“20 שנה אחרי שנאנסה באכזריות, השאירה בשעות הצהריים הנאנסת משמרת הודעת ביפר ובה סיפרה לכתב “ידיעות אחרונות”: “אני הולכת לישון”. המשטרה, שמיהרה לביתה, מצאה מכתב שבו כתבה: “מאסתי בחיי”. אחרי כמה שעות של חרדה אותרה הנעדרת בריאה ושלמה” (מתוך YNET, 7.11.2007)

פרשת האונס שהתרחש בקיבוץ שמרת לפני 20 שנה ממשיכה לרדוף את מצפוננו ולספק לנו סיבה טובה לתחושה רעה.

כך צריך!

שכן המושג: “האונס משמרת” הפך זה מכבר למושג היסטורי ורחוק, חסר פנים וחסר שמות, אסתטי, ספרותי-מה, פסטורלי… מסתיר היטב את הזוועה שהתחוללה אי שם בקיבוץ מנומנם הטובל בירוק… שמרת, [שורש ש.מ.ר, “ונשמרתם לנפשותיכם”], אכן כך.

20 שנה להתאבדותו של זוהר ארגוב, “המלך”.

זמר ענק, נרקומן.

זכור לטוב, בעיקר בזכות שירתו, בזכות קולו האדיר, קול הזמיר אשר איבד צלם אנוש והתאבד.

האם מישהו זוכר כי “המלך” הורשע באונס?  

האם מישהו יודע כי בארץ הנהדרת הזו יש רחוב על שמו,  על שמו של מי שהורשע באונס אישה?!

רק בישראל.

אכן התודעה האנושית מוחקת את הסבל כדי לשרוד, במיוחד היא מוחקת את הסבל של האחר.  

רק האחר מתקשה למחוק, והסיוט ממשיך ורודף אותו, שוב ושוב, בימים ובלילות… 20 שנה שהוא רודף… ששש… הס פן תעיר, אל תפריע אחי, תן ליהנות בסבבה… 

על דוכן המרצים בבית הספר למשפטים, עלה מרצה יפה תואר, לבוש חולצה לבנה, עורך דין מצליח, בעל משרד משגשג, חשבון נפוח ואגו תפוח.

את החומר הוא יודע היטב, אך שכח דבר אחד פעוט: “להיות אדם”…

ובעודו מהגג ומלהג, פוסל ומזלזל, צוחק על לקוחות “הדיוטות”, חובט בשופטים לא ראויים, הוא פורש את משנתו המלומדת ואת דעתו המנומקת על הפסיקה אשר באה לחיינו בעקבות פרשת האונס (הפסטורלי) בשמרת…

אולם מלא מקצה לקצה, מאות עיניים קולטות את תנועותיו של המרצה המדגים לתלמידיו כיצד זה מרגיש לו כשאישה אומרת לו “צא!” אחרי שכבר נכנס …!? אלוהים! איך אפשר?!

האבסורד גדול, הפה פעור, העיניים מזועזעות, המחזה קשה… “מה לצאת?! עכשיו?! לא יכול!”

והסטודנטים בפקולטה למשפטים… צוחקים איתו בצחוק גדול…

והנאנסת משומרת… מאסה בחייה, בדמה ציוותה לנו את “יסוד ההסכמה”.

אני שומעת מחיאות כפיים?

לא, זהו קול ענות חלושה, 3 נשים בקהל מתקוממות, אומרות באסרטיביות שהוא איננו צודק, שגופה של אישה הוא ברשותה הבלעדית, וכן, שייצא ממנה כשהיא אומרת לו “לא!”, שגופה אינו שלו, שיש היגיון בחוק, שלא ייעשה צחוק מגופה ומכבודה של אישה.

ואני מחכה לשמוע משהו על “יסוד ההסכמה”, אך איש אינו אומר דבר על “יסוד ההסכמה”, אותה הסכמה מפורשת של האישה הדרושה לשם חדירה לגופה, הסכמה שיכולה לבוא במילים, בתנועות, במבטים… הסכמה מפורשת שעל הגבר החובה “להיות גבר” ולוודא את קיומה.

אך הרטוריקה הנפלאה של המרצה המשפטן עשתה את שלה בהצלחה מרובה וכולם עסוקים באבסורד; וכי איך ייצא אחרי שכבר נכנס…? 

כך גם “המלך” חשב… 

חשב וישב.

ואני החרשתי.

חיכיתי.

קיוויתי.

הוא תכף יגיד כי טעה… או לפחות ישלים ויאזן התמונה בדעותיהם של מלומדים אחרים?

בדעת הרוב למשל?

חיכיתי.

קיוויתי.

העפתי מבט סביב, בחנתי פנים של נשים בקהל, תלמידות צעירות בפקולטה למשפטים… כן, לפחות אחת מכל אותן עשרות רבות אמרה פעם “לא” אך לא נשמעו לה, לא יצאו, חדרו בכוח, אנסו…  

איך היא מרגישה עתה כשהצחוק מסביבה הולך וגואה? 

והלא היא יודעת את מה שהמרצה שלה יודע: שהסטטיסטיקה לא פסחה על האולם בו היא יושבת…

ובכל זאת, משנתו – חשובה לו יותר…

חשובה לו יותר מהמוסר הקיים בין אדם לחברו,

חשובה לו יותר מהאתיקה המקצועית לה הוא מחויב מתוקף מעמדו האקדמי כמרצה בפקולטה למשפטים,

כמורה,

כדמות המעצבת את דעת קהל סוכני הצדק של העתיד.

—————–

טל רבינוביץ’, כתבה את הספר “כלה ונחרצה” – רומן אוטוביוגראפי בהוצאת ספרית פועלים, הקיבוץ המאוחד
ואת הספר: “עורך הדין לשירותך”, בהוצאת ש”י ספרות משפט, וספרים נוספים.

לאתר הכותבת