מחשבה לבנטינית בבתי המשפט מאפיינת את שופטי העם, בערכאות הנמוכות בעיקר, מן הטעם הפשוט שרובם “נזרקו לים הפתוח” מבלי שקיבלו הכנה מנטאלית מתאימה ותרבות בימ”ש נלמדת.

שיח יומי (רוצה לומר ‘שעתי’) בבית המשפט:

1. אתה גוזל את זמנו של בית המשפט:

תגובה –  כבוד ביהמ”ש, אני משלם מסים ואגרה כחוק. המסים והאגרה נועדו עבורך. אם אזכה לא אפוצה עבור עגמת נפש והתעסקות של ימים ושבועות, למעט שקלים בודדים. אבל מישהו ישלם הוצ’ ביהמ”ש ותובע שהפסיד ישלם כפל הוצ’ : א’ – באגרה, ב’ – בקנסות.  כך שאתה הוא הגוזל מזמני וגם בשיהוי בגזר הדין.

2. בבית משפט “מקבלים” משפט ולא צדק:

תגובה – כבוד השופט, אני דווקא מחפש צדק בבית המשפט, משפט שדה ומשפט של הדיוטות אני יכול לקבל מאשתי וחברי הלא מצויים בנבכי המשפט.

3. כאן זה לא שוק, לא מתעסקים כאן במסחר:

תגובה – אדוני השופט, אתה הוא העושה “מסחרה” ו”מסחרר” בין הנצים וזה לגיטימי,  רק אל תגיד שלא לעשות את מה שאתה בדיוק עושה. אמיל שכטר: “לעולם לא תרוויח יותר מאשר במשא ומתן”. הרי רוב רובו של הנדון בבית משפט הינו בתחום הכספי ו/או שווה כסף, אז למה שלא ינסו המלינים לקבל את המקסימום האפשרי להם הם שואפים?!

4. מדוע אינך עומד כשאתה מדבר בבית המשפט:

תגובה- כבודו,  אכן המופיע לפני שופט חייב לקום על רגליו, גם בשל הכבוד וגם בשל החוק.  אך כוונת הכוונות של הבונים סדרי משפט תקין הייתה כי רק השופט יהיה מורם מעל/ם,  והנה בשבט ישראל, מדינת ה”קומבינות”, גם הכתבנית (אמנם שכרה הממוצע “נושק” ל-20,000 ₪ בחודש) יושבת באותו הגובה ויכול להיווצר בלבול מי הוא מי, עד לתחילתו של דיון.

לעומת זאת בבית המשפט העליון ובבג”צ, מיקומה של הכתבנית, נמוך ממרום מושבם של  השופטים העליונים, למרות שכורסתה המפוארת מנקרת עיניים.

הכותב : סא”ל (מיל’), שופט לא משפטאי בכלא צבאי, לא קבע לשעבר, איש עסקים