היהודים סכנה לשלום העולם

היהודים סכנה לשלום העולם

חנה אייזנמן
26.02.2007 05:30
היהודים סכנה לשלום העולם


מאז הקמתה ישראל “מדינה במצור” וארץ ישראל מוקד למלחמות, שאותן גוררות אחריהן הנסיגות מן הנצחונות. האשמה כולה בישראל של ה”שלום”. זה כמה דורות, שהריקוד המקאברי לפני מולך ה”שלום”, קודם בעיני הנהגת “ישראל” לטובת העם היהודי ולטובת האנושות. וזאת משום שהיהדות מהווה נטל ש”המפעל הציוני” מבקש להסירו, בכל האמצעים, על כן לא נותר לנו, אלא, לסמוך על אבינו שבשמים, שימשיך להכות במהרסינו ומחריבינו, מבית ומחוץ, ויצילנו.



                                           

היהודים סכנה לשלום העולם          


“.. בניצחונה זה של האנטישמיות הארסית לא היתה יד הגויים במעל, והוא כל כולו מעשה ידיו של עם סגולה ..” 

                                               
אם בעבר ניתן היה, במידה רבה של צדק, לייחס את הקביעה – “היהודים סכנה לשלום העולם”, לאנטישמיות, הרי, לפחות במאה השנים האחרונות, לא ניתן להסיר כליל, בקלילות כזו, את האחריות מעל כתפי היהודים, וליתר דיוק ה“ציונים”, שהם, למעשה, הציונל-סוציאליסטים. מאז החלה התנועה הציונית להושיט יד לשלום לערבים, רוצחי העם היהודי הן בהצהרת כוונות והן בטבח בלתי נלאה, היא מדרדרת את העולם למלחמה כוללת, ואוספת בדרך עוד כמה מלחמות זוטא ברחבי המזרח התיכון. את המצב הדליק הזה יכלה ישראל למנוע בקלות, בהפניית עורף ל”שלום” עם הערבים, וממילא, בהבאת שלום על הארץ. רק ישראל, שאיננה בסכנת הכחדה ואינה נשענת על חסדי זרים, מבטיחה במידה רבה את שלום העולם.

אך במצב הדברים הנוכחי, אין לכך שום סיכוי. מהרסינו ומחריבינו לא יוותרו על תכלית קיומם. כאשר שוררים השקט והשלווה, אין עוד קיום למוסרים, למלשינים ולרודפים. ובמצב הנוכחי, בו הם שולטים בכל מוקדי הכח, מן הממשלה ועד אחרון נושאי ה”פרשנות”, הרי יהיה זה הפסד שקשה לשאתו. על כן, הם ימשיכו בשקרים וברדיפות. לוותר על תכנית השלבים, רק כדי להציל את העולם, זהו קרבן שמעל ומעבר לכושר הסבל של תת-אדם.

“הלכה, בידוע, עשו שונא ליעקב”. אידיוט מי שכופר בכך. אך שנאת ישראל של הגויים לא היתה מגיעה לתהומות הזוועה, אילולא היו לה נקודות אחיזה במנטאליות היהודונית העדרית, בהתבטלות העצמית המעוררת שאט נפש, בהישענות על חסדי הגויים, על כרחם, ובהטלת האשמה למחדליהם ופשעיהם של סרסורי ה”שלום” על הגויים, ה”לוחצים” אותנו כביכול מעל ומעבר לכושר עמידתנו מולם. וזהו שקר מוחלט!

כבר אמר הגל – “לא אימה ורחמים מעוררת בי הטרגדיה של העם היהודי, אלא דחייה עמוקה…”.

                
                       יש דין ויש דיין
בגליון “נתיב” (אלול התשנ”ה, ספטמבר 1995) מובאת התכתבות בין מרדכי ניסן, לפרופסור באוניברסיטת אופסאלה ומוסמך לכמורה – גוסטב הנדריקסן, שנבחר על ידי עורך “נתיב” לענות בשם אומות העולם על 35 שאלות ממורמרות של הראשון. השגות על הדרישות שמציבות אומות העולם לפני ישראל, דרישות שהן לעולם לא היו מקיימות לו היה הדבר נוגע לגורלן שלהן, לעתידן ולעצם קיומן, וגם נוגדות את המוסר האנושי ואת האמת והצדק.

אלא, את השאלות האלה צריך היה ניסן להפנות לממשלות ה”שלום” של ישראל, ולא לאומות העולם, ובוודאי לא לחסיד אומות העולם – הנדריקסן.

לא די שישראל עושה את המעשים המטורפים והנפשעים ביותר בעולם, אלא, כאמור היא מאשימה אחרים, ובעיקר את ארה”ב, ואז גם מצפה שארה”ב תהיה “ערבה לקיומה” או מחוייבת לבטחן ישראל. אם כן, אומרת לעצמה ארה”ב, אם אני ממילא אשמה, אם הנודניק הזה תלוי על גבי כשקית רטובה ולא נעימה, למה שלא ארויח גם מן המצב הזה. למשל נפט ערבי? ועל כן, מוכנה ארה”ב לשחק את המקל, והגזר הישראלי מאביס אותנו מבחילות.

ואכן, הפרופסור מעמיד דברים על דיוקם, ולהלן מעט מזעיר:

“לאחרונה אני מוצא את עצמי מהרהר, לעתים תכופות, במושג ההפכפך – ‘ידיד ישראל’ -, שהוא מושג מתעתע ורב-משמעי בעת ובעונה אחת, ואינני יודע אם הצלחתי לרדת לעומקו. הנה, לפני שנה ומשהו חתמתי יחד עם כמה מעמיתי על גילוי דעת צנוע המנוסח במלים מאופקות נגד מתן פרס נובל לשלום ליאסר ערפאת. ידוע לך בוודאי שמיד לאחר וועידת מינכן, בראשית אוקטובר 1938, פנתה בת עמך, גרטרוד שטיין (מארחת למופת וגרפומנית גמורה) לשורה של אינטלקטואלים, לא, לא כולם יהודים…., ואלה חתמו בהתלהבות על עצומה הקוראת להעניק להיטלר את פרס נובל לשלום. ועדת הפרס דחתה את ההצעה, באדיבות אך בתוקף. בין נימוקי הדחיה תואר יחסו של המשטר הנאצי ליהודים. תשאל אותי איך אני יודע? נמניתי עם חברי הועדה.

“ערפאת הוא יורשו של היטלר, והאמנה הפלשתינאית היא ‘מסמך מתועב יותר מחוקי נירנברג’, אם להביא עדות מפיו מפיק המרגליות  של אבא אבן. בניגוד ל-1938, העניקה הוועדה הפעם את פרס נובל לשלום לאחת הדמויות הבזויות במאה שלנו, המשתבחת באוסף מפלצות בדמות אדם, רב יותר מכל ההסטוריה האנושית גם יחד. רב-טבחים שפל שהגיח מביב השופכין האנושי, מי שתכלית קיומו היא להכרית את עם ישראל מארצו.

“כאשר ראיתי את ראש ממשלת ישראל ואת שר החוץ שלה עומדים לצדו של המוקיון הרצחני הזה, חזרתי ותהיתי על ערכו החמקמק של המושג – ‘ידיד ישראל’ –

                                                       

“סלח לי על המבוא שנתארך מעט, אולם בניצחונה זה של האנטישמיות הארסית, לא היתה יד הגויים במעל, והוא כל כולו מעשה ידיו של עם סגולה. זה הטעם שהעליתי באוב את זכרה של המטרוניתא ההיא, שבסך הכל הקדימה ביובל שנים בערך, את יורשיה הרוחניים; הלוא הם האדונים, שמעון פרס ויצחק רבין. אולם לזכותה ייאמר, שלנגד עיניה לא עמד התקדים הנורא של השואה, ולפיכך, כל השוואה בינה לבינם היא עלבון קשה לזכרה….”.

הבעיה של רבים מחסידי אומות העולם ושל רוב אזרחי ישראל היא, שאינם מבחינים בין העם היהודי למדינת ישראל. הפרופסור הנדריקסן האמין שצידוד ב”ישראל” הוא צידוד בעם ישראל, וכשגילה שאין זה היינו הך, וכי צידוד במייצגים, לכאורה, את עם ישראל הוא צידוד במשתפי פעולה עם הפועלים להשמדתה, ואף מוכנים להתייצב על במה אחת, עם רב-טבחים מפלצתי, ולחלוק עמו את פרס השלום, הוא נבוך…

מה שהפרופסור כן הבין הוא, שצידוד בפרס וברבין אינו מעיד דווקא על צידוד בטובת עם ישראל, אלא, להיפך, זו פגיעה בעם ישראל… וזה לא “הסתדר” בראשו של הגוי… ועל כן הוא דן בינו לבין עצמו, מיהו “ידיד ישראל”, האם המצדד בהנהגת ישראל או המתנגד לה, העלול אפילו להיקרא אנטישמי….

ואכן, כשאיש כמורה נוצרי הצהיר ששרון קבל את ענשו על חורבן גוש קטיף, “ישראל” היא הנפגעת, ואנו עדים ל”תקרית דיפלומטית”…. המסכן נאלץ לחזור בו מן האמת. שהרי לא ייתכן ש זר ישמיץ את ראש ממשלת ישראל, שהלוא ראש הממשלה זו “ישראל..”. טירוף!

כשיזמו בתי הקונגרס בארה”ב את העברת שגרירות מדינתם מתל-אביב, לירושלים, קפצו רבין וחבר מרעיו והביעו התנגדות נמרצת; מעשה כזה, ירגיז, ר”ל, את הערבים ועלול לפגע ב”מומנטום” של “תהליך השלום”. איך חשים “ידידי ישראל”, שחטפו יריקה כזו בפניהם?

איך אפשר לדרוש מן הערבים איפוק, כאשר מדינת ישראל הופכת את עצמה לפיתיון שאין לעמוד בפני היצר לטרוף אותו? זה כמו להניח לפני תינוק שוקולד, שהוא אוהב, ולומר לו – נו,נו,נו, אם יגע בזה…

העובדה ש”ישראל” מאז הולדתה, ועדיין, “מדינה במצור”, וארץ ישראל אכולת מלחמות, שטופת דם ואש ותמרות עשן, זה אך ורק באשמת הישראלים. אך ורק!

הנה שוב מדברים על מלחמה שבפתח. שוב תשלח מדינת ישראל את היהודים למות בדיוק באותם מקומות בהם נפלו אבותיהם, דודיהם וסביהם.

ולאחר מכן, תפתח שוב ביללות “שלום”, תעטוף את מתנותיה בעטיפות יקרות ערך, שרק יסכימו הערבים לקבל. והערבים יקבלו, וימשיכו לדרוש, והעולם “ילחץ”, וסיר הלחץ במזרח התיכון ימשיך לרתוח, כשכל העולם מעורב.

                               

כך מבטיחה לעצמה מדינת הדמים והזדון הזו את ה”פופולאריות”. להיות כל הזמן במרכז המפה, לא נוסח חזון גאולת ישראל, אלא נוסח חזון חורבן ישראל. יהודים ימשיכו להירצח על כל צעד ושעל, בו יכלו זה שנים לשבת איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו, בשלווה ובבטחון, אילו אך הסכימה לכך מדינת ישראל.

אותו צדיק, הנדריקסן, אומר בין השאר:

“והנה באים אתם, ובמו ידיכם מפקירים את מולדתו של העם היהודי, מולדת שעליה שילמו בחייהם מיליוני אחיכם בכבשני אושוויץ וטרבלינקה…”.

הפרופסור אפילו לא ידע עד כמה קלע לאמת. אכן, חייהם של אותם מליוני יהודים, שהופקרו לידי החיה הנאצית, נחשבו בעיני ה”ציונים” תמורה הולמת להצלחת “המפעל הציוני”.

יהודים וגויים עדיין מתקשים להאמין, שהנהגת מדינת היהודים היתה והווה אויבת העם היהודי, ופעלה ופועלת נגד מיטב האינטרסים שלו.

גם העתונאי הערבי-אמריקני-נוצרי, ג’וזף פארח, סניגור נלהב של ישראל במשך שנים רבות, הצהיר לאחרונה שעייף מישראל. הוא מאשים את ישראל בחבלה במלחמתם של שוחרי החירות בכל העולם בפאשיזם האיסלאמי, שכן, מדינת ישראל היא התומכת העיקרית באותו פאשיזם, והיא המחזקת אותו. דווקא ישראל, הנפגעת הראשית מאותה מפלצת איסלאמית. וגם אלה דבריו –

”דבר אחד בטוח. שלום לא יבוא בהנהגתם של אהוד אולמרט ואריאל שרון. אם העם היהודי רוצה להתנתק, שתהיה זו התנתקות מ’מנהיגים’ כאלה – ‘מנהיגים’ כצלמו וכדמותו ומקבלי מורשתו של נוויל צ’מברליין”.

וכך, מהווה המזרח התיכון מוקד איבה, סכסוך ומלחמות, שאליו נסחפות כל המדינות כהיסחף עצמים צפים למערבולת. ישראל דורשת תשומת לב מכל העולם, היא מבקשת לערב יותר ויותר מדינות ב”תהליך השלום”, וכל מדינות העולם מרגישות צורך וחובה לבחוש בקלחת, בהצעת תכניות “שלום” כמובן. וכך גדלות היריבויות והשנאות, מדינות מתחרות זו בזו, השפעתה של מי תהיה גדולה יותר. אחמדינג’אד, הרואה כבר את סופה של מדינת ישראל, ממהר לקפוץ על העגלה ולתפוס במושכות, דבר שלא היה מעז לעשות, אילולא גילגלה ישראל את גלגלי עגלת שיבת ציון לאחור, והפסידה במירוץ. אילו היתה עדיין ישראל המעצמה שהיתה למחרת מלחמת ששת הימים, אילו נכנסה לשיגרת חיים של מדינה גדולה, בונה, פורחת, משגשגת ושפויה הבוטחת בעצמה, במקום להיות רפובליקת בננות, שאזרחיה פוחדים לעלות לאוטובוס או להיכנס לקניון, לא היינו שומעים את אחמדינג’אד, ולחבר הרמאים העומד בראש מדינת היהודים, לא היה אמצעי להסיט בעזרתו את דעת קהל הקרבנות מן הפשעים שמבצעת נגדם “הנהגתם”.

מיומנו של קולונל מיינרצהאגן – 25.10.34 לונדון

                                     

 

“….נושא הויכוח הערב היה היהודי והערבי בארץ ישראל. כל הנואמים המליצו על העלאת הערבי לדרגתו של היהודי, שוויון, העסקת יהודים על ידי ערבים, מעמד מדיני שווה וכן הלאה וכן הלאה. יהודים הפליגו בסיפור נפלאותיהם של הערבים. גועל תקף אותי לשמע דברי תעתועים וצביעות שכאלה…. אם אמנם אומרים הציונים לנסות ולחנך את הערבי, עד שיגיע לרמתו של היהודי ולקבלו בברכה כאח וכששווה, הרי הציונות עתידה להיכשל ולהתמסמס לכדי מדינת כלאיים, חסרת יציבות וחסרת ערך… אם כל הדברים ששמעתי הערב הם צביעות, הרי היהודים מעוררים בי בחילה….”

ישראל כיום פשוט מזמינה את השמדתה, והערבים שמחים מאד להיענות… וזה ה”סיפתח” למלחמת העולם שבפתח…

נסיים בדברים הנכוחים כל כך של ג’וזף פארח:


                    
                   כרזה לביצוע פשע נגד
                העם היהודי ונגד האנושות

“אבל הגענו לאותה נקודה, ואת זאת צריך להבין דור זה של ישראלים, שבה, אם ליהודים בישראל לא אכפת כלל גורלו של עמם, אם הם מוכנים לשלם שוב ושוב בדם יהודי על אותה כברת ארץ, אם הבטחת קיומה בבטחון של מדינה ליהודים אינו חשוב להם, אי אפשר לדרוש אכפתיות מאחרים.

עדיין אכפת לי. למרות הכל, איני יכל להפסיק לדאוג לישראל, למעשה, התנ”ך הוא המצווה עלי לדאוג לישראל. הייתי רוצה לקוות, שליהודים בישראל יש אותה אמונה בנביאי ישראל כזו שיש לי”.

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר