מלחמת ששת הימים, למרות העובדה שישראל הצילה את עצמה מאבדון ולמרות העובדה שהערבים לא גילו שום סימן שהם מוותרים על כוונתם לחסל את המדינה היהודית, לא עבר יום, בלי שאיזה שהוא מדינאי ישראל (שלא להזכיר את כלי התיקשורת) יכריז על המחיר הנוסף שהוא מוכן לתת ‘תמורת שלום’ – אם הערבים אך ייאותו להעניקו” (שמואל כץ, “לא עוז ולא הדר”, 1981)

 

“השלמה מצטברת עם מכות, עם השפלות ועם סטירות לחי, הופכת במרוצת הזמן לנורמה בעיני העם. הכניעות הפוליטיות לאמריקנים במלחמת יום הכיפורים ואחריה, התפארותו של הממסד הישראלי אחרי כל כניעה וויתור, כאילו היה בכך משום נצחון והצלחה, נטעו ללא ספק בלבבות רבים מעם ישראל ערכים מעוותים, ערכים הדומים מאד לערכי ההשלמה עם ‘הגורל היהודי’, מורשת הגלות” (שמואל כץ, שם) 

     

ה”עם הערבי הפלשתינאי” הוא כלי מחזיק טובה מרובה לכל שונאי ישראל, בראשות “מחנה השלום” היהודי. אחד השימושים המרכזיים הנעשים בו זו הכחשת השואה.

מדיניותה המטורפת של מדינת ישראל, מעידה על רגשי אשמה; אשמה על הימלטות מן “הגורל היהודי” והפקעת הטרף ממלתעות טורפי ישראל. אשמת ה”כיבוש”, אשמת ה”דיכוי”, אשמת “גבורים על החלשים”, ובקיצור, גלית העברי רומס את דוד ה”פלסטיני. כמה נחמד להפוך את היהודי לנאצי ואת הנאצי ל”פלסטיני כבוש ומדוכא”.

ומכאן – אין שום ייחוד ל”שואה”, היא לא היתה יוצאת דופן ולא בוצעה דווקא נגד העם היהודי. הנה, היתה גם “שואה ארמנית”, ויש “שואה פלסטינית”, המתבצעת על ידי הגזענות ה”ציונית”, כביכול, כשהכוונה המוסווית אנטי-ציונות היא ליהודים, כלומר – אותה אנטישמיות זקנה ו”טובה”.

זהו מתווה הכחשת השואה, בימינו אלה, בכיסוי טרנד ה”פוליטיקלי קורקט”, המובל על ידי השמאל היהודי בארץ ובעולם.

ההתייחסות לעיוות הזה, לבדה, גורמת קבס! איך הצליח הקלף המזוייף הזה לנצח, אם לא עקב הירתמותם של מהרסינו ומחריבינו מבית להכשרתו?

                                                                               

והדבר נורא כי כווווולם יודעים, שהם משקרים, וכי מסכת השקרים והפיכת הדברים על ראשם, מטרתה להצדיק את ה”פתרון הסופי” של הבעייה שיש לאנטישמיות הבינלאומית עם היהודים. והזוועה היא שאורגי עלה התאנה לכיסוי ערוות הנאציזם הבינלאומי, נתפסים כיהודים בעיני הגויים, כשאינם אלא גדולי שונאי ישראל בכל הזמנים.

העתון המצוטט ביותר ברחבי העולם האנטישמי הוא העתון הישראלי ל”אנשים חושבים”. ואומר לעצמו כל גוי ממוצע, אם הם עושים בשבילי את העבודה, למה לא לשתף פעולה? אם הם מודים באשמה, מי אני שאשבור להם את המלה?

 

לכו וניווכחה – מי מציג את מלחמת המגן של ששת הימים, כמלחמת כיבוש?

מי הם אלה ששידרגו את ה”סכסוך הישראלי ערבי”, תואם ה”סכסוך היהודי נאצי”, ל”סכסוך הישראלי פלסטיני”, להצדקת השמדת ישראל?

מי הם שוחרי חורבננו, המתעקשים לראות בשילה ובית אל, בבית לחם וחברון, בעפרה וענתות “שטחים כבושים”? או “גדה” –  אנונימית?

מי הם הפושעים נגד העם היהודי ונגד האנושות, שהמציאו את ה”זכויות הלגיטימיות” של ה”עם הערבי הפלשתינאי”, ל”שחרר” את “פלשתין” מנוכחות היהודים?

מי מממן את החימוש המאסיבי לרוצחי עוללינו? מי עושה לגרועים מן הנאצים הקלות בדרך לטבח יהודים?

מי רודף, משפיל, מבזה ומגרש מבתיהם את היהודים, בארצם, קבל עולם משתאה ושמח לאיד?

                                                                      

הווה אומר –  “מחנה השלום”, על כל השלכותיו ושלוחותיו, פעיליו ומפעיליו, צורותיו ואפניו, כשהחלוץ ההולך לפניהם – ה”תיקשורת הישראלית”, קובעת את השיח הציבורי, וממילא קובעת את ההוויה המשפטית ואת מדיניות “הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון” לרדיפת העם היהודי.

 

אין בכל אלה גם חסיד אומות עולם אחד, כמו אלה שניתן למצוא בגויים. כי יהודי, כשהוא יורד, יורד עד עפר, לא נשאר בו שמץ של אנושיות. כשאין אלוקים בלב, הלב הוא סתם ליטרת בשר, גוף בלי נשמה. ראינו את הרובוטים האלה בעת ששיחררו את חבל עזה מנוכחות היהודים. כולל מן המתים…..

 

קללת הרודפים המלשינים והמוסרים רודפת את העם היהודי מאז ומתמיד. כבר אמר הנביא ישעיהו: “מהרסיך ומחריביך ממך יצאו….”.

 

הסופר ארתור קסטלר מצא ש“לתופעת המוסר והמלשין בעם היהודי אין אח ורע בעמים…”.

 

ואילו הפרופסור גוסטב הנדריקסן, המביא דוגמאות מעידן “תהליך השלום”, מסכם:

“…. וכי יש ביטוי שטני ואמיתי יותר לקביעתו של הגל: ‘לא אימה ורחמים מעוררת בי הטרגדיה של העם היהודי, אלא דחייה עמוקה…. ‘”

 

ההתבכיינות היהודונית הטיפוסית מעלה את מפלס השנאה, הנזון מבוז ולעג למתבכיינים. מוציאים מליונים רבים על בנית פיל לבן, נוסף על קודמו, אשר בשם “יד ושם” ייקרא, יד ושם לחידלון, יד ושם לדם ואש ואפר, כשהמטרה היא לימוד הלקח – לעולם לא עוד! ומחריבים התיישבות יהודית מפוארת, שעבורה “אין כסף”. צועדים את “מצעד החיים” והגאווה על לא כלום, מאושוויץ לבירקנאו, ואת מצעד החיים האמיתי, תחיית העם היהודי בארצו, התיישבות יהודית בארץ אבות, מוחקים מעל פני האדמה והופכים לדם ואש ואפר…

 

וההתבטלות העצמית הזו, שהפכה מזמן לפשעים נגד האנושות, לא רק שמה אותנו לעג וקלס בגויים, אלא מעטה עלינו חרפה, לנוכח אותם צדיקים תמימים, מבין הגויים, הממשיכים לעשות את מלחמתו של העם היהודי, למרות המכשולים  שמציבה מדיניות ישראל על דרכם המעשית והרעיונית.

הם, הגויים, עושים את ההסברה היהודית, הישראלים עושים את ההסברה להכחשת השואה וממילא, לקידום השואה המתחוללת על ראשינו עכשו, ממש, ביזמתם ובמעשיהם!

 

אך מעט ציטוטים של אותם גויים, שאהבתם את האמת, הצדק והמוסר, אינה תלויה בדבר –

 

 

“אבל הגענו לאותה נקודה, ואת זאת צריך להבין דור זה של ישראלים, שבה, אם ליהודים בישראל לא אכפת כלל גורלו של עמם, אם הם מוכנים לשלם שוב ושוב בדם יהודי על אותה כברת ארץ, אם הבטחת קיומה בבטחון של מדינה ליהודים אינו חשוב להם, אי אפשר לדרוש אכפתיות מאחרים.

עדיין אכפת לי. למרות הכל, איני יכל להפסיק לדאוג לישראל, למעשה, התנ”ך הוא המצווה עלי לדאוג לישראל. הייתי רוצה לקוות, שליהודים בישראל יש אותה אמונה בנביאי ישראל כזו שיש לי” (ג’וזף פארח).

 

                                           
           

“והיה אם יגיע היום המר והנמהר וישראל תשב לשולחן הדיונים עם אש”ף, יקיץ הקץ לייחודה המוסרי של אומה זו. ויתרה מכך, תהיה זו בגידה שאין לה כפרה בזכר ששת מליוני הקרבנות שנרצחו בידי הנאצים, שאש”ף הוא יורשם וממשיכם הנאמן” (ין וילן ון דר-הובן, דובר השגרירות הנוצרית בישראל, נתיב).

 

“…. והנה באים אתם, ובמו ידיכם מפקירים את מולדתו של העם היהודי, מולדת שעליה שילמו בחייהם מליוני אחיכם בכבשני אושוויץ וטרבלינקה. את נשמת האומה כבר מכרתם לשטן; עכשו אתם עסוקים בביתורו של הגוף, או נכון יותר של מה שעוד נותר ממנו…
“וכבר אתם מכינים לעצמכם כל גולה, נוטלים את הצרור הנקוב ואת מטה הנדודים ויוצאים לגלות. אך לפני כן, במעין עיוות גרוטסקי, אתם, במו ידיכם, מטביעים אות קין על מצחכם, לא על שרצחתם את אחיכם, אלא על שהוא רוצח בכם, קול דמיכם – ולא קול דמו – הוא הזועק מן האדמה….. (גוסטב הנדריקסן)

                                                            
 

ג’ואן פיטרס, שהקדישה שבע שנים מחייה ללימוד ה”סכסוך הישראלי ערבי”, מעמידה גם היא דברים על דיוקם –

 

“הזכרונות על צחצוח החרבות של העולם הערבי נגד עצמאותה של ישראל ב-1948 קהו והועמו…

“… משעברו המנהיגים הערבים מזעקות-חמס, שבהן נדרו להשמיד את ישראל, לדאגה שבאהדה ל’זכויות’ הפלשתינאים, טישטשה הגישה המתוקנת את ההבנה הכללית, לגבי תפקידו של העולם הערבי בסכסוך…”

 

ונסכם את תמצית הנושא המובאת כאן, בשורה אחרונה, שהיא גם הראשונה – האמת, כל האמת, אך ורק האמת, כפי שנכתבה ביומנו של חסיד אומות העולם, הקולונל מיינרצהאגן, שמרד בשולחיו, הבריטים, וסייע ככל יכלתו לישוב היהודי בארץ ישראל –

כווית, 15.1.1951

“ארוחת ערב עם ג’ורדן ואשתו, היה שם גם קבלן לבנוני אחד עם אשתו, עודה ארבע שורות יהלומים…. הוא סבר שהחרם הכלכלי שמטילות המדינות הערביות, סופו שיקטול את ישראל בתוך כחמישים שנה, ועד אז תהיינה המדינות הערביות מוצקות באחדותן, חמושות כהלכה ויעילות. אז ייזרקו היהודים לים, אבל יניחו להם מובלעת יהודית קטנה בחופי ארץ ישראל, אך בלי ממשלה יהודית. הוא לא סמך כלל על עיראק, תימן או ערב הסעודית, אך לבו סמוך ובטוח שירדן, סוריה לבנון ומצרים תוכלנה להכות את היהודים בעוד חמישים שנה. חיויתי את דעתי שבעוד חמישים שנה יהיו גם היהודים חזקים הרבה יותר מעכשו, והא אמר שהם יהיו פושטי רגל, נגועים בקומוניזם ונטולי יציבות כלכלית ומדינית.  העירותי: ‘אתם הערבים, על כל אוצרות הנפט שלכם, מדוע אינכם עושים משהו למען הפליטים העלובים הללו מארץ ישראל’, ‘אלוהים אדירים’ אמר, ‘אתה חושב באמת שאנחנו נהרוס את התעמולה הטובה ביותר הנמצאת ברשותנו; הרי זה מכרה זהב’. אמרתי שדעה כזאת היא קשת לב ובלתי מוסרית כאחת. ‘הבלים’ אמר, ‘הם סתם אשפת אדם אבל הם מכרה זהב מדיני'”

מסיים מיינרצהאגן את הדף הזה ביומנו –

“בלשון שונה כלשהו שמעתי דעות זהות מפי ערבים אחרים..”

חד וחלק! הדברים נכתבו לפני 55 שנים! למדינת ישראל טרם מלאו שלש שנים. בדעתם של הערבים לא עלה כלל לוותר על השמדת ישראל, מאז ועד היום. דמנו נשפך כאן כמים, והשמאל מגשים את נבואת הלבנוני!! ברישעות טוטאלית ובשנאת ישראל תהומית!