סמרטוט אדום – טור שבועי, 8 בנובמבר, 2007: מדוע נעדרתי מהכיכר?

סמרטוט אדום – טור שבועי, 8 בנובמבר, 2007: מדוע נעדרתי מהכיכר?

גדעון ספירו
גדעון ספירו 09.11.2007 01:33
סמרטוט אדום – טור שבועי, 8 בנובמבר, 2007: מדוע נעדרתי מהכיכר?


מדוע נעדרתי מהכיכר
בית”ר ירושלים
אזהרה מפקיסטן



                                                                                                                                                                                                                 מדוע נעדרתי מהכיכר?

משעה שמשפחת רבין, זו שאחראית באופן מעשי לאיוש דוברי עצרת ה-4 בנובמבר בכיכר, הודיעה כי  שר הביטחון אהוד ברק הוא אחד הנואמים המרכזיים בעצרת, היה ברור לי כי לא אהיה שם.

ברק הוא חבלן שלום מדופלם, ששולמית אלוני, שרת החינוך לשעבר וכלת פרס ישראל, הגדירה אותו לאחרונה בראיון לעיתון “מע אל-חדת'” היוצא לאור בטמרה, כפושע מלחמה שיש להעמידו לדין בבית המשפט הבינלאומי בהאג. (http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/654/278.html)

יקצר המצע מלמנות את כל חטאי ברק. אסתפק באזכור טלגרפי  מימי כהונתו כראש ממשלה. הוא השקיע בהרחבת ההתנחלויות יותר מקודמו בנימין נתניהו מהליכוד; הוא אחראי להריגתם ופציעתם של עשרות אזרחים בהפגנות אוקטובר אלפיים; הוא כפה את ועידת קמפ דייויד (שערפאת התנגד לה משום שלא הוכנה כראוי) בכוונה לפוצצה ולחזור לישראל עם התיאוריה של “אין פרטנר” וגרם לריסוק השמאל הוורוד; עתה כשר ביטחון הוא אחראי להרעבת האוכלוסייה האזרחית בעזה והוגה תכניות פושעות כמו הפסקת זרם החשמל שלפי שעה נעצרה בשערי היועץ המשפטי; הוא עוקף את אולמרט מימין, שם מקלות בהכנות לקראת ועידת אנאפוליס (שגם בלי חבלותיו נועדה כנראה לכישלון). אם הוא ממשיכו של רבין, ראוי שאלה שסבורים כי רבין הוא אביר השלום, יעשו הערכה מחדש.

השתתפותו של פרס  בעצרת כנואם המרכזי, אף היא לא מילאה אל ליבי שמחה ולא היוותה כוח מושך. גם חטאיו רבים מספור, כרום גילו כן עוצמת מחדליו.  כאשר מונה לראש ממשלה לאחר רצח רבין, החמיץ הזדמנות פז להסכם שלום ישראלי פלסטיני. במקום למקד את מאמציו במימוש הסכמי אוסלו, הסתבך במלחמה מיותרת בלבנון, שזכורה בשם “ענבי זעם” ובמסגרתה בוצע פשע המלחמה הנורא של הריגת 100 אזרחים פליטים מכפר קנא ופציעתם של 100 נוספים שחיפשו מקלט מהמלחמה במחנה האו”ם, והריגת 11 אזרחים נוספים בנבטיה בהם אשה ושבעת ילדיה. במקום לעשות שלום עשה מלחמה והפסיד את הבחירות לבנימין נתניהו.

פרס הוא אמנם דברן שלום בלתי נלאה אבל בפועל תמך בכל מלחמה ופעולה צבאית, כולל במלחמת לבנון השנייה על פשעיה ומחדליה. פרס מציין תמיד בגאווה את אחריותו לחימושה הגרעיני של ישראל, שהוא בעיניי אחד המחדלים הקשים בתולדות המדינה שהביאו למרוץ חימוש גרעיני במזרח התיכון, ומעמיד את כולנו בפני סכנת שואה חדשה.

שני האישים היו בין המובילים במדיניות ההפרטה הפראית שהתרחשה בישראל, שהביאה לפערים  אדירים בשכר ורמת חיים בין ברוני האלפיון העליון  ומיליוני העניים החיים על שכר מינימום ופחות. השניים, יחד עם עמיתיהם מהליכוד, ש”ס ומפלגות שלטון אחרות,   פוררו ופרמו  את אחריות המדינה לאזרחיה, הרסו כל סולידריות חברתית והפקירו את החלשים לגורלם.

לא באתי לעצרת כי אינני שותף לפולחן רבין, שמסלף לחלוטין את דמותו. המרכז החילוני נרתם לסוג הערצה שאופייני לעומדים בראשות חצרות חסידים. אנו עדים ליצירתו של  פולחן בבא רבין חילוני, והרי זו תופעה שמקשה על גישה ביקורתית ותבונית לאיש. אפשר וצריך לגנות את הרצח מבלי להעמיס על רבין מה שלא היה בו.

בצד הזכות בתקופת כהונתו השנייה , הסכם ההכרה בין אש”פ לישראל,  הגדלת תקציבי החינוך והתשתיות, הזרמה תקציבית מסיבית  לסקטור הערבי, עומד מולו צד החובה כמו  גירוש ערביי לוד ורמלה שנעשו בפיקודו במלחמת 1948, הדיכוי בשטחים הכבושים בכהונותיו הן כשר ביטחון והן כראש ממשלה, השארת ההתנחלות בחברון על כנה לאחר טבח גולדשטיין במערת המכפלה בפברואר 1994 – במקום סילוק המתנחלים מחברון הכביד רבין את עולו על הפלסטינים בעיר, עוצר, ירי על מפגינים שהוסיף עוד הרוגים לטבוחי גודלשטיין.  רבין לא פינה ולו התנחלות אחת, כמחווה של רצון טוב ואיתות לפלסטינים לאן פניו מועדות. בנאומו האחרון בכנסת בטרם הרצח שלל מכל וכל פשרה בירושלים וחזרה לגבולות הקו הירוק.  לאחר לחיצות הידיים עם ערפאת בבית הלבן, דיבר רבין על שלום, אבל עשה מעט למענו בשטח.

האם היותו הרמטכ”ל במלחמת יוני 1967 עומד בצד הזכות או שמא החובה? שהרי היום כבר ברור שמדובר במלחמה  שמתבררת יותר ויותר כאסון הגדול ביותר שנפל על מדינת ישראל.

הספקולציות של מעריציו כי אילו המשיך רבין להחזיק בעמדת הקברניט כבר מזמן היה לנו שלום, אין להן על מה לסמוך.  די לנו לראות, כפי שצוין לעיל, מה עשו ועושים אלו שהוכתרו כממשיכי דרכו.

לא באתי לעצרת כי אינני שותף לפולחן השטן של הרוצח יגאל עמיר. לקסיקון הגידופים  שמעריצי רבין משתמשים בו ביחס לעמיר  לא שונה מזה ששמור למפקד מחנה אושוויץ. יגאל עמיר אינו שטן, אלא רוצח קנאי דתי לאומני, תוצר של הכיבוש הישראלי, שמאמין כי מותר לו לקפד חיי אדם בשם אלוהי ישראל ובשליחות רבנים שנתנו לכך הכשר.

אם תרצו, רבין הוא קורבן של הכיבוש שהוא היה גם מצביאו וגם משרתו שנים רבות.

הדיבורים כאילו יגאל עמיר “רצח את הדמוקרטה” הם מאד מליציים וערבים לאוזן של המרכז החילוני שמתפרש באזור הפוליטי של מפלגת העבודה, קצת ימינה וקצת שמאלה.

הרוצח עמי פופר שרצח 7 פועלים פלסטינים סיכן את הדמוקרטיה יותר מיגאל עמיר. הדמוקרטיה הישראלית נשחקת באופן איטי ומתמשך כבר 40 שנים. ההגנה שצבא הכיבוש הישראלי נותן למתנחלי חברון ואיתמר הקנאים מסכנת יותר את הדמוקרטיה מהיריות של עמיר. הרבנים שהוציאו דין רודף על רבין ואחרים וממשיכים להוות מורי הוראה והלכה בשטחים הכבושים מסכנים את הדמוקרטיה הרבה יותר מיגאל עמיר. הרוצח היה השליח שביצע את משימתו ובכך סיים את תפקידו. הוא נשפט ונכלא, אולם שולחיו ממשיכים להפיץ א הרעל הלאומני, גזעני דתי תוך שהם נהנים ממטריית הגנה של צבא הכיבוש.

כל עוד מדינת ישראל לא תחליט לעקור את שורש הרע, שהם הכיבוש והמתנחלים המייצרים את היגאל עמירים שבדרך, נמשיך לראות כיצד הדמוקרטיה הישראלית, שהיא היום ליהודים בלבד, הולכת ונשחקת ופוגעת גם באלה שחשבו כי הם מחוסנים.

בית”ר ירושלים

איש מקוראיי לא יופתע אם אומר שמעולם לא נמניתי על אוהדיה של קבוצת הכדורגל בית”ר ירושלים. בעצם זה משפט מעט צמחוני. יותר נכון לומר שתמיד הייתי יריב עוין לבית”ר.

גילויי גזענות, אלימות  ולאומנות בכדורגל הישראלי אינם נעצרים על מגרשה של בית”ר. קבוצות כדורגל רבות נגועות בהם. אולם אצל בית”ר ירושלים זה הגיע לזיקוק. זהו התרכיז המכוער של הכדורגל הישראלי.

צרחות הקופים אל מול שחקנים שחורים,  צעקות “מוות לערבים” בהתמודדות מול קבוצות ערביות, כרזות ענק “כהנא צדק” שמונפות במשחקי בית”ר, אלימות קשה שכוללת דקירות סכין נגד מי שלא נושא חן בעיני האוהדים,  אלה הפכו את בית”ר ירושלים לקבוצה פשיסטית מובילה בכדורגל הישראלי. עד היום לא היה שחקן ערבי בבית”ר ירושלים, וכאשר הועלה הרעיון בפני קבוצת אוהדים, הם הגיבו בשאט נפש ובגידופים כפי שמצופה מקבוצות ניאו נאציות.

כאשר כתבתי נגד בית”ר ירושלים שעה שטור זה עדיין התפרסם בשבועון מעריב בירושלים “כל הזמן”, קיבלתי קריאות איום בטלפון מאוהדי הקבוצה בהן נאמר שאם חיי וחיי משפחתי יקרים לי מוטב שלא אתעסק בבית”ר. 

על אף כל התופעות המכוערות האלה, בית”ר הייתה בסך הכל חביבת התקשורת. כתבי הספורט התייחסו אליה כמשהו “חביב ציורי ואותנטי” שמוסיף צבע לסצינת הכדורגל, וכי גילויי הלאומנות הגזענות והאלימות, הגם שאינם ערבים לאוזנם של אי אלו  אניני טעם, אין מנוס מלקבלם כמוצרי לוואי שאין מה לעשות נגדם.

כך גם חשה התאחדות לכדורגל. שום צעד ממשי לא ננקט נגד תופעות הגזענות בכדורגל הישראלי שבית”ר הייתה הסמן המוביל שלהן, ומצעד הברברים בכדורגל הישראלי המשיך וממשיך לצעוד ללא חשש.

בגרמניה למשל הגיבו אחרת. אל מול גילויי גזענות באיצטדיוני הכדורגל יזמה התאחדות הכדורגל הגרמנית מסע הסברה מסיבי ואגרסיבי בטלוויזיה ובעיתונות בשיתוף שחקני כדורגל מובילים, והצליחו למגר במידה רבה את התופעה. מותר היה לצפות כי דווקא התאחדות הכדורגל הישראלית לא תסבול  גילויי גזענות, ולו בגלל הגזענות ממנה סבלו ספורטאים יהודים בגרמניה ובאוסטריה בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20 סמוך ולאחר עליית הנאצים לשלטון.  אבל כמו בתחומים אחרים בחברה הישראלית, גם ההתאחדות לכדורגל לא למדה את הלקחים ההיסטוריים.

אמנם הוכנסו לתקנון ההתאחדות סעיפים נגד גזענות, אולם גם זאת, רק לאחר שההתאחדות הבינלאומית דרשה זאת, אבל למעשה לא מוטלים כל עונשים מרתיעים של ממש נגד קבוצות בגין גזענות ואלימות.

לרגע התקבל הרושם  כי הזעם התקשורתי והגינוי של ראשי המדינה לנוכח קריאות הבוז של אוהדי בית”ר ירושלים בעת דקת הדומייה שהוכרזה לזכר יצחק רבין במשחק עם מכבי חיפה ב-4 בנובמבר, יום הרצח של  רבין,  תדרדר את בית”ר  לפחות לליגה הארצית.

ראשי ההתאחדות לכדורגל התמלאו לפתע עוז ועזוז ודרשו להעניש את בית”ר בחומרה אל מול חילול כבודו וזכרו של יצחק רבין.

אבל זה היה קצף על פני המים. דייני בית הדין המשמעתי של התאחדות לכדורגל הבינו כי אין קייס של ממש, והחליטו להטיל על הקבוצה עונש של שני משחקים ללא קהל (ויתכן כי גם זה יבוטל בערעור לבית הדין הגבוה של ההתאחדות).

האמת, כי לא זו צריכה להיות הסיבה לנקיטת צעדים נגד בית”ר. אין כל חובה חוקית לכבד את זכרו של מנהיג פוליטי שגם אחר הירצחו נשאר דמות שנויה במחלוקת.

אפשר לדבר על חוסר טקט או טעם רע, אבל אין כאן כל עבירה לא על פי חוק המדינה ולא על פי תקנון ההתאחדות.

הסיבות שקבוצות כמו בית”ר צריכות להיות “פסולות חיתון” בספורט נעוצות בגזענותן ואלימותן.

אילו הדברים היו תלויים בי, קבוצה כמו בית”ר ירושלים הייתה מסולקת מחיי הספורט של ישראל, אבל זו כמובן ציפייה של “שמאלן עוכר ישראל” שמבין כי כל עוד מדינת ישראל היא מדינת כיבוש ואפרטהייד, לקבוצות כמו בית”ר תהיה עדנה.

אזהרה מפקיסטן

פקיסטן נמצאת על סיפה של מלחמת אזרחים. מצד אחד מתנגדי הנשיא מהאגף הדמוקרטי, ומצד שני מתנגדיו המאד אלימים  מהאגף הדתי פונדמנטליסטי. הנשיא גנרל מושארף הכריז על מצב חירום, מעט מרסיסי דמוקרטיה שעוד היו נאסרו.

טליבאניזציה של פקיסטן היא סכנה של ממש.

פקיסטן היא מדינה גרעינית. כאשר מדינה כזו עלולה להישלט על ידי פונדמנטליזם דתי שידו על הדק הנשק הגרעיני, לא רק שכנותיה של פקיסטן נחרדות, כל העולם עומד וכוסס ציפורניים.  

אני עדים לסכנה האורבת לאנושות כתוצאה ממרוץ חימוש גרעיני.  סין שראתה עצמה כמעצמה לא הסכימה לוותר על נשק גרעיני. הודו, שחששה מסין, פיתחה גם היא נשק גרעיני, ופקיסטן שחששה מהודו הלכה בעקבותיה.  חד גדיא גרעיני. ההנחה כי לעולם יהיה הנשק בידיים אחראיות,  לא היה נכון גם בטרם היות פקיסטן למדינה גרעינית (בוש  כדוגמה) אולם עתה  מתרחשת לנגד עינינו המחשה של הכרסום בנושא זה.

יש לכך השלכות ברורות גם לאזורנו. מה שקרה בפקיסטן עלול לקרות גם בישראל בעלת מאות פצצות אטום.  ההנחה שישראל היא “מדינה שפויה ודמוקרטית” ולכן לא נשקפת סכנה מהרפתקה גרעינית שתופעל על ידי ממשלתה, ראויה לגישה ביקורתית.

תסריט לפיו תשלובת של אוהדי בית”ר, מתנחלי השטחים הכבושים בהנהגת רבניהם, הקהל הלאומני של תומכי יגאל עמיר, הימין הקיצוני בהנהגת חבר הכנסת אפי איתם והשר לעניינים אסטרטגיים אביגדור ליברמן, תתפוס את השלטון בישראל ותשלוט על נשקה הגרעיני של ישראל הכולל טילים המכסים את מרבית אירופה, צריכה להדיר שינה לא רק מאזרחים ישראלים שפויים, אלא מהקהילה הבינלאומית.

ישראל , ולא איראן, הכניסה את המזרח התיכון למרוץ חימוש גרעיני.   מניעת נשק גרעיני מאיראן היא בהחלט משימה ראויה, אולם יש להשיגה לא באמצעות מלחמה נוספת, שתוצאותיה יכולות להיות הרסניות לכל האזור, אלא באמצעים דיפלומטיים, שיכללו במקביל גם צעדים לקראת פירוק חימושה הגרעיני של ישראל.

מדינת ישראל שמצוידת בנשק גרעיני עד לצווארה, היא סכנה שיש לנטרל בטרם יהיה מאוחר. 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר