יהונתן הקשקשן (4) – מה זה “מצדיק תחושה”?!

יהונתן הקשקשן (4) – מה זה “מצדיק תחושה”?!

קימקא
שמחה ניר, עו”ד 11.06.2006 00:29
שיחשוף את עצמו לביקורת הציבור

שיחשוף את עצמו לביקורת הציבור


שופט קובע את הדיון בבקשה לעיכוב-הביצוע למועד שהוא אחרי ההוצאה להורג … מה צריך לעשות עורך-הדין? לחכות עשר שנים עד שהכנסת תחוקק את חוק נציב תלונות הציבור על שופטים, ועד שהנציב אכן ימונה?



 

יהונתן הקשקשן (4) – מה זה “מצדיק תחושה”?!

שופט קובע את הדיון בבקשה לעיכוב-הביצוע למועד שהוא אחרי ההוצאה להורג … מה צריך לעשות עורך-הדין? לחכות עשר שנים עד שהכנסת תחוקק את חוק נציב תלונות הציבור על שופטים, ועד שהנציב אכן ימונה?

עורך-הדין הורשע בעבירת-משמעת, ומשנדחה ערעורו לבית הדין הארצי של הלשכה, ערער הוא לבית המשפט העליון.

זה מה שעשה עורך-הדין, לפי פסק-דינו של השופט יהונתן עדיאל:

“כאשר נדחה הדיון בתיק, אמר המערער לשופט ‘אדוני עושה צחוק מהעבודה'”.

אלה, כאיללללו, כל העובדות הרלוואנטיות לעניין, כפי שהוצגו בפסק-הדין, ובאשר לצד הנורמטיבי אומר השופט יהונתן עדיאל, שופט מחוזי עם מינוי-בפועל לביהמ”ש העליון, בשעתו, וכמובן גם טוען-לכתר שופט באותה ערכאה:

“אשר להתבטאות המערער כלפי השופט אבן-ארי נקבע (על ידי ערכאות המשמעת של הלשכה – ש’ נ’), כי גם אם שופט מתנהג באופן המצדיק תחושה של אי-צדק, על חובת האיפוק והנימוס של עורך הדין לגבור, שאם לא כן – ייפגע כבוד בית המשפט פגיעה שאין לה תקנה”.

ובהמשך, לעניין זה:

“בענייננו היה על המערער לפעול בדרכים מקובלות ולהתבטא בשפה מתאימה. מטרתו, גם אם היא מטרה לגיטימית, איננה מצדיקה את התבטאויותיו הבוטות. בית הדין הארצי אף ציין בפסק דינו מספר דרכי פעולה בהן יכול לבחור עורך דין: ‘עוה”ד יכול לערער, הוא יכול לבקש פסילה, הוא יכול להתלונן לנציב תלונות השופטים, אבל גם אם אין בכל אלה כדי להועיל, הוא מצווה להתאפק, ולכבד את בית המשפט'”.

במקרה הזה השופט לא מגלה מה הייתה הסיבה לדחיית הדיון, לכמה זמן נדחה הדיון – ועל איזה רקע נאמרו הדברים. אפשר לחשוב שהשופט דחה את הדיון עד לאחרי ההפסקה, ואמירתו של עורך-הדין (“אדוני עושה צחוק מהעבודה”) הייתה איום מוקדם אשר אחריו תבוא שליפה אקדח בתוספת שלוש יריות אל התקרה, ואיום ש”אם אדוני לא מקיים את הדיון כרגע, רעה ומרה תהיה אחריתו”.

אז לא, וכפי שנראה בהמשך, מהחלטת בית המשפט העליון עולה כי השופט באמת עשה צחוק מהעבודה, ועוד נראה כי האמירה הזאת הייתה המינימום שניתן היה לעשות בניסיון למנוע מהלקוח נזק בלתי-הפיך (כפי שאמנם הווה, למרבית הצער), ולהגן על כבוד בית המשפט מפני הביזיון שהשופט המיט עליו, ועל כבוד המקצוע בעיני המסתכל מהצד.

מה זה “קצין בית המשפט”?

עורך-הדין, כידוע, נחשב כ“קצין בית המשפט”. משמעות הדבר היא שהוא לא רק מייצג את לקוחו, אלא גם “עוזר לבית המשפט לעשות משפט”, והשאלה אם יכולה להיות סתירה בין שתי החובות האלה – ומה צריך לעשות עורך-הדין אם אכן קיימת סתירה כזאת – מצריכה דיון נפרד (יצויין כי גם בפסק-הדין הזה חזר השופט על המנטרה הזאת, אבל לא דן בהשלכותיה).

כאן אנחנו נעסוק בשאלה איך צריך לנהוג עורך-הדין – כאמור: “קצין בית המשפט” – כאשר השופט הוא זה אשר מבזה את בית המשפט, ובצריך-עיון נשאיר את השאלה איך צריך לנהוג עורך-הדין כאשר השופט מתנהג ללא-רבב, אבל בהתנהגותו יש משהו המצדיק את התחושה כי התנהגותו של השופט מרובת-רבבים היא.

קחו, למשל, שופט המאונן במהלך המשפט (וכבר היו דברים מעולם): מה צריך עורך הדין הנמצא באולם (והמוגדר, כאמור, כ”קצין בית המשפט”) לעשות – אם כבוד המקצוע וכבוד בית המשפט, כמוסד, יקרים בעיניו – אם לא לפנות אל השופט בנימוס, אבל בתקיפות, ו”לבקש” ממנו לצאת ללשכתו?

או, למשל, כאשר שופט פולט כל מיני שטויות, כגון “הסנדביץ’ היה טעים?” או “איך היה לדפוק את הילד?”, ולא סתם במהלך המשפט, אלא במשפט בו הנאשמים לא רק כופרים באשמה, אלא גם מנהלים משפט-זוטא לעניין קבילות הודאותיהם במשטרה – מה צריך לעשות עורך-דין אשר כבוד בית המשפט יקר בעיניו?

או, למשל – דוגמה שאני מקווה שלעולם לא תתרחש במקומותינו, אבל אני לא מוכן להמר על כך – שופט אשר אומר, באולם בית המשפט, “אני לא מוכן לשמוע עורך-דין ערבי” – מה צריך לעשות עורך-הדין הערבי כאשר על הפרק בקשת מרשו להשתחרר מהמעצר? לחרוק שיניים, לשלוח מכתב לטובה-למי – ולחכות לתשובתה (אשר תגיע כאשר הבקשה להשתחרר מהמעצר כבר לא תהיה אקטואלית)? ומה צריך לעשות עורך-דין יהודי הנוכח באולם המשפט, בראותו כי חברו הערבי חושש להתעמת עם השופט – “מחשש נקמה”?

וקחו, למשל, דוגמה אחרונה (להיום): שופט קובע את הדיון בבקשה לעיכוב-הביצוע למועד שהוא אחרי ההוצאה להורג? מה צריך לעשות עורך-הדין? כדי להסיר ספק: זו אינה דוגמה היפותטית, ולשופט-בדימוס ארי אבן-ארי יש ותק מוכח בכגון-דא (המזל שלנו הוא שבמדינת ישראל אין עונש מוות, אבל ברמת העיקרון אין הבדל).

כמה דברים ברורים כאן:

האחד – השופט שבכל דוגמה מהמובאות לעיל מבזה את עצמו ואת בית המשפט – את כל אחד משניהם בנפרד, כי במקרה הזה אין “זהות” בין השופט לבין בית המשפט, כמוסד;

השני – חובתו של “קצין בית המשפט” במקרה הזה היא לעשות את כל אשר לאל-ידו כדי להפסיק את הפארסה;

השלישי – כיוון שאין זהות בין השופט לבין בית המשפט, הפגיעה הבלתי-נמנעת – אף שרצוי כי תהיה מזערית ככל האפשר – בכבודו האישי של השופט הינה חיונית להגנת כבודו של בית המשפט, כמוסד, ושל מקצוע עריכת-הדין גם-יחד.

הרביעי – ישנם מקרים בהם הרחקתו של השופט מהאולם לא תפתור את הבעייה העומדת לדיון (למשל: אם עורך-הדין מבקש עיכוב-ביצוע של ההוצאה-להורג, והשופט מתנהג לא-יפה, הפתרון הוא לכפות עליו לדון בבקשה וליתן החלטה. אם אחרי כן הוא נותן החלטה הדוחה את הבקשה – זו זכותו, כי גם לשופט מותר לטעות, אבל הוא לא יכול להגיד, למשל, “אין לי זמן לדון בבקשה, אשתי מחכה לי בסופר”).

והחמישי – החולש על כולם: “כבוד המקצוע” ו”כבוד בית המשפט” צריכים להיבחן מנקודת-ראותו של המסתכל-מהצד, של בוזגלו הבא מן השוק – ולא מנקודת-מבטם של השופטים הדנים בעניינו של עורך-הדין, אם הוא נאשם בפגיעה בכבודם של אלה.

אבל מה אומר על כגון דא יהונתן הקשקשן, הוא מר יהונתן עדיאל, הטוען-לכתר שופט בית המשפט העליון? שורו-שורו (ההדגשה לא במקור):

“גם אם שופט מתנהג באופן המצדיק תחושה של (כאן נרשום את ה”תחושה” המתאימה לכל אחת מהדוגמאות לעיל), על חובת האיפוק והנימוס של עורך הדין לגבור, שאם לא כן – ייפגע כבוד בית המשפט פגיעה שאין לה תקנה”.

תסלחו לי מאוד: מה הקשקשנות הזאת?!

השאלה הראשונה המתבקשת היא, כמובן, מה פירוש “באופן המצדיק תחושה”, כאשר אין טענה של “טעות” בהבנת התנהגותו של השופט.

כדי להבין את ההבדל בין התנהגות לא-ראוייה של שופט לבין התנהגות “באופן המצדיק תחושה” של התנהגות לא-ראוייה ניטול, למשל, את המקרה של השופט המאונן, עליה כבר עמדנו לעיל: כפי שניתן היה להניח, מצא נשיא בית המשפט שלו דרך להגן עליו, באמרו כי “לצערו, מדובר בשופט הנמצא בימים אלו תחת טיפול תרופתי, שכנראה השפיע עליו באופן החריג ביותר והוא בסך הכל רק ביצע ‘תנועות מוזרות’, והעדים התבלבלו בפירוש תנועותיו וכי יש לציין, שמדובר בשופט מעולה” (גם על בייזר וההשתטות שלו, ככל הזכור לי, אמרו דברים דומים),

הדברים שאמר יהונתן הקשקשן (“גם אם שופט מתנהג באופן המצדיק תחושה …”, וגו’) יכולים להיות במקומם כאשר עורך-הדין, בטעות, מפרש את אותן “תנועות מוזרות” כאילו היו מעשי-אונן, ובמשפטו המשמעתי הוא נזקק ל”הגנת הטעות”.

תארו לעצמכם שעורך-הדין נזהר בכבודו של השופט, ולפני שהוא מחליט לעשות מעשה הוא מתייעץ עם עוד כמה עורכי-דין הנמצאים באולם, וכולם (בטעות, כמובן) מפרשים את אותן “תנועות מוזרות” כאילו היו מעשי-אונן, וכולם, במשותף, חוברים על מנת להפסיק את הביזיון. במקרה כזה תישאל, כמובן, השאלה אם עומדת להם הגנת הטעות, וגם שאלות נוספות, כגון מה ההבדל – לעניין התנהגותו של עורך-הדין הממלא את תפקיד “קצין בית המשפט” – בין מעשה-אונן לבין “תנועות מוזרות” הנראות כאילללו הן מעשי-אונן.

שיחשוף את עצמו לביקורת הציבורית

אבל מהו הדין כאשר לא מדובר על התנהגות-שופט “באופן המצדיק תחושה”, אלא על שופט המתנהג באופן אשר יש בו – אובייקטיבית ולא סתם ב”תחושה” – לפגוע בכבוד בית המשפט, ואשר עורך-הדין, כ”קצין בית המשפט”, חייב – לפחות לפי הנטען – להגן “בגופו” על כבוד בית המשפט, ועל העניין של שולחו, אשר – גם כן לפי הנטען – עולים בקנה אחד זה עם זה.

אכן, מותר לו לשופט לטעות, וזה חל גם על יהונתן הקשקשן.

אכן, יכול יהונתן הקשקשן להגיד גם כאשר השופט, בהתנהגותו, מבזה את בית המשפט, עדיין כבודו האישי – כבוד בית המשפט הוא.

שיגיד, ונתווכח על כך. שיחשוף את עצמו לביקורת הציבורית.

אכן, יכול הוא גם להגיד כי כבודו האישי של השופט עומד מעל לכל – אפילו מעל כבוד בית המשפט כמוסד – גם אם סירובו של השופט לדון בעיכוב-הביצוע אינו מוצדק, לגופו, ואפילו עשוי הוא לגרור את הוצאתו-להורג של הלקוח, אשר, בערעור, עשוי לצאת זכאי, אבל איש לא יוכל להחזירו לחיים.

שיגיד, ונתווכח על כך. שיחשוף את עצמו לביקורת הציבורית.

ושיסתכן בכך שהוועדה לבחירת שופטים תדיח אותו מהכהונה בגלל שהטעויות שלו יקרות מדי, ופוגעות פגיעה “לא מידתית” באמון הציבור במערכת המשפט.

שיגיד. זכותו. זכותו, כאמור, גם לטעות, ואני אגן על זכותו של כל שופט לטעות, בתנאי שיטעה לאור היום – ולא במחשך.

כך נוהג שופט הגון וישר: מהדר בשקיפות, חושף את כל הטענות שנטענו, ואת כל שיקוליו, לשיפוטו של הציבור.

אבל שלא ישתמש בהנמקת ישראבלוף, ושלא ייקח עובדות-אמת ועקרונות נכונים, ויעשה בהם שימוש מניפולטיבי.

אבל בכך לא תמה הקשקשנות של יהונתן. הבה נקרא את הדברים שוב (בהדגשה אחרת, גם כן לא במקור):

“גם אם שופט מתנהג באופן המצדיק תחושה של (כאן נרשום את ה”תחושה” המתאימה), על חובת האיפוק והנימוס של עורך הדין לגבור, שאם לא כן – ייפגע כבוד בית המשפט פגיעה שאין לה תקנה”.

מה זה אם לא העתקה עיוורת של קשקשנות אשר על ההיסטוריה שלה למדנו במקום אחר?

נתחיל עם ה”איפוק”: נניח שעורך-הדין ראה את השופט מאונן או מדבר שטויות רבע שעה והבליג, ובמשך רבע שעה נוסף ניסה להפסיק את התנהגותו ה”מוזרה” של השופט בכל מיני רמזים – אך ללא הועיל: תודו שהוא, עורך-הדין, גילה איפוק מעל-ומעבר לכל המצופה.

וכמה “איפוק” צריך עורך-הדין לגלות כאשר השופט, למשל, דוחה את הדיון בבקשה לעיכוב-הביצוע של ההוצאה-להורג וקם לצאת אל אשתו המחכה לו בסופר?

ונניח שעורך-הדין, אחר שגילה את האיפוק המירבי, פונה אל השופט המאונן, בהאי לישנא, ובלחישה אל אזנו, כדי שאף אחד מהנוכחים לא ישמע: הייאות נא כבודו לקום ולצאת אל לשכתו?

תגידו שזה לא מנומס! תגידו!!!

ונחזור אל עניין עיכוב-הביצוע של ההוצאה-להורג, כאשר השופט מתחיל לקום מכסאו, והמטרה היא להניאו מכך, ולגרום לו שידון בבקשה לעיכוב-הביצוע: על “איפוק” רב מדי, כפי שאמרנו, אין בכלל מה לדבר, והשאלה היא אם תועיל לחישה מנומסת באזנו של השופט, כגון “הימנעותו של כבודו מלדון בבקשה תביא לתלייתו של מרשי, ואם הוא יזוכה בערעור – מי ישיבו לחיים?”.

תארו לעצמכם דיאלוג כזה, באולם המשפט:

השופט:       אדון בבקשה ביום (נוקב במועד מאוחר, נניח שבוע ימים לאחר מכן).

הסניגור:       כבודו, התלייה נקבעה למחר, ואם הדיון יתקיים במועד שכבודו קבע, מרשי יוצא להורג, ואם הוא יזוכה בערעור – איש לא יוכל להשיבו לחיים!

השופט:       אדוני יפנה למזכירות, אולי ימצאו לו שופט אחר.

הסניגור:       המזכירות כבר סגורה, וגם אם ישנו תורן-מזכירות – לא בטוח שהוא יוכל למצוא שופט פנוי, ולכן אני חוזר ומבקש שכבודו ידון בבקשה כעת, כי ההוצאה-להורג נקבעה למחר.

האם גילה הסניגור את האיפוק הראוי? ללא ספק.

ונניח שהתחנונים של הסניגור לא עוזרים לו, והוא, בצר לו, נאלץ לקיים את מצוות הוכח תוכיח את עמיתך.

השופט:       אני את שלי אמרתי. לא אדון בבקשה, אלא בתאריך שקבעתי.

הסניגור:       אדוני עושה צחוק מהעבודה.

אכן, אלה הם דברים קשים. בוודאי שאי-אפשר לומר אותם על כל חריגונת מההתנהגות האידיאלית של השופט האידיאלי. בוודאי שלא נגיד על שופט שהוא עושה “צחוק מהעבודה” בגלל איחור של חצי דקה בכניסה לאולם, או בגלל איחור של חצי-יום במתן פסק-הדין, או בגלל שהוא דוחה את הדיון עד לאחר ההפסקה. בוודאי שלא נאמר “צחוק מהעבודה” אם השופט דוחה בחצי שנה את המשך משפטו של חנן גולדבלט, כדי להקדים את הדיון במשפטיהם של נאשמים אחרים, הנמצאים במעצר-עד-תום-ההליכים.

לא נאמר זאת, אפילו אם אנחנו חושבים שהשופט טעה, שהרי גם אם טעה – ולדעתי הוא לא טעה – הרי זה בתחום הטעות הלגיטימית, ומכל מקום אין כל צורך דחוף ב”הוכח תוכיח את עמיתך”, וניתן לפעול לתיקונה של ה”טעות” בדרכים אחרות, יעילות יותר ופוגעות פחות (למשל: על ידי פנייה אל נשיא בית המשפט).

אכן, דברים קשים, אבל מי אמר שדברים קשים, כשלעצמם, מהווים “חוסר נימוס”?!

בפסק דינו של בית המשפט העליון ב-ע”פ 290/73, מאיר אידלסון נ’ מדינת ישראל . פ”ד כח(1), 555, בעמ’ 560-561, נאמר:

“… עליו להיזהר ‘זהירות כפולה ומכופלת’, כפי שאומרים. אך זוהי נוסחה ריקה מתוכן, אם אין בידינו להשיא עצה למערער ולכל הנהגים הנתונים במצבו …, מה עליהם לעשות”.

כך בענייני תעבורה, וממילא גם בכל עניין אחר, והדרישה ל”נימוס” היא “נוסחה ריקה מתוכן, אם אין בידינו להשיא עצה למערער ולכל … הנתונים במצבו, מה עליהם לעשות”.

ובמלים אחרות: איך להגיד את אותו הדבר, כדי שלא ייחשב הדבר כחוסר נימוס, אחרי שלא הועילו כל ההסברים על הוצאתו-להורג של חף-מפשע-בפוטנציה?

“שאין לה תקנה”?

האם בכך תמה הקשקשנות של יהונתן? הבה נקרא את הדברים שוב (בהדגשה שונה מהקודמות, גם כן לא במקור):

“גם אם שופט מתנהג באופן המצדיק תחושה של (כאן נרשום את ה”תחושה” המתאימה), על חובת האיפוק והנימוס של עורך הדין לגבור, שאם לא כן – ייפגע כבוד בית המשפט פגיעה שאין לה תקנה”.

ואני משפשף את עיני בתימהון: האם כבוד בית המשפט רופף עד כדי כך שכל רוח מצוייה תמיט עליו “פגיעה שאין לה תקנה”?!

והייתי אומר: אם מצבה של “המערכת” רעוע כל כך, פגיע כל כך, שברירי כל כך – הדבר הנכון לעשות לה הוא “המתת חסד”, כדי להקל על סבלותיה, המסכנה …

אבל לא זו השאלה, כי, כאמור, הוצאתו מהאולם אל לשכתו של השופט המאונן אינה “פגיעה בכבוד בית המשפט”, אלא דווקא הפסקת ביזויו והצלת כבודו, והוא הדין בכל התנהגות פסולה אחרת של שופט, אשר מבזה את בית המשפט.

וכעת תשאלו את עורך-הדין מי שמך מגן “אקטיבי” על כבוד בית המשפט?

התשובה היא אתם, אשר הגדרתם אותי כ”קצין בית המשפט”!

כבוד המקצוע – בעיני מי?

נשארה עוד השאלה של “כבוד המקצוע” של עורכי-הדין.

נו, תגידו: יושבים באולם מתדיינים ממתדיינים שונים: עורכי-דין, בעלי דין, וסתם אזרחים אשר מגלים עניין בנעשה בבתי המשפט, ומה רואות עיניהם? שופט על דוכנו, מתחת לסמל המדינה ודגל המדינה לצידו, יושב ומאונן, או פולט שטויות בקצב, או קובע את הדיון בבקשה לעיכוב-הביצוע למועד שהוא אחרי התלייה…

נניח שיושבים באולם, על ספסל הפרקליטים, שני עורכי-דין המתווכחים ביניהם אם להפסיק את ההתבזות הזאת: זה אומר תן לשופט להמשיך, וזה אומר צריך להפסיק אותו.

ואתה, המסתכל מהצד: מי בעיניך מגן על כבוד המקצוע של עורכי-הדין.

האם יש ספק כיצד רואים את הדבר המסתכלים מן הצד?

מה מציע לנו כבוד השופט?

הבה נראה כעת מה מציע לנו יהונתן הקשקשן.

“בענייננו היה על המערער לפעול בדרכים מקובלות ולהתבטא בשפה מתאימה. מטרתו, גם אם היא מטרה לגיטימית, איננה מצדיקה את התבטאויותיו הבוטות”.

השאלה הראשונה: מהן הדרכים ה”מקובלות” כאשר הנזק הוא מיידי ובלתי-הפיך? האם יש בפסיקה או בחקיקה רמז כלשהו להתנהגות הראוייה של “קצין בית המשפט” כאשר השופט מבזה את עצמו, את בית המשפט ואת מערכת-המשפט כולה?

שאלה נלווית: מה מצופה מעורך-דין יצירתי כאשר הדרכים ה”מקובלות” פושטות את הרגל?

השאלה השנייה: מהי השפה ה”מתאימה”, כאשר התחנונים לא הועילו, והמבקש עומד להיות מוצא להורג, ואין מחלוקת על כך שהשופט באמת עושה “צחוק מהעבודה”?

נזכיר שוב את פסק דינו של בית המשפט העליון בפרשת אידלסון הנ”ל, שם נאמר:

“… עליו להיזהר ‘זהירות כפולה ומכופלת’, כפי שאומרים. אך זוהי נוסחה ריקה מתוכן, אם אין בידינו להשיא עצה למערער ולכל הנהגים הנתונים במצבו …, מה עליהם לעשות”.

וכמו שאמרנו לעיל, גם הדרישה ל”שפה מתאימה” היא “נוסחה ריקה מתוכן, אם אין בידינו להשיא עצה למערער ולכל הנתונים במצבו, מה עליהם לעשות”.

אבל הטוען-לכתר שופט בית המשפט העליון כנראה לא מכיר דיו את הפסיקה של אותו בית משפט. הוא לא “משיא עצה למערער ולכל הנתונים במצבו, מה עליהם לעשות”.

והשאלה האחרונה, עד כאן, היא מה פירושה, לשיטתו, של התיבה “התבטאויותיו הבוטות”, כאשר הוא משתמש במילה “בוטה” – בהטיות שונות ובהקשרים שונים – 19 פעמים בפסק-דין אחד, ולא מוכן לומר לנו, הקוראים, למה הוא מתכוון.

אז שיתכבד ויקרא שוב את המאמר מה זה “בוטה”? על כבודה האבוד של המילה “בוטה”, ועל הייחוד שלה, המתמסמס והולך, ובמיוחד את הפרק על הזנייתה של המילה “בוטה”, עליה אמרתי:

“המסקנה העגומה מכל אלה היא שהמילה ‘בוטה’ היתה לבובת-סמרטוטים שכל המחזיק בה מטלטל אותה כרצונו אנה ואנה, ימין ושמאל, מעלה מטה, ואין איש השואל עוד את הקנקן מה יצקו לתוכו. לזונת-רחוב, אשר הכל מנצלים אותה לכל מטרה, הכל בועלים אותה, ואף אחד אינו רוחש לה את הכבוד הראוי והמגיע לה”.

ומהן “הדרכים ה”מקובלות”, לשיטתו של ביה”ד הארצי, אותה מאמץ כבוד השופט יהונתן?

“בית הדין הארצי אף ציין בפסק דינו מספר דרכי פעולה בהן יכול לבחור עורך דין: ‘עוה”ד יכול לערער, הוא יכול לבקש פסילה, הוא יכול להתלונן לנציב תלונות השופטים …'”.

תסלחו לי מאוד אבל כבר קשה לדעת מה כאן גובר על מה: הבורות, התלישות, היצירתיות השטנית, או הקשקשנות-פרופר.

“עוה”ד יכול לערער …” – על מה? על ההחלטה לדחות את הדיון בעיכוב-הביצוע עד לאחר ההוצאה-להורג? ומתי יישמע הערעור?!

“עוה”ד יכול … לבקש פסילה …”: ממי – מאבן-ארי? לערער בפני מי – בפני אהרן ברק? ועל מה – על החלטה לדחות את הדיון?

ונניח שאהרן ברק יצא מגדרו, ויקבל את הערעור – כמה זמן ייקח עד אז, וכמה זמן נוסף יידרש כדי להחזיר את התיק ולמצוא שופט עם “חלון” מתאים ביומנו?!

בעוד עשר שנים?!

אבל המדהים-מכל: “… הוא יכול להתלונן לנציב תלונות השופטים“!

שורו-שורו: “להתלונן לנציב תלונות השופטים” – כאשר הצורך להתלונן היה שמונה וחצי שנים לפני שהכנסת חוקקה את חוק הנתל”ש, וכמעט עשר שנים לפני שהמוסד הזה קם בפועל!

ומה יעשה המתלונן אם בעוד עשר שנים תודיע לו הנציבה כי לפי סעיף 18(א)(1) לחוק הנתל”ש הנציב לא יברר תלונה אשר הוגשה לאחר שעברה שנה מיום המעשה, אלא אם כן מצא הנציב שקיימת סיבה מיוחדת המצדיקה את בירורה, ובמקרה הזה הנציבה לא מצאה סיבה כזאת? יחזור במכונת הזמן לשנת 1994, יבקש מהשופט – אשר, בינתיים, כבר יצא לפנסיה – לחזור לעבודה, והכל כדי להגיד לו “אדוני עושה צחוק מהעבודה”?!

מסתבר שהשופט הזה בכל זאת מרגיש שיש כאן איזו בעייתיות, ולכן הוא מוסיף:

“אבל גם אם אין בכל אלה כדי להועיל, הוא מצווה להתאפק, ולכבד את בית המשפט'”.

מצטער מאוד, זה כללי מדי, שטחי מדי, לא אומר כלום. ממש לא כלום:

“כדי להועיל” – למה? כדי למנוע סתם-דחייה מצוייה, כפי שמתאר זאת פסק הדין:

“כאשר נדחה הדיון בתיק, אמר המערער לשופט ‘אדוני עושה צחוק מהעבודה'”,

או כדי למנוע הוצאתו להורג של נאשם בטרם מוצו הליכי הערעור (מה שיותר מתאים למקרה הספציפי)?

הלאה: “הוא מצווה להתאפק” – כמה להתאפק? לדבר על ליבו של השופט רבע שעה לפני ששולפים את ה”אס”? חצי שעה? שלוש שעות? ואולי – כן, אולי – לרדוף אחריו ולנדנד לו, עד שהוא מגיע אל אשתו המחכה לו בסופר?!

והלאה: “ולכבד את בית המשפט” – מאימתי קיומה של מצוות “הוכח תוכיח את עמיתך” כלפי השופט, אישית, פירושה חוסר-כבוד לבית המשפט, כמוסד?

ההתרחשות-בפועל, לפי ה”עצה” של היהונתן

על ההחלטה לדחות את הדיון עד לאחר תום ריצוייה של הפסילה המנהלית עררתי לבית המשפט העליון, וכה  אמרה השופטת דליה דורנר (ההדגשות – לא במקור):

1.   העורר נפסל פסילה מינהלית מלהחזיק רישיון נהיגה למשך שלושים יום, החל מיום 10.2.94, מכוח סעיף 47(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ”א-1961.

החלטה כזו נתונה לביקורת שיפוטית – כל עוד לא הוגש כתב אישום, וכך הוא במקרה שלפנינו – של שלוש ערכאות. ניתן לבקש ביטולה בבית משפט השלום, להגיש ערר על החלטת בית משפט השלום לבית המשפט המחוזי, וערר שני לבית משפט זה (סעיפים 49,48 לפקודת התעבורה וסעיף 38 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ”ב-1982).

2.   העורר פנה לבית משפט השלום בכפר סבא, בבקשה לבטל את הפסילה המינהלית. …

3.   בית משפט השלום (השופט צ’ הרטל) בהחלטה מיום 23.2.94, דחה את הבקשה.

על החלטה זו הוגש ערר לבית המשפט המחוזי והדיון בה נקבע ליום 3.3.94, עשרה ימים לפני תום תקופת הפסילה המינהלית. בית המשפט המחוזי (השופט א’ אבן ארי), החליט שלא לדון ביום זה בערר … וקבע את המשך הדיון ליום 14.3.93, דהיינו יומיים לאחר תום תקופת הפסילה. גם בקשת עו”ד ניר לעיכוב ביצוע צו הפסילה נדחה. …

4.   בערר שהגיש לבית משפט זה טען העורר לגופם של דברים. ואולם, בדיון בפני ברור היה לכל, ובדין כך הוא, שבנסיבות המקרה הטענה העומדת לעורר היא כנגד קביעת מועד דיון לאחר תום הפסילה המינהלית.

5.   זכותו של אזרח שנפסל מלהחזיק רישיון נהיגה בפסילה מינהלית, להביא את עניינו לביקורתן השיפוטית של הערכאות המוסמכות, ועל המערכת המשפטית לאפשר לו מיצוי זכותו זו.

כך לא נעשה במקרה שלפנינו, ולעורר לא היה יומו בבית המשפט המחוזי.

בנסיבות אלה, הייתי נעתרת לעורר ומורה על עיכוב צו הפסילה המינהלי לו תקופת הפסילה לא היתה מסתיימת מחר (12.3.94). עו”ד ניר ביקש גם במצב זה לעכב את הביצוע, כדי לאפשר לו לטעון את טענתו העקרונית … ואולם, הערר הוא עניינו של העורר, ואין בית משפט עוסק בשאלות תיאורטיות. משתקופת הפסילה עומדת להסתיים, אין טעם בעיכוב הצו.

לפיכך, אני דוחה את הבקשה לעיכוב ביצוע. כאמור, עו”ד ניר הגיש ערר לגוף הדברים, ואף ביקש כי הערר ידון על ידי הרכב של בית משפט זה.

דא עקא, שבקשות אלה היו מוקדמות, שכן הן הוגשו בטרם נידון העניין לגופו על ידי בית המשפט המחוזי.

ניתנה היום, כח’ באדר תשנ”ד (11.3.94).

אכן, ומפי הגבורה: צחוק מהעבודה!

הנה כי כן, מהחלטת בית המשפט העליון אנו למדים כי השופט אבן-ארי אכן עשה צחוק מהעבודה (בלי מרכאות!!!) והערר על החלטתו התברר כצודק ברמה העקרונית – אבל חסר-תוחלת ברמה המעשית.

אמנם נכון הדבר כי במקרה של הוצאה-להורג היה מושג עיכוב-הביצוע (וגם הטיפול במזכירות ביהמ”ש העליון, כולל קביעת המועד לדיון, היה מזורז עוד יותר) אבל שופט לא רשאי לעשות צחוק מהעבודה, ולשלוח את בעלי-הדין לערכאות הערעור.

האמנם “התבטאות” פסולה?

כאשר שופט יושב ימים ולילות על כתיבתו של פסק-דין, מתייחס ברצינות וכובד-ראש לטענות הצדדים, ואף מעמיק-חקר באסמכתאות מרובות, אין אתה יכול לומר עליו שהוא עושה “צחוק מהעבודה” רק משום שהוא פסק לרעתך. אמירה כזאת, בנסיבות כאלה, אינה “צורת התבטאות” פסולה, ואף לא “סגנון בוטה ומשתלח, בלתי מאופק ובלתי מרוסן”, אלא לשון-הרע מבחינת תוכנם של הדברים, החסרים כל שחר (במאמר מוסגר נאמר כי טענת “צחוק מהעבודה” יכולה להתעורר – ועל כך ניתן להתווכח – דווקא על ידי הממונים על השופט (קרי: הנהלת בתי המשפט), אשר, מן הסתם, יטענו כי השופט מרחיב יתר-על-המידה על חשבון תיקים אחרים, “מעניינים” פחות, ובכך מרבה את הסחבת, אבל זה נושא לדיון נפרד).

מקל-וחומר אמורים כאשר השופט באמת עושה צחוק מהעבודה, וכפי שראינו בעניין השופט אברהם בייזר, הדעת אינה סובלת שדברים אשר אין בהם פסול-שבסגנון ייהפכו לכאלה רק משום שהוכחה אמיתותם (וכפי שראינו דווקא ההיפך הוא הנכון, ודברים אשר הצבועים מגדירים כ”פסולי סגנון” מוכשרים-למהדרין – מבחינת ה”סגנון” – כאשר אמיתותם העובדתית נעשית חלק מהקונסנסוס הלאומי).

 

המלצות היום:

תלונה לנציבה על השופט יהונתן עדיאל: גם מושחת, גם טיפש, גם נלעג

עוד על השופט יהונתן עדיאל – פנייה לנתל”ש בעניין הסירוב לברר את התלונה

יהונתן הקשקשן – מה עניין סמל המדינה ודגל הלאום לתלונה על שופט?

יהונתן הקשקשן (2) – איפה ההגיון? על איזו “הפסקה” אדוני מדבר?!

יהונתן הקשקשן (3) – האם השופט יהונתן עדיאל באמת לא מבין את ההבדל בין “קוזי פאן טוטהלבין “הגנה מן הצדק”, או שהוא רק מיתמם?

תלונה לנציבה: השופטים איילה פרוקצ’יה, מרים נאור ויהונתן עדיאל לא נותנים החלטות

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר