לאה וישנגרד: ללכת בעקבות האהבה, עיון במגילת רות

לאה וישנגרד: ללכת בעקבות האהבה, עיון במגילת רות

לאה וישנגרד
14.06.2005 04:00
לאה וישנגרד: ללכת בעקבות האהבה, עיון במגילת רות


“אהבה אפשר להבין רק מבפנים כשם ששפה יכול להבין רק מי שדובר אותה, כשם שאת העולם יכול להבין רק מי שחי בו” (רוברט ס’ סולומון).



לאה וישנגרד

הכותבת היא מנהלת מרכז “גביש”, הפעלת תוכניות תרבות וחברה לגיל השלישי.

 

ללכת בעקבות האהבה

עיון במגילת רות

“אהבה אפשר להבין רק מבפנים כשם ששפה יכול להבין רק מי שדובר אותה, כשם שאת העולם יכול להבין רק מי שחי בו” (רוברט ס’ סולומון).

הקדמה.. 1

מי הן חוה ולילית וכיצד הן מתקשרות אל רות. 5

מי  המשפחה שירדה?. 6

נעמי 7

ערפה. 10

בועז. 11

מעשה הגורן 12

רות ובועז. 13

 

הקדמה

בניגוד לתעודות שונות שנשתיירו בידינו  המעידות על קשרי אהבה – כמו מכתבי אהבה של אנשים מפורסמים פרנץ ליסט, פרנץ קאפקא, מוצרט , וינסטון צ’רצ’יל ואחרים – על אהבות בתנ”ך אנחנו למדים רק מהמספר המקראי שהוא ודאי לא כלי ראשון  לסיפור , ובכל זאת אם רק נעשה מאמץ קטן נמצא כי בתורה – בחומש בראשית , בנביאים ובכתובים – יש לנו שפע סיפורי אהבה. שפע של סיפורי אהבה מכל הסוגים בדיוק כמו  אלו אותם אנו מכירים היום, אהבה בין גבר לאישה, אהבת הורה לילדיו, פעמים העדפת ילד על האחרים, משולשי  אהבה ועוד.

המקרא מאזכר בקצרה מכל סוג למרות שכל סיפור לגופו מקיף עולם ומלואו. לאדם שמעט מתעניין  יתגלה מיד כי חכמי כל הדורות עסקו ועדיין עוסקים בפרשנויות לסיפורים הנ”ל. מדהים לראות עד כמה אנשים הקדישו ומקדישים זמן לפענוח סיפורי המקרא ומוסיפים פרשנויות ומדרשים משל עצמם לסיפורי האהבה שהתרחשו לפני אלפי שנים.

מעניין לראות שהעוסקים בנושא הם דווקא גברים, ולא נמצא שום פרשנות שמוכרת ע”י עולם הגברים מפי אישה. נדמה כי האישה הראשונה המוכרת לנו היום היא הפרופ’ נחמה ליבוביץ, אשר סללה את הדרך אל עולם פרושי המקרא.

מאחר וכל הפרשנים הם מעולם הפטריארכאלי מעניין לראות כיצד מצטיירת האישה בעיניהם. לכאורה התורה עוסקת בעולם הגברים אך איננה מתעלמת  מהקשר המתמיד בין המינים העמדת האישה ב”שורה שניה” הוא תהליך מאוחר יותר ותוצאה של חשש הגברים מכוחן של הנשים. הנשים שבעצם הופעתן משנות את שגרת חייהם של הגברים ולמעשה ברוב סיפורי המקרא הן הן המנהלות את חייהם.  אדם נענש וגורש מגן העדן בעקבות אכילה אסורה כשהרעיון היה של חוה, אברהם מקבל רכוש בזכות שרה, שרה דואגת לקשר בין אברהם להגר, רבקה מנהלת את בית יצחק, רחל ולאה קובעות עם מי ישן יעקב באותו הלילה, רחב מצילה את המרגלים  ועוד.

מה מקור הפחד של הגברים?

בסיפור אדם וחוה אם נקרא קריאה מעמיקה נראה כי אין מדובר בשני הפרקים הראשונים של החומש באותה אישה ובקלות נוכל לאמץ לנו את התיאוריה המביאים א’ אזרחי ומ’ גפני בספרם  “מי מפחד מלילית” והמסתמכים על מקורות אין ספור הנאמנים על היהדות, ולפיו לאדם הראשון היו שתי נשים, חוה הראשונה אשר נבראה באותה דרך שנברא אדם והייתה שווה לו בכל ללא הבדלי מעמדות ביניהם. לאחר שקשר זה נכשל נבראה האישה חוה השניה מצלעו של האדם.

בחומש, בראשית, פרק א’, נאמר: “זכר ונקבה ברא אותם”. פשט הכתוב בפרק א’ אכן מורה שהזכר והנקבה נבראו יחדיו ושניהם כאחד קיבלו את השם “אדם” אלא שהזיווג הזה לפי האגדה “אלפא ביתא דבן סירא”, שנתחבר כנראה בבבל בתקופת התנאים בשלהי המאה התשיעית, נישואי אדם וחוה הראשונה, עלו על שרטון , כאשר תבעה האישה זכויות שוות לעצמה, היות שהם נבראו יחד ובשווה גם מעמדם שווה, אדם לא קיבל זאת, הם התווכחו עד שלבסוף האישה ברחה מהבית ועזבה מיוזמתה את גן עדן. ואז נשאר האדם לבדו[1]. “לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו”. חוה השניה זו המוכרת לנו מסיפורי הבריאה מצלעו של האדם, איתה אין חילוקי דעות על שוויון כאן נוסדת למעשה ראשיתה של החברה הפטריארכלית.

פעמים רבות נמצא כי למרות השפעתה הרבה של האישה היא מוזכרת רק במילים ספורות ולעיתים בלי שם בכלל, ולא במקרה הדבר. במקומות מסוימים בכתביו רומז האר”י (רבנו יצחק לוריא אשכנזי שחיי בצפת ומוכר בכינויו האר”י הקדוש) שתפקיד התורה בעולם הוא לתקן את הפיצול בדמותה של האישה. העולם הגברי שלפני מתן תורה פיתח את דמות הגבר באופן שלא אפשר לו  לקבל את האישה על מכלול הפנים הגלום בה. האר”י רואה את התורה ככלי רוחני שמטרתו להביא לידי תמורה בדמות הגבר ובעיצוב החברה האנושית, כך שיוכל לקבל את דמותה המגוונת של האישה. בשיר השירים אשר לשלמה נאמר (ב’ 14) “השמיעיני את קולך כי קולך ערב” פסוק המלמד כי האשה נתנה קולה להישמע, ומכאן כי “קול באשה ערווה” פסיקה מאוחרת היא.

כמו שהזכרתי סיפורי אהבה רבים מופיעים במקרא, ויותר מהם במדרשים ובתלמוד, הסיפור האקטואלי לנו היום, אייר – סיוון, היא סיפורה של רות,  ובו אעסוק היום. הסיפור אקטואלי לא רק בגלל עונת השנה החקלאית כי אם גם בגלל סוף שנת הלימודים באולפני הגיור, בהם חלקן של הנשים גדול לאין שיעור מחלקם של הגברים המתגיירים, ואם נודה על האמת רוב תהליכי הגיור יוצאים לדרך בעקבות אהבות.

חג הביכורים הינו חגה של תקופת בגרות בחיי האדם. למרות שמבחינה לאומית זמנו המוצהר של אירועי רות-בועז הינו ימי השופטים כלומר עדיין תקופת נעוריו של העם  בו עדיין לא הייתה מנהיגות קבועה ונבחרת כי אם מנהיגות מתחלפת. במגילה מתוארת הוויה של עם חקלאי החי על אדמתו, וחייו מושתתים על חילופי העונות: חורף – תרדמה, אביב – פריחה לבלוב ושגשוג, קיץ – בשלות וסתיו – מבשר את סיומה של השנה החקלאית – לכאורה מוות. נשים לב רק כי מוות בחקלאות מבשר את החיים החדשים, צמיחה חדשה והתחדשות.

על פי הנורמות של התקופה אין דבריה של רות רבים. בעולם הפטריארכאלי אין זה נאה לאישה צעירה ונוכריה להרבות בדברים. רק לפני הצעד המכריע של מילוי רצון נעמי כי היא תשוב אל עמה אל בית אביה  נואמת רות נאום נאמנות:

“אל תפגעי בי לעזבך לשוב מאחוריך, כי אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין עמך עמי ואלוהיך אלוהי, באשר תמותי אמות ושם אקבר  כה יעשה לי ה’ וכן יוסיף כי המוות יפריד ביני ובינך (א’ 16-17)

יש לזכור כי רות נמצאת בסיטואציה השונה מהרגיל :

1.      היא נוטשת את ארצה ללכת אל ארץ לא נודע (כמו אברהם);

2.      מקבלת על עצמה מנהגי מקום;

3.      חרוצה ועמלנית;

4.      דואגת לכלכלת חמותה;

5.      פועלת בעצת חמותה פעולה נועזת ומפוקפקת מבחינתה בתוצאותיה.

סיטואציה השונה מהרגיל מזמנת מקרים שונים מהרגיל[2].

בזמנים בהם אנחנו נמצאים מחוץ למיקומנו הרגיל קיימת תמיד הזדמנות רבה יותר להתרחשותו של מפנה (כפי שזה קורה לכל מי שיוצא ממקומו בספר בראשית שתפנית מיוחדת בחיי הדמויות מתרחשת דווקא לאחר עזיבת מקום הקבע שלו).

במגילת רות כמו ביצירה דרמטית קלאסית על הבמה תמיד שלוש דמויות – שתיים עיקריות – ואחת ברקע: נעמי רות וערפה, נעמי רות ובועז.

השם רות  כלול כולו במילה “תורה” בצרוף האות ה’ המסמלת את חמשת חומשי תורה. זהו רמז ידוע בספרות היהודית[3]  – בתיקוני זהר – נחשבת האות ה’ המתווספת לרות כמייצגת את האות האחרונה בשם הקב”ה המסמלת את ספירת המלכות…

רות משמשת מודל לאישה המשלימה בתוכה את שני פניה של האישה, היא מסמלת את הארכיטיפ השלם של האישה המכילה בתוכה את חוה ואת לילית גם יחד בהרמוניה.

מי הן חוה ולילית וכיצד הן מתקשרות אל רות

לילית היא על פי המדרש חוה הראשונה  המייצגת פן מסוים בדמות האישה והאישה הנוספת שנבראה מצלעו של האדם היא אם כל חי חוה השנייה. ומכאן שמימי הבריאה אנו מוצאים שתי דמויות  של נשים שהן שונות  מאד זו מזו: האחת העצמאית, חושנית, מורדת – היא חוה הראשונה שבמדרש מכונה לילית, דמות שדית המופיעה בעלילות גלגמש שומר , לפני 3800 שנה. המדרש מכנה את לילית “חוה הראשונה” שנבראה יחד עם האדם מן האדמה.

יש לציין כי המדרש הנעלם לזהר חדש אינו יכול לשאת את המחשבה שגם אדם וגם בת זוגו הראשונה נבראו מן האדמה בשווה, ולכן הוא קובע שהיא נבראה מן הפסולת, מן השמרים של האדמה. בכך מסביר בעל המדרש הנעלם מפני מה דווקא היא הפכה להיות הכוח המזיק ולא האדם(הגבר)[4]. לאחר שלילית – חוה הראשונה – עוזבת את גן עדן היא עדיין לא מוותרת על אדם כי בליבה היא עדיין אוהבת אותו אך היא נישאת לשד הגדול רק כדי להוכיח לאדם את אי תלותה בו.

ממה פחד האדם?

על פי מדרש בן סירא היא ביקשה “לשכב למעלה” בשעת קיום  יחסיים  ומעניין כי במסכת כלה פרק א’ נמצא דיון באופן התנוחות הקבילות. האדם תופס את בקשתה זו כאיום, ולכן מעדיף לוותר עליה ובלבד שלא לתת לה להגשים את מאווייה. המודל המועדף על אדם, בו רק לו יש את היכולת והרשות לבטא את מאווייו, בעוד בת זוגו תהיה פסיבית בלבד.

תביעתה של האישה לחופש שוויוני בתחום המיני מבטלת את יכולתו לשלוט על חייו הרגשיים. למען ההגינות נאמר כי גם לילית/חוה, הטוענת לשוויון מאחר ושניהם נוצרו מן האדמה בשווה, אינה מציעה התנהגות שוויונית אלא תובעת לעצמה שליטה על הגבר שלצידה. האישה המינית מאיימת על יכולת השליטה העצמית של הגבר בעצם החופש  שהיא נוטלת לעצמה והפחד אותו חש הגבר מפניה גורם לו לשייך אותה בסיוטיו אל היצורים האפלים, הבלתי מובנים לו, אל עולם השדים. בספר “עץ חיים” כותב רבי חיים ויטאל[5]  כי חוה הראשונה היא בבחינת לאה וחוה השניה – התחתונה, רחל.  את ההגדרה שללאה, כמי שמייצגת עולם רוחני יותר מן העולם שמייצגת רחל, קיבל האיר”י מן הזהר[6].

המהפכה שמחולל האר”י מתבטאת בכך שלאה, שהיא הפן הגבוה של נשיות אלוהית, קשורה אל לילית בעוד רחל האישה המועדפת בתנ”ך ע”י יעקב מזוהה עם חוה ועם הפן הנמוך יותר בנשיות. לאה היא עולם החירות והחופש הפנימי שהיא מרשה לעצמה לקחת דבר המאיים על יעקב, ממש כמו שהאדם הראשון חש איום מן החרות שתבעה לעצמה לילית במדרש בן סירא. האר”י גורס כי יעקב לא רצה לקחת את לאה לו לאישה  מפני שהרגיש אותה כמי שמגלמת מחדש את דמותה של לילית.

ורחל מה עליה? האם רחל מצידה אהבה את יעקב כפי שהוא אהב אותה?  המקרא מספר על שתי פעמים בהם ויתרה רחל על קרבתו של יעקב. הפעם הראשונה ביום החתונה  כשמסרה סימנים לאחותה לאה  ולא רומזת דבר על החילופין ליעקב. הפעם השנייה  רחל מותרת  על קרבתו של יעקב , לטובת הדבר שאותו היא רוצה יותר מכל – בנים  רחל רואה ביחסי האישות אמצעי המוליך לקראת המטרה הגדולה  של לידת הבנים, ולאה רואה ביכולתה ללדת בנים אמצעי להשגת מטרת חייה האמיתית  קרבת יעקב. רחל הנקברת בבית לחם מסמלת את הבית ואת הלחם.  רחל היא עקרת הבית, הבאה על סיפוקה מגידול הצאצאים, ומניחה לבעלה לנהל חיים נפשיים מנותקים ממנה, כרצונו. לכן הפכה רחל כבר בימי המקרא לסמל האם הטובה, הדואגת לשלום ילדיה .

ועכשיו יקל עלינו להבין את הקו המכוון אותה לראות ברות כמשלבת שני טיפוסי נשים  שונות דבר הבא לידי ביטוי במגילה.

מגילת רות באה ללמד כי האדם במעשיו יכול לפעול, לתקן, לבנות, להקים ולגאול. “עולם חסד יבנה”[7]. האדם פועל בתוך העולם ואינו עומד מבחוץ לצפות באשר יקרה. בסיפור רות כל עיקר הסיפור מתגלגל בידי בני אנוש. אין בסיפור דמות שלילית, והגיבורים מתחרים ביניהם לעשיית הטוב. הכל מסיעים בידי הכל.

מי  המשפחה שירדה?

בפתח המגילה אנו מקבלים מידע על רקע משפחת אלימלך. משפחה מבית לחם יהודה, אשר מבקשת למצוא לה מפלט מן הרעב בארץ ע”י ירידה מן הארץ. הרעב בארץ, על פי התפיסה המקראית, נבע מחטא וחוסר אמונה שפשט בישראל, במיוחד אחרי ימיו של יהושע. אלימלך בעל נכסים היה (רות ד’ 3) “חלקת השדה אשר לאלימלך” הירידה דורשת התנתקות רוחנית ותרבותית ממורשת העם היהודי. משפחה עם שני בנים אשר יורדת למואב ובמו ידה במעשה זה מביאה על עצמה את ההתבוללות אשר באמת איננה מאחרת לבוא . “וישאו להם נשים מואביות”, נאמר על הבנים של המשפחה (רות  א’ 4). הירידה לא רק קשה בגלל הפן האישי היא קשה גם מהפן הלאומי , הרי נאמר בתורה (דברים כג’ 4) “לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'”, והנה כאן איש מרכזי מארץ יהודה לוקח את בני משפחתו ויורד אל מקום זר, ושם האסונות פוקדים את המשפחה חיש מהר. ספר רות מתאר אירוע המתרחש בתקופת השופטים, תקופה של ארעיות בחיי עם ישראל, בסביבות 1100 לפני הספירה. על שושלת המשפחתית אנו למדים מרמזים שונים הפזורים במקרא:

כאשר שבה נעמי (א’ 19) “ויהי כבואנה בית לחם תהום כל העיר עליהן ותאמרנה הזאת נעמי” ומכאן שהכירו אותה היטב לפני הירידה ועכשיו עם שובה התדהמה מהשינוי רבה.

כשגדולי הדור יורדים לחו”ל פרוש הדבר שהדור שרוי במצב קשה וכי נתייאשו מן התקווה להקים מלכות בישראל.

מי ומי במשפחה? ארבעה בנים היו לנחשון בן עמינדב ומה גורלם?

אלימלך מת וכן שני בניו מתים מבלי להשאיר צאצאים. שלמון הוליד את בועז וצאצאיו האחרים נפטרו. אבי נעמי שמו אינו מוזכר כי לא היו לו בנים. פלוני אלמוני שאין כל מידע על משפחתו.

נעמי

בתחילת המגילה מתגלית כזקנה מרה ואומללה, יחד עם זאת היא לא נותנת לצערה להשתלט עליה. טובתן של כלותיה מטרידה אותה יותר מטובתה האישית שלה.

נעמי ברגעים הקשים ביותר מפנה פניה אל העתיד, ההתעוררות החדשה בקרב בני עמה, ותוכניותיה לגבי רות הם מצעדיה הגדולים, והגמול שהיא זוכה לו הוא הקמת שם המת וזכייה מחודשת בנחלת המשפחה.  נעמי למעשה משמשת כאם המייסדת לשושלת המלוכה בישראל, למרות האסונות הפוקדים אותה, למרות היותה אישה בעולם הנשלט ע”י גברים וחייה בחברה המפלה בין המינים, היא מוסיפה להיאבק בגורלה בדרך אקטיבית . האקטיביות למעשה מלווה את נעמי בכל מהלך הסיפור . על מידת פעלתנותה ניתן ללמוד מרצף הפעלים במשפטים המתארים את הסיפור: ותקם, ותשב, שמעה, ותצא ותאמר, ותשק. היא היוזמת, אין איש העוזר לה לא במעשה ולא בעצה.

נעמי מבקשת להקים זרע למשפחתה, ההולכת ונכחדת, באמצעות כלתה. בגלל גילה המבוגר, אין היא יכולה לעשות זאת בעצמה ולכן היא מגייסת את כלתה רות.

נעמי, האם השבה עם כלתה אל בית לחם, יוצאת ממואב עם שתי כלותיה, ובדרך היא מנסה להשפיע עליהן לשוב אל בית אביהן. למרות שברור לה כי בלעדיהן אין כל סיכוי להמשכיות משפחתה[8].

“ותאמר נעמי שבנה בנותי למה תלכנה עמי העוד לי בנים במעי והיו לכם לאנשים”.

לא אין לכך סיכוי: שובנה בנותיי כי זקנתי מהיות לאיש. כלומר תחילה נעמי בוחנת את האפשרות שבאמצעותה המשפחה תמשיך להתקיים אך היא מיד מבינה כי למעשה איחרה את המועד. וכאן למעשה מתרחש המפנה הדרמתי כאשר אחת הכלות נענית להפצרותיה של נעמי ושבה אל בית הוריה ואילו השנייה קושרת את גורלה בגורל חמותה. מה יכולה להיות הסיבה לכך?

אין רות האישה היחידה במקרא  היוזמת  מעשה לא תמיד צנוע שמטרתו להמשיך את החיים ויוזמתה נושאת פרי.

המקרה הראשון המוכר לנו הוא סיפור בנות לוט (בראשית יט’). לוט נותר אחרי ההפיכה יושב במערה עם בנותיו וניצל. שתי הבנות המבוהלות בטוחות כי לא שרד איש, ועל כן הצורך בחיים גובר על כל שיקול אחר.

“ותאמר הבכירה אל הצעירה, אבינו זקן ואיש אין בארץ לבוא עלינו כדרך כל הארץ”, והנה הן מוצאות מוצא: “לכה נשקה את אבינו יין ונשכבה עמו ונחיה מאבינו זרע”. זו המטרה, המשך האנושות. 

אישה יוזמת נוספת היא תמר (בראשית, לח’), אשר נישאת לער, בנו של יהודה. ער הולך לעולמו מבלי להשאיר דור המשך, ועל כן אומר יהודה לאחיו  אונן: “בוא אל אשת אחיך והקם זרע לאחיך”,  וה’ ממית גם אותו. והנה שולח יהודה את תמר חזרה אל בית אביה כמו שעושה זאת נעמי למרות שלו יש עוד בן נוסף. תמר היושבת כאלמנה בבית אביה שומעת על מות חמותה ומחליטה לעשות מעשה. בנות לוט, כמו תמר וכמו רות, עושות מעשה מטעם בלתי אנוכי מתוך רצון לשמר את המשפחה. גם תמר כלת יהודה  עושה מעשה.

על דמותה של רות כתבה בתיה כרמי והלחינה נורית הירש:

את עמה וביתה עזבה

בעקבות צוו לבבה

 בעקבות צוו לבבה

אל עם זר עם נעמי הלכה

וגורל בגורל שזרה

וגורל בגורל שזרה

אל תפגעי בי לעזבך

לשוב מאחורייך

כי באשר תלכי אלך

אלך בעקבותייך

ובנשוב בשדות רוחות

שיבולים אז תצא ללקוט

שיבולים אז תצא ללקוט

המואביה בשדות בועז

כי היה לבבה כה עז

כי היה לבבה כה עז

אל תפגעי בי לעוזבך

לשוב מאחורייך

כי באשר תלכי אלך

אלך בעקבותייך

אל נא תפגעי בי לעזבך

לשוב מאחורייך

כי באשר תלכי אלך

אלך בעקבותייך.

ועוד על דמותה של רות[9]. רות כוללת בתוכה מרכיבים של צניעות יחד עם מרכיבים של נועזות  מינית. על צניעותה של רות אנו למדים ממדרשי החכמים ואילו על נועזותה מהכתב עצמו. בעצת נעמי חמותה הולכת רות בלילה אל הגורן מוצאת מקום משכבו של בועז מרימה את שמיכותיו ונשכבת לצידו. במעשה זה יש נועזות מינית ברורה  היא בעצם מבטאת את אשר חפצה גם אם לא במילים אבל במעשים ומעיין היא שואבת את כוחה? כאשר מחליט בועז לקחת את רות לו לאישה מברכים אותו זקני בית לחם היושבים בשער העיר בברכה מאד מיוחדת:

“ויאמרו כל העם אשר בשער והזקנים: עדים! יתן ה’ את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל , ועשה חיל באפרתה וקרא שם בית לחם”.

באמצעות הברכה רוצים לאחל לבועז שרות תכיל בתוכה את שתי האמהות את רחל ואת לאה המקבילות הרוחניות על פי האר”י של לילית וחוה, עליהן דיברתי כבר קודם. הברכה מבקשת לראות באישה משהו אחר, שילוב של רחל ולאה יחד. רות מגלמת דמות המאחדת את שתי הבחינות הנשיות  רחל- האימהית שכל יעודה היה להיות אם , ולאה האישה שרוצה לזכות בגבר שביעקב – שהמיניות חשובה לה בקשר ביניהם. רות למעשה הופכת לסמל האישה השלמה היא נחשבת למודל של האישה המושלמת והיא נחשבת בימי מלכות שלמה כ”אימה של המלכות”.

האר”י[10] הקדוש נדרש לשאלה הכיצד מיוחדת רות יותר מרחל ולאה? מה שהבדיל את רות מקודמותיה הוא שהיא חיה לאחר מתן תורה והן חיו לפני כן, טענה זו נשמעת מוזרה וכי מה הקשר בין אירוע היסטורי כמו מתן תורה לבין יכולתה של אישה לחיות בשלום עם שני פנים שבה? על פי האר”י מתן תורה איננו אירוע היסטורי סתם אלא נקודת מפנה בתולדות המין האנושי.

אישיותה העצמאית מתגלית בדרך פעולתה:

1.      בהחלטתה לקשור את גורלה בגורל בית בעלה בניגוד לעצת חמותה

2.      בהחלטתה לבצע את מצוות חמותה לגבי  בועז למרות שהיוזמה היא של חמותה ההחלטה שלה וכן גם הביצוע.

מכאן שרות איננה נגררת אחרי המאורעות היא בעלת אישיות עצמאית המחליטה בעצמה ושכרה היותה  אם שושלת המלוכה.

מעמדה החברתי של רות קשה, היא אלמנה, גרה, וענייה.

ערפה

על עורפה אנו למדים רק מהמדרשים  , היא אחות רות, שמה בא לה ממעשיה שהיא מפנה עורף לחמותה, המקרא כפשוטו איננו מגנה את עורפה על מעשה  זה ואיננו נוקט כל עמדה שלילית כלפיה אך חז”ל דורשים את שמה במדרשי גנאי. המדרש הראשון מסתפק בכך שאומר כי השם עורפה נגזר מן המילה עורף, לעומתה בולטת בסלידה המחלוקת התלמודית מדמותה של עורפה [11] רב ושמואל , חד אמר הרפה שמה ולמה נקרא שמה ערפה שהכול ערפין אותה מאחוריה – שהפקירה עצמה למשגל  כבהמה פנים נגד עורף.

וחד אמר ערפה שמה ולמה נקרא שמה הרפה שהכל דשין אותה כהריפות– חיטים כתושות.

מחלוקת זו בין שני האמוראים  הראשונים של בבל מכניסה את הגורם המיני הבוטה לדמותה של ערפה. ערפה הופכת בדמיונם הפורה של חכמינו להיות אשת זנונים מובהקת  שכולם בועלים אותה, כותשים אותה עורפים אותה מאחוריה. ערפה בעיני חז”ל הופכת להיות דמות שאוספת אל תוכה דימויים סקסואליים, המפנה בדמותה של ערפה חל ממש באותו לילה של אחר הפרידה  מגיסתה/ אחותה רות,  ומרגע הפרידה צוללת היא למצולות אפלים שבדמותה, עד כדי כך  שיש האומרים שגם כלב אחד הצטרף לבועלים. מתערובת כל הזרעים הללו נתעברה כביכול ערפה [12] וילדה לאחר זמן את גלית הפלישתי, הפונה אל דוד (נכדה של רות) בשאלה “הכלב אנוכי כי אתה בא אלי במקלות”[13].

 מה גרם לחז”ל להלביש כזה “תיק” על ערפה? נראה שבעיני חז”ל הייתה ערפה דוגמה לאדם שחי מחוץ לסיפור של עצמו ערפה הייתה אדם שנגרר אחרי רות  שבעיני חז”ל הייתה גם אחותה, ושתיהן בנותיו של עגלון מלך מואב שנאמר “ויאמר אהוד דבר ה’ לי אליך ויקם (עגלון) מעל הכסא ,אמר לו הקב”ה:”אתה עמדת  מכסאך לכבודי , חייך הריני מעמיד ממך בן יושב על כסא ה'”. (דוד נינה של רות).

ערפה כל הזמן חיה את עצמה דרך מישהו אחר – רות מספר שניים, אבל בשעת מבחן נתגלה ההבדל: רות מצליחה לדבוק במטרתה, למרות הקושי ולמרות שההיגיון האנושי מחייב את ההפך הגמור, לא מפני שיש לה כוח רצון חזק יותר אלא מפני שהיא מבצעת את פקודת נשמתה הפנימית. עכשיו, כשהיא נפרדת מרות ומנעמי, ערפה איננה יודעת מי היא באמת. הכול קורה בחייה של ערפה, ממש כמו בחייה של רות, עד לרגע הפרידה, כשערפה הולכת לדרכה אך למעשה אין לה דרך ומטרה משלה והרי עד היום היא חיה בצילה של רות, ועכשיו היא מנסה למלא את חייה בתוכן מדומה, עם מאה גברים שיגידו לה שהם כאילו אוהבים אותה ושיתנו לה הרגשה מזויפת של נחיצות, ואם כך הרי שערפה בעיני חז”ל היא אישה יצרית, פראית, לא מרוסנת – בניגוד גמור לאחותה רות.

מכאן ואילך הופכת רות לאישה המושלמת המסומנת כ”אמא של מלכות”. על צניעותה של רות כבר דיברנו ועל נועזותה הארוטית אנו למדים מפשט הכתוב: בעצת נעמי חמותה הולכת רות בלילה אל הגורן  מוצאת את מקום משכבו של בועז, מרימה את שמיכתו, חושפת את רגליו ונשכבת לצידו. בעצה זו יש נועזות מינית ברורה וברור שהיא מבטא את רצונה באופן הברור ביותר.

בועז

המספר המקראי מקרב את בועז אל העלילה על ידי הקדמת שני פרטים לכאורה שוליים. האחד כי הוא קרוב של אלימלך והשני כי הוא גיבור חיל. הפרט שהוא קרוב של אלימלך ניתן להבנה כפשוטו כי זו הסיבה לתפקידו כגואל, אך גיבור חייל? מה הקשר? על פי הצלבה עם מקורות נוספים בהם נימצא את הביטוי גיבור חיל נוכל לפרש כי גיבור חיל הוא ביטוי לאדם עשיר בנוסף לאדם לוחם.

ירמיהו טו’ 13: “חילך ואוצרותיך לבז אתן לא במחיר ובכל חטאותיך ובכל גבוליך”

תהלים מט’ 7: “הבוטחים על חילם וברב עושרם יתהללו”.

אם כך אנו יודעים על בועז שהוא קרוב  משפחה והוא איש עשיר אך הוא גם בעל אופי טוב, בעל לב טוב. ומאיין? בועז אומר לרות[14]: “הלוא ציוויתי את הנערים לבלתי נגעך”, וממשיך בשמירה עליה ועל כבודה[15]: “גם בין העומרים תלקט ולא תכלימוה”, “ועזבתם ולקטה ולא תגערו בה”[16].

בפרוש זה אנו רואים כי הוא  בעל שדה, מעסיק פועלים רבים טון דיבורו סמכותי, מצווה על נעריו העובדים רוכשים לו כבוד.

המשמעות השנייה מתייחס אל אופיו של האיש, טוב ליבו, מורה להעניק יחס מועדף לזרה,מאפשר לרות ללקט עם נערותיו, מזהיר מפני פגיעה בה, מציד אותה במתנה עבור חמותה הוא איש נמרץ הפועל במרץ לשם ביצוע החלטתו.

שתי פגישות עיקריות מתרחשות בין בועז לרות: בפגישה הראשונה  בועז מתפעל מרות, מתעניין אצל נעריו למוצאה ומזהיר אותם לבל יפגעו בה. הפגישה השניה מתרחשת בגורן בעקבות תוכניתה של נעמי לדאוג להמשך השושלת המשפחתית שנכחדה כתוצאה מירידת המשפחה מהארץ.

מעשה הגורן

נעמי שולחת את רות לבצע משימה מפוקפקת: “ורחצת וסכת ושמת שמלתך עליך וירדת  הגורן אל תודעי לאיש עד כלתו לאכול ולשתות, ויהי בשכבו וידעת את המקום אשר ישכב שם ובאת וגלית מרגלותיו ושכבתי והוא יגיד לך את אשר תעשין. “[17]

מדוע לא ניגשת נעמי אל בועז שהוא בן דודה ומדברת איתו על צורך היבום? מדוע איננה רומזת לו על כך? יש לזכור את האזהרה שלא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה’ עד עולם (דברים כג’ 4): האם יתכן כי חששה נעמי  לגורלו של בועז לאחר ששני בניה מתו, ואולי ידעה שזה עונש על הנישואין האסורים? הדרשה מכתובות ז,’ב’, עמוני ולא עמונית , מואבי ולא מואבית, הייתה עדיין רופפת והריחוק משתי הנשים הנ”ל היה רב עד כדי כך שבועז לא יכול היה להרשות לעצמו להתקרב לכדי שיחה.

בפגישה הראשונה בין בועז לרות בועז מתפעל מרות, ועכשיו על הגורן בפגישה השניה מצפה לנו גילוי היוזמה העצמית של רות. נעמי אומרת לה[18] “וגלית למרגלותיו ושכבת והוא יגיד לך” ורות אכן ירדה אל הגורן ועשתה בדברי חמותה כמצופה ממנה, לאחר שהכריזה על דבקותה בה. והנה האיש החש כי יש לידו אדם שואל “מי את”?! “ותאמר אנוכי רות אמתך”: עד כאן הדברים צפויים והנה כאן תגלית חדשה כשהיא מכריזה “ופרשת כנפך על אמתך כי גואל אתה”… ובכך היא למעשה מגישה לו את שטר ההבטחה שלו לפירעון[19]:  “ותהי משכורתך שלמה מעם ה’ …”.

מה מתרוצץ במוחו של בועז? ויאמר ברוכה את לה’ ביתי הטבת חסדך האחרון מן הראשון[20]. מה החסד הראשון ומה האחרון? כחסד ראשון נחשב לרות ההליכה עם נעמי אל ארץ זרה ודאגתה למזונה, והחסד האחרון הוא הקמת שם למת.

בועז יודע להעריך את מעשיה של רות כאשר היא הולכת אחרי איש זקן כמוהו, מן הגמרא למדנו כי בניו של בועז נפטרו, וכבר ערבו ימיו ואפסה תקווה והנה כאן נפתח לו צוהר וניתנה הזדמנות להניע את גלגל החיים קדימה.

ואיך נדע כי רוצה בועז להיאחז בתקווה  של המשך השושלת? כאשר פוגש את הגואל פלוני אלמוני שהוא אחיו של אליעזר[21], ולו זכות ראשונים  על גאולת השדה, כה אמר לו בועז: “אם תגאל גאל ואם לא יגאל הגידה לי ואדע כי אין זולתך לגאול ואנוכי אחריך”, והגואל עונה “ויאמר אנוכי אגאל”  אלא שכאן מוסיף בועז תנאי וכורך את גאולת השדה בהקמת שם המת על נחלתו. כלומר בנשיאת רות המואביה לאישה.

“ויאמר בועז ביום קנותך השדה מיד נעמי ומאת רות המואביה אשת המת קניתי שם המת  על נחלתו”[22], ועל דרישה זו עונה הגואל[23] “לא אוכל לגאול לי”.

רות ובועז

לגבי שניהם יש חוסר משמעות לעברם. רות מתחילה את חייה לגבינו מרגע שהיא דבקה בחמותה, אין יודעים מהכתוב דבר על מוצאה על חייה או על דמותה החיצונית. היא מופיעה כרחוקה, כזרה כבלתי שייכת ומתוודעת אלינו רק ברגע שהיא מקבלת משמעות לגבינו. כך גם בועז, למרות שהוא תושב הארץ, נכבד ונשוא פנים, אין אנו יודעים דבר על עברו על משפחתו או על גילו. כל מה שאנו מתיימרים לדעת אנו למדים רק מן המדרשים.

המשותף לשתי הדמויות הוא שהן מופיעות מן הבלתי ידוע ועברם בגדר הנעלם, אך ברגע בו מעגלי חייהם נשזרים זה בזה הם הופכים לגבינו לממשיים מאד.

נוכל לומר על המסופר במגילת רות כי אנו פוגשים למעשה שתי נשים דעתניות, נעמי ורות, הפועלות נמרצות למען  המטרה אותה  רוצות להשיג. אם נעקוב אחרי הסיפור נוכל למצוא את מעגל החיים בסיפור המגילה. נעמי, היורדת אל ארץ מואב בעקבות בעלה, הולכת בעקבות האהבה מפסידה את כל עולמה ולמעשה משלמת את המחיר היקר ביותר שאישה יכולה לשלם: איבוד שני בניה, אך היא אינה נותנת לייאוש להשתלט עליה ומגלה יוזמה ופעלתנות, ובמהופך לה אנו פוגשים את רות, שאף היא הולכת בעקבות האהבה – אהבת חמותה ואולי אהבת בעלה המת עוזבת את מולדתה ומקימה שם למשפחה.

האם מגילת רות היא יצירה מיוחדת  ויחידה? כבר הזכרתי כי במקרא קיימים סיפורים נוספים על נשים יוזמות העושות מעשים חריגים למען המשך המין האנושי. אם נרצה לקשור את היצירה אל ימינו לא יקשה הדבר עלינו, במיוחד אם נבחן את עלילת מגילת רות לאור יצירתו של הסופר ש”י עגנון, חתן פרס נובל, “בדמי ימיה”[24]

בשתי היצירות נפרשת לפנינו באמצעות סיפור קצר עלילה המקשרת שלושה דורות, דור ההורים חוטא , ודור הבנים מנסה בחייו לכפר על החטא. שני הסיפורים מתחילים במות בני דור האבות ומסתיימים בהולדת בן לדור הבנים, כלומר שניהם מתחילים באסון של מחלה וכליה ושניהם מסתיימים בנישואין ולידה – סיום אופטימי.

בשני הסיפורים נישאת אישה צעירה לגבר מבוגר ונכבד: רות – לבועז, תרצה – לעקביה מזל.

בשני הסיפורים האישה אקטיבית דינאמית ויוזמת הקשר בינה לבין הגבר שהוא כשלעצמו פסיבי, סטטי. בשני הסיפורים מלווה תחושה של מאבק האדם בגורלו  ומן הסיום עולה בברור השקפת עולמו של המחבר על סיכוייו וכדאיותו של המאבק.

בעוד שחטאו של אלימלך במגילת רות (ירידה מהארץ) זוכה לכפרה באמצעות רות, אין החטא של מינץ, אבי לאה  שהעדיף לבתו בעל בשל שיקולים חומריים, מתכפר על ידי קורבנה של תרצה.

לפי התפיסה המקראית יש מקום להמשך השושלת ולהשלמת מפעל חיים או כפרה על חטא גם לאחר מות אדם, בעוד שלפי התפיסה העגנונית כל אדם הוא לעצמו, ואין משמעות לקשר המתמשך בין הדורות.

התפיסה האופטימית של המקרא גורס שיש טעם לפעול , לעשות ולשנות גם כשנראה כי הכל אבוד, מול התפיסה הפסימית של עגנון, הגורס כי יש בחיי אדם אירועים בלתי הפיכים, שאין לגשר ואין לכפר עליהם. לפי עגנון כל יחיד עומד בפני עצמו , כל פרט לגורלו וגם על תחום חייו המוגבל אינו יכול להשפיע.

ואילו במגילת רות כל פרט הוא חוליה בשרשרת הדורות, ולכל פרט משמעות, תוקף, ויכולת השפעה. מגילת רות על אף העדר תיאור חיבוטי נפש של הגיבורים, היא סיפור על אנשים חיים ופועלים, ואילו “בדמי ימיה”, למרות ההדגשה הפסיכולוגית של כל דמות, הוא סיפור על “אנשים מתים” שהגורל הוא הכוח הממשי היחידי שמניע אותם.

המסקנה המתבקשת מבחינת תוכן המגילה היא כי היא אקטואלית היום בדיוק כפי שהיא הייתה ביום חיבורה. מבחינת מבנה היצירה הרי היא משתווה ליצירתו של חתן פרס נובל ואם חלוקת הפרס הייתה מתקיימת בימים ההם ודאי ניתן היה להגיש גם יצירה זו כמועמדת לפרס ספרותי.

 

 



[1] בראשית ב’ 18

[2] מי מפחד מלילית אוהד אזרחי מרדכי גפני.

[3] תיקוני זהר דף עה/ב

[4] אוהד אזרחי, מרגדכי גפני , מי מפחד מלילית עמ’31

[5] רבי חיים ויטאל עץ חיים שער לח פרק ב

[6] אוהד אזרחי מרדכי גפני , מי מפחד מלילית עמ’ 75

[7] תהלים פט’ 3

[8] רות א’ 12

[9] מי מפחד מלילית  אוהד אזרחי מרדכי גפני

[10] אר”י ר’ יצחק לוריא אשכנזי הקדוש מצפת

[11] בבלי סוטה מב’ ב.

[12] רש”י לסוטה מב’ ב

[13] שמואל א, י ז’ 13

[14] רות ב’ 9

[15] רות ב’ 15

[16] רות ב’ 15

[17] רות ג’ 3-4

[18] רות ג’ 3

[19] רות ב’ 12

[20] רות ג’ 10

[21] בבא בתרא צא’ א’

[22] רות ג’ 5

[23] שם 6

[24]  דר’ צופיה מלר.



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר