האם “בקשה להישפט” מדברת בעד עצמה, ומה היא מדברת, אם בכלל?

האם “בקשה להישפט” מדברת בעד עצמה, ומה היא מדברת, אם בכלל?

 

נימוקים לבקשת רשות לערער

 

א.       כללי: על “הודאת חוץ”

 

1.                מסמך היכול להיחשב כ”הודעת נאשם” יכול להיות “הודעת חוץ” או הודעה הנמסרת בבית המשפט.

 

2.                “הודאת חוץ” יכולה להיות, לענייננו, בכמה רמות:

 

א.            מכתב הנשלח לרשויות האכיפה;

 

ב.            הודעה הנגבית מפי הנאשם, במהלך החקירה;

 

ג.              הודעה בכתב הנשלחת לבית המשפט לפני תחילת המשפט (לפי סעיף 123 לחסד”פ);

 

3.                נעבור אחת-אחת על ההודעות האמורות לעיל, אבל לא לפי הסדר:

 

א.            נתחיל בהודעה כאמור בסע’ 3.ב. לעיל: אין מחלוקת שהודעה הנגבית בחקירה אינה “מדברת בעד עצמה”, ויש להוכיח אותה באמצעות מי שגבה אותה, אשר יעיד הן על זהותו של מוסר ההודעה והן על כך שהיא ניתנה מרצונו הטוב והחופשי;

 

ב.            צעד אחורה אל ההודעה כאמור בסע’ 3.א. לעיל: אם הודעה שנגבתה בחקירה מצריכה הוכחה הן על שהות נותנה והן על נתינתה מרצונו הטוב והחופשי – הודעה שנשלחה בדואר – מקל-וחומר!

 

ג.              וקדימה אל ההודעה כאמור בסע’ 3.ג. לעיל: הודעה לפי סע’ 123 לחסד”פ היא הודעת-חוץ חריגה, המאפשרת לנאשם, אם רצונו בכך, להודות בעובדות לפרוטוקול של משפט אשר טרם נפתח.

 

4.                דא עקא שתיקון 19 לחסד”פ, משנת התשנ”ה, ביטל את תחולתו של סעיף 123 לגבי עבירות מהסוג דנן, ומאז הודעה כאמור הנשלחת לבית המשפט – כמוה כלא-הייתה (ר’ ע”פ ת”א 535/97, פורסם תק-מח 99(1), 4558 ,עמ’ 4559).

 

5.                ואם הודעת-חוץ הנשלפת במישרין לבית המשפט אינה קבילה כראייה – מקל-וחומר מכתב הנשלח אל רשויות התביעה – ובקשה-להישפט אינה אלא מכתב כזה – שאין אנו יודעים אם הוא באמת נשלח על ידי מי שמתיימר להיות חתום עליו, ובאילו נסיבות הוא נעשה ונשלח.

 

6.                מה מונע מאדם שהודבק לרכבו דוח-חנייה לרשום כ”מבקש להישפט” את שמו של אדם אחר? שאלה אשר בפסק-הדין אין לה תשובה.

 

7.                לפני שנדון בפסק הדין נקדים ונאמר כי אם ישנה סתירה בין פסק-הדין לבין ע”פ ת”א 535/97 – יש להעדיף את הראשון, בין משום שהוא הגיוני יותר, בין משום שהוא לטובת הנאשם, והספק, אם יש כאן, פועל, כידוע, לטובת הנאשם.

 

ב.        “בקשה להישפט” מהי?

 

8.                “בקשה להישפט” אינה מעידה על תשוקה עזה ובלתי-נשלטת להישפט.

 

“בקשה להישפט” הינה דרכו של מקבל-הדו”ח לומר אני לא אשם, ואם אתם חפצים בהרשעתי – התכבדו-נא והוכיחו את אשמתי.

 

“הוכיחו את אשמתי” – מתחילתה ועד סופה, כולל את היותי האיש אשר, לטענתכם, ביצע את המעשה.

 

“בקשה להישפט” אין בה משום טענת “נכון, אני האיש, אבל אני לא אשם”, או “נכון, אני בעל הרכב (או מחזיקו), אבל אני לא אשם”.

 

9.                כאשר מדובר בדו”ח חנייה, קיימות 2 אפשרויות של “בקשה להישפט”:

 

א.            בקשה על פי “דו”ח ההדבקה” הלא-שמי, הנרשם על פי תקנה 41(א) לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל”ד-1974, אשר זה לשונה:

 

(א) בעבירות קנס בשל העמדת רכב במקום שהעמדתו אסורה על פי חיקוק, מותר להצמיד לרכב הודעה על מעשה העבירה עם הודעת תשלום קנס לפי טופס 8א שבתוספת, כשהיא מופנית אל בעל הרכב ללא ציון שמו, אלא בציון מספר הרכב בלבד.

 

ב.            בקשה על פי הודעת תשלום הקנס ה”חדשה”, הנשלחת, בהעדר תגובה לדו”ח ההדבקה, למי שהתביעה חושבת שהוא בעל הרכב, וזאת על פי תקנה 41(ב) לתקנות הנ”ל, אשר זה לשונה:

 

(ב) לא שולם הקנס במועד שנקבע בהודעה שהוצמדה לרכב ולא ביקש בעל הרכב להישפט תוך אותו מועד, תומצא לבעל הרכב הרשום ברשות הרישוי הודעת תשלום קנס חדשה.

 

10.             מעבר לשתי האפשרויות האלה קיימת אפשרות נוספת: הגשת כתב-אישום בעבירות קנס על ידי תובע, בלי שניתנה לנאשם ברירת-המשפט או ברירת-הקנס.

 

כאשר מוגש כתב-אישום כזה, התביעה היא הטוענת כי אופצית-הקנס היא זכות של התביעה, אבל אין היא חייבת לעשות כן.

 

ואכן, במקרה דנן יש לפנינו כתב אישום רגיל, החתום ע”י תובעת רגילה, בו אין כל דמיון לטופס 8ב’ שבתוספת לתקסד”פ, ואין כל זכר למלים “מאחר שלפי סעיף … ביקשת להישפט …”, שהן חלק מהטופס.

 

הנה כי כן, במקרה דנן לא הוגש כתב-אישום על פי בקשה להישפט, אלא כתב-אישום “אוטונומי”, וממילא אין  נסיבות כאלה אשר למסקנה עליה נשען פסק-הדין.

 

11.             אבל, ליתר בטחון, נחזור אל סעיף 9, לעיל, ואל האמור בו, אם כי בסדר ההפוך:

 

א.            בקשה על פי הודעת תשלום הקנס ה”חדשה”, הנשלחת למי שהתביעה חושבת שהוא בעל הרכב.

 

אבל זה שהתביעה חושבת שהוא בעל הרכב, עדיין לא אומר שהוא אכן בעל הרכב – דבר אשר יש להוכיח אותו בבית המשפט.

 

ב.            בקשה על פי “דו”ח ההדבקה” הלא-שמי.

 

אכן, אם אנחנו יודעים כי מי שנחזה כמגיש הבקשה הוא אכן זה אשר הגיש אותה בפועל, וכי עשה זאת מרצונו הטוב והחופשי, אזי – ורק אזי! – ישנה (אולי) תחולה-לכאורה לאמור בפסק-הדין.

 

אבל, כאמור לעיל, במקרה דנן הדבר כלל לא הוכח.

 

12.             מספר הערות נוספות על פסק-הדין:

 

לב-ליבו של פסה”ד, ככל שהתביעה נזקקה לו, הוא הפיסקה (בעמ’ 3) אשר זה לשונה:

 

“טענתה של ב”כ המשיבה, כי זיקתו של המערער לעבירות שנעברו במכונית שפרטיה נרשמו בדוחות החנייה נובעת מבקשתו להישפט, מקובלת עלי. הדעת נותנת, שהמערער לא היה יוזם לקיים הליך משפטי בנוגע לדוחות החנייה, אלמלא ראה את עצמו כמי שעלול להפגע מרישום הדוחות למכונית מספר רישוי 20-881-10, בין בתור הבעלים הרשום של המכונית ובין בתור המחזיק בה”.

 

אבל באותה מידה “הדעת נותנת” גם ש”המערער לא היה יוזם לקיים הליך משפטי בנוגע לדוחות החנייה, אלמלא ראה את עצמו כמי שעלול להפגע מרישום הדוחות למכונית מספר …, מתוך הנחה מוטעית שהוא האחראי לרכב, בין בתור הבעלים הרשום של המכונית ובין בתור המחזיק בה”.

 

אמור מעתה: כדי להיכנס למסגרת פסק-הדין – אם בכלל יש לה תקומה – יש להוכיח כי מי שנחזה כחתום על ה”בקשה להישפט” הוא אכן זה שחתם עליה בפועל, וכי נתקיימו כל הוראות הדין והפסיקה הנוגעות ל”הודאות-חוץ”.

 

עוד נאמר שם, בהמשך:

 

“דעתי היא, שהמשיבה יצאה ידי חובת ההוכחה שהוטלה עליה, בהזמנת הפקחים למתן עדות, בהצגת הדוחות ובמתן הסברים בנוגע לרישומם. בשלב הזה, עברה אל המערער החובה להביא ראיות כדי לקעקע ולהפריך את התשתית הראייתית המסבכת שקמה לחובתו בעקבות הראיות שהובאו מטעם המשיבה. המערער לא עשה דבר בענין זה, כך שבסופו של יום בית משפט קמא היה מחוייב להרשיעו, באשר אותן ראיות שהובאו מטעם המאשימה הספיקו לצורך עמידה בנטל השכנוע”.

 

אכן, דברים כדרבנות, אולם כאשר הנאשם לא חולק על עצם ביצוע העבירה, אלא על הקשר בינו לעבירה – לשם מה יחקור את השוטר? האם ישאלנו על דברים שלא אמר?!

 

על כגון אלה נאמר בע”פ ת”א 1135/89 (העתקו מצורף):

 

“ייאמר מיד כי ע”י אי-השמעת הנאשם ואי-הבאת ראיות נוספות, לא הכביד הסניגור המלומד על התהליך המשפטי ולא גרם לבזבוז זמן מיותר, אלא להיפך: הוא העמיד את גורל המשפט על חודו של תער …”.

 

13.             פסיקה קיימת:

 

א.            בע”פ ת”א 535/97 הנ”ל נאמר:

 

10.     הטענה בענין השימוש בהודעתה של המערערת לפי סעיף 123 לחסד”פ – היא טענה עניינית ורצינית הראויה לדיון ולהתייחסות.

 

ברור שכדי להזקק לחזקה שבחוק הקבועה בסעיף 27ב’ לפקודת התעבורה [נוסח חדש] – יש להוכיח מי הוא “בעל הרכב”. אין מחלוקת, כי לא הובאה ראיה שהמערערת היא בעל הרכב.

 

בית המשפט נזקק להודעה שהמערערת שלחה לפי סעיף 123 לחסד”פ, לבית המשפט, ובה כדבריו, היא “מודה בבעלות הרכב וכופרת בשאר”.

 

11.     אל “ההזמנה וכתב האישום” שהומצא למערערת צורפה הודעה למילוי הטופס לפי סעיף 123 לחסד”פ, על פיו “רשאי הנאשם, בהודעה בכתב לבית המשפט, להודות בעובדות הנטענות בכתב האישום, כולן או מקצתן, וכן לטעון עובדות נוספות”.

 

המערערת שלחה אל בית המשפט את ספח ההודעה הממולא על ידה, שבה ראה, כאמור, בית משפט קמא, הודעה בבעלות הרכב.

 

12.     אין מחלוקת, כי על העבירה בה הואשמה המערערת, חלים “סדרי דין מיוחדים בעבירות קלות,” שנקבעו בסעיף 240 לחסד”פ (וראה תקנה 7)2) לתקנות סדר הדין הפלילי (חיקוקים לעניין סעיפים 239ו-240 לחוק), תשכ”ו-1966).

 

13.     עד שנת תשנ”ה היה נוסחו של סעיף 240 לחסד”פ (בחלקיו הרלוונטיים), כדלקמן:

 

“(א) בעבירות לפי פקודת התעבורה או התקנות לפיו, או לפי פקודת ביטוח רכב מנועי…, בעבירות שנקבעו כעבירות קנס או בעבירות לפי חיקוק אחר ששר המשפטים, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, קבע לכך, רשאי שר המשפטים לקבוע בתקנות, דרך כלל או בסייגים – (1) כי נאשם שלא התייצב בבית המשפט ולא מסר הודעה לפי סעיף 123 יראוהו כמודה בכל העובדות שנטענו בכתב האישום, ומותר לדונו שלא בפניו;”

 

בחוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס’ 19), התשנ”ה-1995 (ס”ח 1514, התשנ”ה, 31.3.95), הוחלף נוסחו של סעיף 240 האמור. במקום קביעת סדרי הדין בתקנות ע”י שר המשפטים, נקבע כי על העבירות המפורטות ברישא “יחולו סדרי דין אלה”.

 

פיסקה (1) הוחלפה ובוטלה חלותו של סעיף 123 לחסד”פ על סדרי דין אלה:

 

“(1) על נאשם לפי סעיף זה לא יחולו הוראות סעיף 123, אולם אין בכך כדי למנוע ממנו להודיע לבית המשפט בכתב מה הן טענותיו לענין העונש”.

 

14.     נמצא, שהמערערת הוטעתה ע”י “ההזמנה וכתב האישום”. הודע לה לפעול עפ”י סעיף 123 לחסד”פ אף על פי שסעיף זה לא חל על ההליכים דנן, וזאת כ-11 חודש (!) לאחר תיקון החוק.

 

אגב, גם בספח המצורף למקור “ההזמנה וכתב האישום” שבתיק בית משפט קמא, יש התייחסות, כמעט שנה לאחר תיקון החוק, “להודעה לפי סעיף 123 לפי חוק סדר הדין הפלילי, תשמ”ב-1982”. יגעתי ולא מצאתי בספר החוקים חוק זה ואני מניח שהכוונה היא, לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ”ב-1982.

 

15.     צודק הסניגור, כי בית המשפט מוסמך לקבל הודיה בכתב – שלא מפיו של הנאשם המופיע לפניו באולם בית המשפט – רק מקום שהוסמך לכך ע”י המחוקק.

 

שכן, הכלל הוא שהדיון מתנהל בבית המשפט ולא בהתכתבות, במעמד הנאשם (אלא אם קובע החוק אחרת).

 

על כן, לדעתי, לא מוסמך היה בית המשפט לראות בהודעה ששלחה המערערת לבית המשפט, הודעה בעלת נפקות משפטית של הודיה, לפי סעיף 154 לחסד”פ.

 

אין מחלוקת, כי מלבד “הודיה” זו – לא הובאה כל ראיה שהמערערת היא “בעל הרכב”.

 

16.     מהי איפוא, משמעותה ונפקותה של הודעת המערערת, שנשלחה על ידה בדואר לבית המשפט?

 

לדעתי, הודעה זו היא אמרת נאשם שניתנה מחוץ לבית המשפט. על כן, ההודיה שבה – לגבי בעלותה ברכב – היא הודיה, שכדי להרשיע על פיה יש צורך ב”דבר מה נוסף”, וכמובן שיש להוכיח את מתן האמרה כדין.

 

17.     יתכן ששתיקתה של המערערת והמנעותה מלהעיד יכולות לשמש לכאורה, כ”דבר מה נוסף”, מכוח סעיף 162 לחסד”פ.

 

ברם, הואיל והקונסטרוקציה המשפטית הזו – לא עמדה כלל למבחן בבית משפט קמא, וגם התביעה – שם וכאן – לא טענה לה; והואיל וההודעה שניתנה ע”י המערערת כאמור, מקורה בהטעיה שהוטעתה המערערת ע”י התביעה – אני סבור שלא יהא צודק להשתמש בה בערעור זה – מיוזמתנו – לחובתה.

 

18.     אשר על כן, דעתי היא, שיש לקבל את הערעור ולזכות את המערערת, מחוסר הוכחה כדין של בעלותה ברכב. לאור זאת, איני מוצא לנכון לדון בטענה הנוספת שלה, בענין העדר החתימה המקורית על “ההזמנה וכתב האישום”, אותה אשאיר בצריך עיון לעת מצוא.

 

19.     בשולי פסק דין זה, אני מבקש להעיר עוד, כי העבירה שבה הואשמה המערערת נקבעה “כעבירת קנס”, לפי סעיף 221 לחסד”פ (ראה דברי ב”כ המשיבה בעמ’ 3 לפרוטוקול הדיון לפנינו). סעיף 222 לחסד”פ קובע, כי “ההזמנה לאדם שיש יסוד להניח כי עבר עבירת קנס, תימסר לו בנוסח שנקבע”.

 

הנוסח נקבע בתקנה 39 לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל”ד-1974, והוא, לפי טופס 8 שבתוספת.

 

והנה, ההזמנה שהומצאה למערערת שונה מן “הנוסח שנקבע” בטופס 8 (ואולי זה הנוסח הקודם לפני תיקון החוק כאמור לעיל).

 

לא ברור, כיצד התביעה או מזכירות בית המשפט נטלו חירות לעצמם לסטות מן הקבוע בחוק ובתקנות ולהשתמש בנוסח שאיננו על פי החוק.

 

ב.            בשולי פסה”ד בת”פ (עמק י-ם) 4902/03 (העתק מצורף) באה המלצה:

 

“אם יש שוני בזהות בין ‘המבקש להישפט’ … לבין ‘בעל הרכב’, ראוי להזמין את המבקש לחקירה ביחס לזיקתו לעבירה ואם יסרב להשיב לשאלות חוקריו … יצורף בעל הרכב כנאשם נוסף”.

 

על כך אמרינן “Elementary, Watson“, וחבל שנזקקנו לעשרות בשנים עד ששופט בישראל ימליץ את הברור-מאליו הזה, אבל התביעה עדיין פועלת ב”שיטת מצליח” הידועה: מנסים, אולי זה יצליח …

 

אז הפעם זה לא הצליח, כמו בפעמים רבות אחרות.

 

ג.         כה אמר כב’ הנשיא (שמגר)

 

14.             בפרשת אסולין המפורסמת (ר”ע 213/83, יצחק אסולין נ’ מדינת ישראל . פ”ד לח(1), 519), אומר כב’ הנשיא (כתוארו אז) שמגר:

 

7. אגב, עבירות על הוראות הקבועות בתקנות התעבורה, כדוגמת תקנה 54(א) (1), הן עבירות של “איסור מוחלט”. בעבירות מסוג זה מסתפק בית המשפט בהוכחת היסודות העובדתיים של העבירה ובקיומה של רצייה מצדו של הנאשם ואינו יורד לחקר מצבו הנפשי של הנאשם בעת ביצוע העבירה (ע”פ 17/59, בעמ’ 1888-1887). ממילא לא נבקש להסיק מסקנות בדבר כוונתו הפלילית של המבקש אלא נסתפק בבדיקה, אם נתקיימו היסודות העובדתיים של העבירה (ע”פ 76/65; ד”נ 11/65). הטלת אחריות פלילית, מבלי שתיבדק מחשבתו הפלילית של הנאשם בעת המעשה, יש עמה הכבדה והחמרה עם הנאשם.

 

רבים המקרים, בהם מורשע נאשם בעבירה של איסור מוחלט, מבלי שהתכוון כלל לעבור עבירה זו. אולם בד בבד, ומשום ההחמרה עם הנאשם באשר ליסוד הנפשי, יקפיד בית המשפט הקפדה מלאה על קיום היסודות העובדתיים הנדרשים בעבירה ויבחן כראוי, אם אמנם התקיימו יסודות אלה. למותר להוסיף, כי כאשר מתעורר ספק בדבר קיומו של יסוד עובדתי זה או אחר הנדרש בעבירה, די בכך כדי להנות ממנו את הנאשם. מקרה דומה נדון לפני בית המשפט המחוזי בנצרת (ע”פ (נצ’) 20/72, בעמ’ 330, ונאמר שם:

 

“אין עבירות על תקנות התעבורה דבר של מה בכך עקב העונשים המותרים כיום (ואפשרויות הפסילה להחזיק ברשיון נהיגה). אך אין להטיל חומרא אחר חומרא על היחיד – או אם תמצי לאמר – להקל קולא אחר קולא עם הרשות”.

 

אין זו שאלה של מדיניות עונשין, שכן מוסכם כיום, שיש להקפיד על ענישה הולמת על עבירות תעבורה, שהן כנגע שפשה במדינה, אלא זוהי תולדה של מושכלות יסוד של דיני העונשין. משמע, מן הנכון לבחון בראש ובראשונה בקפידה, אם הוכח, כי נתקיימו יסודות העבירה.

 

ד.        סיכום

 

15.             מה שמבקשת התביעה – זו אשר הפכה את הרשלנות “יוצאת הדופן” עליה דיבר כב’ הנשיא (זוסמן) ז”ל בפרשת קמארה (המ’ 28/77 אשר הוגשה בתיק זה) לשיטת-עבודה שיגרתית – הוא בדיוק ההיפך: להקל עם הרשות – ולהחמיר עם האזרח.

 

16.             הגיע הזמן לשלוח את התביעה – זו שאמורה לשמור על קיומם של החוקים – לתקן את נהליה, במקום לתת הכשר-קבע לתביעה להמשיך ולזלזל בהוראות החוק ובזכויות האזרח.

 

17.             הגיע הזמן שהתביעה תבין כי משפט פלילי – גם על עבירות חנייה – הוא משפט פלילי, ולא “תעשיית כסף”, ואם מגישים כתב-אישום – יש לעשות שיעורי-בית לפני כן.

 

מה קורה כאשר לא מכינים את שיעורי-הבית – ראו כאן.

 

18.             עשרות-בשנים אנחנו “עושים בצפר” לתביעה, והיא אינה למדה דבר, ועל כך מקונן המשורר: מתי הם ילמדו, מתי הם ילמדו!

 

19.             לאור כל זאת אך ברור הוא כי התביעה לא הוכיחה כי הנאשם הוא זה אשר ביצע את מעשה-העבירה.

 

20.             מבוקש איפוא ליתן רשות לערער על פסק-הדין.