כבוד השופט (פרופ’ למשפט עברי ומוסמך לרבנות) מנחם אלון: על מי אתה עובד בעיניים?!

כבוד השופט (פרופ’ למשפט עברי ומוסמך לרבנות) מנחם אלון: על מי אתה עובד בעיניים?!


13.12.2005 14:50

בפסק דינו בעל”ע 10/81 אומר השופט מנחם אלון (פרופ’ למשפט עברי ומוסמך לרבנות): “תנאי-בל-יעבור הוא, שלשונו תהא מנומסת, ושסגנונו יהא מאופק (ראה: על”ע 7/70 [3], בעמ’ 732)”. ראו כאן למטה את פסה”ד על”ע 7/70 ואמרו: על מי הוא עובד בעיניים? איכן זה נאמר?!



לקוח מתוך הפדאור

ערעור לשכת עורכי הדין מס’ 7/70

הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין, תל-אביב-יפו נגד א’ סלומון, עו”ד

בבית-המשפט העליון
[7.11.71]

לפני מ”מ הנשיא (זוסמן), והשופטים ברנזון, קיסטר

חוק לשכת עורכי-הדין, תשכ”א-1961 [סה”ח 347, ע’ 178] סעיפים 53, 61(1) – חוק איסור לשון הרע, תשכ”ה-1965 [סה”ח 464, ע’ 240] [ כפי שתוקן שמו, ו-סעיף 13(5) כפי שתוקן, ב-תשכ”ז-1967 [סה”ח 508, ע’ 133]].
בית-הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי-הדין הרשיע את המשיב בעבירת משמעת בניגוד לסעיפים 53 ו-61(1) לחוק לשכת עורכי-הדין. בית-הדין המשמעתי הארצי קיבל את ערעור המשיב, בהסתמכו על סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע.
בית-המשפט העליון פסק –

א. (1) אין סתירה בין סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע ובין סעיפים 53 ו-61 לחוק לשכת עורכי-הדין.
(2) סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע אינו מהווה חסינות לעורך-דין בפני בית-דין משמעתי, באשר מעמד עורך-דין מטיל על חברו חבה נוספת של שמירה על כבוד המקצוע.
הערות:

להתנהגות עורך-דין שאינה הולמת את המקצוע, עיין על”ע 2/70 – דוד פרנקל נגד הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין, תל-אביב-יפו; פד”י, כרך כד(1), ע’ 729 והערה 2 שם.
ערעור על פסק-דינו של בית-הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי-הדין בישראל (ש’ פ’ האז, עו”ד, אב ביה”ד, שפירא, עו”ד, צמח, עו”ד, חברים), מיום 27.11.70, בתיק בד”א 10/69, לפיו נתקבל ערעור המשיב על פסק-דינו של בית-הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי-הדין, תל-אביב-יפו (ע’ מטלון, עו”ד, אב ביה”ד, א’ שמילוביץ, עו”ד, א’ סגלסון, עו”ד, חברים), מיום 26.5.69, בתיק בד”מ 92/66, המרשיע אותו בעשיית מעשה

 

שיש בו משום פגיעה בכבוד מקצוע עריכת-דין, לפי סעיפים 61,53 (1) לחוק לשכת עורכי-הדין, תשכ”א-1961. הערעור נתקבל ופסק-דינו של בית-הדין המשמעתי המחוזי הוחזר על כנו.
ש’ בנימין – בשם המערער; אין הופעה בשם המשיב

פסק-דין

המשיב, עורך-דין לפי מקצועו, בטענו בענין אישי שלו, כתב בין השאר בהודעת-ערעור שהגיש בבית-המשפט המחוזי, תל-אביב-יפו, את הפיסקה דלקמן: “הפסק הופך את הגנב לקדוש, ואילו את הקרבן מכה בצורה איומה, אין זה צדק אלא רדיפה אישית חמורה, ובית-המשפט לערעורים לא צריך לסמוך את ידיו על החלטות כאלה אלא לגנות, להתערב ולעשות צדק בין הצדדים”.
בשעת בירור הערעור בבית-המשפט המחוזי ביום 22.12.65 לא חזר בו הנאשם מאמירתו “רדיפה אישית חמורה” אשר בפיסקה הנ”ל, על-אף אזהרת אב-בית-הדין שהופנתה אליו במלים אלו: “אם לא תוכל להוכיח זאת תצטרך לשאת בתוצאות”; ותשובת המשיב היתה: “אני יודע את זאת ומסכים לכך. לא היה מקום להוצאות עונשיות”.
בשל התנהגות זו הואשם המשיב על-ידי המערער בבית-הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי-הדין בתל-אביב-יפו, בשל עשיית מעשה שיש בו משום פגיעה בכבוד המקצוע של עריכת-דין, עבירת משמעת בניגוד לסעיפים 53 ו-61(1 לחוק לשכת עורכי-הדין.
סעיף 53 אומר “עורך-דין ישמור על כבוד המקצוע של עריכת-דין וימנע מכל דבר העלול לפגוע בכבוד המקצוע”.
סעיף 61 (1) אומר כי הפרת סעיף 53 מהווה עבירת משמעת.

בהופיעו בפני בית-הדין המחוזי מסר המשיב עדות ארובה על מסכת הופעותיו בבתי-המשפט, והרחיב את הדיבור על הפגיעות האישיות שלדבריו הוא זוכה להן על-ידי כמה שופטים. בית-הדין המחוזי אומר בהכרעת-הדין: “דבריו אלה חיזקו לצערנו את המסקנה כי אכן לא היה בדברים כמצוטט לעיל משום התפרצות בעידנא דריתחא, אלא כתוצאה של הרגשה המקננת בלבו על קיום כביכול של רדיפה וקיפוח מתמידים נגדו דוקא”.
בית-הדין המשמעתי המחוזי גם אומר, כי אינו הגוף המוסמך לדון לגופן של טענות הרדיפה והקיפוח שהנאשם טוען להגנתו, וכי לשם כך קיים פורום אחר שתפקידו לשמוע ולדון בתלונות המופנות נגד שופט בישראל.
בית-הדין המחוזי הגיע למסקנה כי הדברים הנ”ל, שנוסחו על-ידי המשיב לפי תכנם, משמעותם ודבקם בדיון הן בבית-משפט השלום והן בערעור בבית-המשפט המחוזי, חורגים

 

מן התחום המותר שהציבו הוראות חוק לשכת עורכי-הדין, תשכ”א-1961, ומהווים איפוא עבירה של פגיעה בכבוד המקצוע של עריכת-דין כאמור בכתב-הקובלנה.
נוכח כל הנסיבות שאין לנו צורך לפרטן, ובין השאר העובדה שלפי הצהרת המשיב סגר את משרדו והפסיק את עבודתו המקצועית כעורך-דין, נגזרה על המשיב השעיה לתקופה של שני חדשים החל מיום 1.7.69.
המשיב הגיש ערעור לבית-הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי-הדין, ובית-הדין הארצי העמיד בפניו שתי שאלות:

א) “האם עצם אמירת וכתיבת הדברים הפוגעים דיים כדי לעבור את העבירה המיוחסת לנאשם, או שמא צריך להתלוות אל האמירה מצב נפשי מסויים?”
ב) “האם בית-הדין המשמעתי לפי חוק לשכת עורכי-הדין כמוהו כבית-משפט פלילי במובן חוק איסור לשון הרע, תשכ”ה-1965. אם כן, האם פעל הנאשם במסגרת סעיף 13 (5) לחוק לשון הרע האמור?”
בית-הדין הארצי קבע כי תומך הוא במסקנה העובדתית אליה הגיע בית-דין קמא, בקבעו בהכרעת-דינו כי אכן לא היה בדברים שכתב המשיב דנן משום התפרצות בעידנא דריתחא, אלא היתה תוצאה של הרגשה המקננת בלבו של המשיב על קיום של רדיפה וקיפוח מתמידים נגדו דוקא.
אך בית-הדין המשמעתי הארצי קיבל את הערעור בהסתמכו על סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, מאחר שדברים אלה נאמרו על-ידי בעל-דין תוך כדי דיון לצורך אותו דיון ובקשר אליו, וכיון שכך, אין הדברים יכולים לשמש כעילה למשפט פלילי או אזרחי נגדו, והרי ההליכים בבית-הדין המשמעתי כמוהם כהליך פלילי.
יצויין כי בית-הדין המשמעתי הארצי אמר לגבי הנקודה הראשונה. שעצם כתיבת דברים הפוגעים ומעליבים עד כדי ביצוע העבירה דייה בפני עצמה כדי להוות את העבירה ואין זה משנה לגבי עבירת העבירה אם הדברים נאמרו בעידנא דריתחא או מתוך תחושה פנימית סובייקטיבית כי אכן דיבר אמת.
על זיכוי זה הוגש הערעור שלפנינו. בא-כוח המערער אומר. כי אכן אין כאן שאלה מעשית נוכח העונש. השאלה היא עקרונית לגבי כללי התנהגות של עורכי-הדין.
המשיב שהוזמן לישיבה היום לא הופיע בעצמו, ולא מינה עורך-דין שיופיע בשמו. אמנם, בזמן שמיעת הערעור הגיעה בקשתו לדחיה, אבל בשלב בו הגיע מכתבו לא ראינו מקום לדחיית המשפט, ומה גם שנוכחותו האישית אינה הכרחית ויכול היה למנות עורך-דין שייצגו.

 

הבעיה בפנינו היא מהו היחס בין סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע ובין סעיפים 53 ו-61(1) לחוק לשכת עורכי-הדין.
לדעתנו, אין סתירה בין שני הסעיפים.

סעיף 13(5) נתן אפשרות לעורך-דין ולבעל-דין שיטענו בבית-המשפט בלי חשש שיוטרדו על-ידי משפטים פליליים בשל טענותיהם.
אך לגבי עורך-דין, בין טוען הוא לעצמו, בין טוען הוא ללקוחו, מוטלת חובה נוספת והיא לשמור על כבוד המקצוע ולהתייחס בנימוס ובדרך ארץ, הן כלפי בית המשפט והן כלפי הבריות. מותר לעורך-דין לטעון טענות עובדתיות, אפילו פוגעות בכבודו של שופט, אבל אין לו צאת מגדרי הנימוס אותו דורש המקצוע. אחד הדברים שמקצוע עריכת-דין דורש הוא להימנע מלזרוק בחלל בית-המשפט דברים שעורך-הדין יודע או חייב לדעת, שאינם רלבנטיים בבית-המשפט או שאינו רשאי להוכיחם באותה ערכאה בה הוא אומר את דבריו, וכן כי כל דבריו ינוסחו בסגנון ההולם את המקצוע.
המשפט המשמעתי אינו בא איפוא להעניש על תלונות נגד שופטים, שאותן רשאי עורך-דין להביא בכל עת ובכל זמן לפני הערכאה המתאימה, אלא על כך כי מטיח דברים באופן, בזמן ובשלב שעורך-דין חייב לדעת, שאינם באים להשיג שום מטרה באותו דיון מלבד הטלת שיקוצים.
במקרה דנן העמיד אב-בית-הדין בערעור את המשיב על כך, כי אם ההאשמה אינה נכונה יצטרך לשאת בתוצאות, אולם המשיב לא חזר בו מן ההאשמה, ואינו נראה כי ניסה בבית-המשפט המחוזי להוכיח את דבריו, ועל-ידי כך יכול היה להבין כי דבריו אלה הם בגדר מעשה אשר עורך-דין השומר על כבוד המקצוע לא יעשה אותם.
כאמור, לפי דעתנו אין סעיף 13 (5) מהווה חסינות לעורך-דין בפני בית-דין משמעתי, כי מעמד עורך-דין מטיל על חבריו איסור נוסף על האיסור שלפי חוק איסור לשון הרע, והוא איסור הופעה והתנהגות בלתי-הולמות. עורך-הדין המאשים מישהו בגניבה לא ייתבע על האשמה, אך כאשר יטיח בפני פלוני בבית-המשפט האשמה זו בצורה שאינה הולמת את המקצוע, כגון בגסות ובצעקנות, אפילו הדברים שנאמרו על-ידו הם אמת לאמיתה, ייתבע לדין משמעתי, וכאן התנהג המשיב באופן שעורך-דין המכבד את מקצועו לא היה נוהג. עיינו בטענות הערעור של המשיב בבית-הדין הארצי והגענו למסקנה שאין צורר להחזיר את הדיון לבית-הדין הארצי לדון בטענות האחרות, אלא יש לקבל את הערעור, לבטל את פסק-הדין של בית-הדין הארצי ולקיים את ההרשעה ואת גזר-הדין, אשר כנראה בוצע מזמן.
ניתן היום, י”ט בחשון תשל”ב (7.11.1971).

 

 

עלע 70 / 7 הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין, תל-אביב-יפו נ’ א’ סלומון, עו”ד כה (2) 729



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר