קונספציות שהתווה אורד וינגייט כגורם מרכזי במלחמת הקוממיות

קונספציות שהתווה אורד וינגייט כגורם מרכזי במלחמת הקוממיות


06.11.2007 01:26
קונספציות שהתווה אורד וינגייט כגורם מרכזי במלחמת הקוממיות


קונספציות שהתווה וינגייט בשנות ה-30 היוו גורם מרכזי להשתלטות מהירה של הכוחות היהודיים על א”י-פלסתין המערבית, לניצחון במלחמת הקוממיות וכנראה שלטהור האתני שנעשה בפלשתינאים. חשיבות קריטית בהשגת הניצחון במלחמת הקוממיות נודעה גם ל-3000 הקצינים והלוחמים המקצועיים שהובאו מחו”ל (שההיסטוריוגרפיה הישראלית נקטה כלפיהם במונח מח”ל – מתנדבי חוץ לארץ)



גישות וינגייט וארועי מלחמת הקוממיות

“החל מ-1936, תקופת המרד הערבי הגדול, ההגנה, באמצעות מה שלימים יהיה המודיעין הצבאי, הש”י, החלה לאסוף מידע על כל יישוב ויישוב ערבי בארץ: מיקום גאוגרפי, דרכי גישה, מספר תושבים, שטח חקלאי, מנהיגי הכפר, כמות הנשק, משפחות בהן אקטיביסטים ומשפחות בהן משתפי פעולה. במשך 10 שנים, נאסף על כל הכפרים והערים בארץ מידע מודיעיני, צבאי ואזרחי, ליום פקודה. ויום פקודה כזה אכן הגיע: החלטת החלוקה של האו”ם מ-29 בנובמבר 1947. כשבידי ראשי ההגנה ואח”כ צה”ל היתה תוכנית מפורטת של כל הכפרים והערים הפלסטיניות, לא נותר אלא לתת לכל פלוגה בשטח את המידע כיצד לכבוש את הכפר “ולטהר” אותו”.

פיסת מידע זאת, ניראית סבירה ומתיישבת עם מידע היסטורי אחר מאותה תקופה, אף שניכרת בניסוח, הנחות היסוד המובלעות כאן וההשלכות, מידה של חד צדדיות בעלת אופי מגוייס-תעמולתי במקצת. היא לקוחה מספרו של ההיסטוריון אילן פפה

Ilan Pappe. The Ethnic Cleansing of Palestine. Oxford: Oneworld, 2006

ניתן לשאול, כיצד הביא מידע גאוגרפי בעיקר, לנפילה בזמן קצר של כה הרבה ישובים וכפרים בידי הלוחמים היהודים, כפי שארע בפועל – השתלטות מהירה על כמעט כל א”י-פלסתין המערבית תוך 5 חודשים, מסוף 1947 עד מאי 1948. דומה שחסר כאן מידע חשוב ביותר, בדיווח היסטורי זה של אילן פאפה.

 להלן אציע גישה חדשה בהבנת הנושא: 

ככל הסביר, אמנם נאסף מידע גאוגרפי רב על דרכי גישה עוקפות ולא שיגרתיות לכפרים ערבים, במגמה להפתיע את המגינים. הדבר לא נעשה בשם “איסוף מידע שישמש לשעת כושר” בעלמא, שכן באיסוף מידע מודיעיני, בפרט כזה שעיקרו מידע גאוגרפי וטופוגרפי, דרושים דגשים וממדים מנחים באיסוף החומר, הקובעים באיזה מידע ובאילו ממדים של הנתונים הרבים יש להתמקד, ומה אינו רלוונטי (דבר הנדרש בגישה לאיסוף מידע רב ומורכב מכל סוג, על מנת להמנע מעומס יתר של מידע, שחלקו מיותר ברוב המצבים).  קונספצייה זו, של לוחמת גרילה לילית ושימוש בדרכים עוקפות, הובאה להגנה על ידי קצין המודיעין הבריטי המבריק, הנוצרי אוהב התנ”ך, אורד צ’ארלס וינגייט. וינגייט, בוגר האקדמייה הצבאית בלונדון שלמד ערבית, גיבש  בזמן הצבתו בסודן, בשנים 1928-33 שיטה של לוחמת גרילה לילית המבוססת על מארבים ודרכים עוקפות, כתחליף לסיורים רגילים, תוך ישומה בגבול אתיופיה, בדיכוי ברוני סחר וציד בלתי חוקי שהכפריים שם פעלו בהנהגתם. הוא הוצב בא”י-פלשתינה ב-1936, כנראה לאחר שהציע למפקדת הצבא הבריטי במזרח התיכון את הקונספצייה הצבאית שהגה, לטיפול במרד הפלשתינאי הגדול של 1936. 

 

 

 

 

ב-1938 הקים, תוך שיתוף פעולה של הצבא הבריטי  עם ההגנה “פלוגות לילה” מיוחדות, שיישמו את הקונספצייה הזאת. מדובר ביחידות  שהורכבו מלוחמי “ההגנה”  והצבא הבריטי, בתמיכת הסוכנות היהודית. וינגייט אימן אותן ופיקד עליהן, והן ערכו מארבים, פשיטות על בסיסי לוחמים פלשתינאים ופעולות “תגמול” בכפרים.


 

אורד וינגייט

יש לשים לב לכך שחלק נכבד מהפולקלור של הפלמ”ח, נסוב סביב אותו סוג של מסעות ליליים בדרכים לא דרכים. הדבר אינו מקרי. הקונספצייה של וינגייט עמדה גם בבסיס אופן הפעולה והידע התורתי של הפלמ”ח, שהוקם ב-1941 על מנת לסייע לצבא הבריטי, בפרט באיזור, במלחמת העולם השנייה. הרעיון היה להקימו על בסיס סגל פיקודי של אנשים שפעלו במסגרת הפלוגה “הנודדת” ו”פלוגות השדה” בסוף שנות השלושים, תחת פיקודו של יצחק שדה. כוח זה תוכנן, בהתאם לקונספצייה ולגישות שגיבש וינגייט, לפעול בשיטות של לוחמה זעירה, סיור, פעולות חבלה, גישוש ותקיפה, ו”הכנת השטח” לקראת מתקפה גרמנית אפשרית. במאמר מוסגר, הפלמ”ח הוקם ב-15 במאי 1941, לאחר שההחלטה על הקמתו התקבלה מזה זמן מה על ידי מוסדות היישוב ואנשי הצבא הבריטי. את הפיקוד על היחידה החדשה קיבל יצחק שדה. שדה היה כפוף באופן ישיר למטה הכללי של “ההגנה”.

 

גישות אלה, היוו גם את עיקר שיטות הפעולה שננקטו במלחמת הקוממיות, והביאו להשתלטות מהירה, תוך 5 חודשים למעשה, של כוחות הישוב היהודי  על א”י -פלסתין. הנקודה כאן פשוטה: לא היתה בידי הערבים והפלשתינאים כל דרך לפרוס כוחות בכל שיטחה של א”י- פלשתין ובכל הצירים השמישים והפחות שמישים. זאת גאוניותו של וינגייט. וזה בעיקרו קונספט הבסיס של כל מלחמת גרילה באשר היא – ניצול היעדר יכולתו (העקרונית כמעט, למעשה) של הצד היריב לפרוס כוחות אפקטיביים בכל נקודה ונקודה בשטח המערכה המתרחב למרחב הטריטוריאלי כולו.

כוחות הישוב היהודי שגויסו  היו בסדרי גודל גבוהים משמעותית ביחס לכוחות הצד היריב,  הגם שאמונם וציודם היו לרוב דלים בשלב ההשתלטות על א”י-פלסתין. אלא שחלק מהכוחות האלו תופעלו ביעילות  גבוהה יחסית בזיקה ליעדי המלחמה – השתלטות מהירה על שטח מאוכלס באוכלוסייה “יריבה”, וכנראה גם טיהור אתני, וזאת תודות לישום הקונספציות שהיציב אורד וינגייט, שהתאימו בדיוק ליעדים אלה.

כוחות אלה, כאמור – גדולים יחסית, מנו עד תחילת ההפוגה הראשונה, 11 יוני 1948 60,000  איש (בזמן ההפוגה השנייה, 21 יולי-15 אוקטובר 1948 גויסו עוד 30 אלף איש, בעיקר מקרב העלייה ההמונית). וזאת, קודם לפלישה של 10 אלפים לוחמים מצרים לדרום א”י-פלסתין, ולמתקפת צבא ירדן, סוריה, עירק ולבנון – שהיו צבאות בסדרי גודל קטנים – ב-15 במאי לערבים היו כ-40 טנקים, כ-300 תותחים ו-47 מטוסי קרב, וצבאות אלה כמעט לא תוגברו בהמשך המלחמה. צה”ל, מאידך, תוגבר באופן תלול בעקבות עסקאות רכש גדולות מצ’כוסלובקיה, ביניהן רכישת מטוסי קרב, וכן הברחת מפציצים מארצות הברית וכלי שריון ממקורות שונים. עסקאות נשק ענקיות אלו בוצעו עקב ניצול הציונות. קונסטלציה מדינית מוצלחת מבחינתה בשנים 48-9 בהשגת תמיכה מדינית וצבאית של סטלין כנגד האימפריאליזם הבריטי העומד מאחורי המשטרים בירדן, מצרים ועיראק, וכנגד צרפת ובנות חסותה סוריה ולבנון. העזרה הסובייטית ניתנה בפרט נוכח לחץ המעצמות האימפריאליסטיות ארה”ב ובריטניה בחסות האו”מ על ישראל להפסקת אש ב-21 ביולי 1948 (דבר שכונה בהיסטוריוגרפיה הישראלית “ההפוגה השנייה”) והפעלת לחץ עליה  למסירת הנגב לערבים, להחזרת הפליטים ולבינאום ירושלים. 

 

מעניין לציין כי לפחות במקרה אחד, זה של אסון הל”ה, הדבר אירע מפני שההנחיות הגאוגרפיות שבידי ההגנה לא היו מדוייקות, 35 הלוחמים תעו בדרך, וניתקלו חזיתית בהמוני פלשתינאים (זאת על פי מידע שהישיג ההיסטוריון ד”ר אורי מילשטיין).


חשיבות מח”ל בניצחון במלחמת הקוממיות

בהקשר הקונספציות שהתווה וינגייט, יש לשים  לב שהיתרון שהושג באמצעות דרך בורמה, דרכה זרמה אספקה לירושלים במלחמת הקוממיות, התבסס בדיוק על גישה זאת, כאשר בשלב המאוחר של 1948 נימצאה דרך עוקפת חדשה, הפעם לירושלים מכוון מישור החוף, שלא היתה מצויינת במפות שהכין הש”י . כאן דמות מפתח היה הקולונל היהודי אמריקני  בוגר האקדמייה הצבאית המהוללת  Westpoint דיויד מרקוס, שנקרא בצה”ל גם “מיקי סטון”, הבכיר שבין 3000 הקצינים והלוחמים המקצועיים הזרים (שכונו “מח”ל – מתנדבי חוץ לארץ), בעלי הניסיון הקרבי במלחמת העולם ה-II, שגוייסו לצבא הישראלי.

“ב־28 במאי, יום נפילת הרובע היהודי, מונה מרכוס למפקד חזית ירושלים. מרכוס החל מיד בעבודה, וניסה למצוא דרך לירושלים, שתעקוף את המצור. לבסוף נמצאה דרך בורמה. בתוך כך, ניסה צה”ל להגן על הכנתה של דרך בורמה והכשרתה לנסיעות, על ידי התקפות חוזרות ונשנות על הכוחות הערביים באזור ובראשם הלגיון הירדני. ניסיונות לתקוף את הלגיון, שהתבצר בלטרון, נכשלו. מבצע בן נון א’ נערך ב־24 ביוני, עוד בטרם מונה מיקי מרכוס למפקד החזית. מבצע בן נון ב’ ומבצע יורם נערכו תחת פיקודו, ושניהם נכשלו במשימתם המוצהרת, אך השיגו את מטרתם העקיפה: הצלת דרך בורמה” (מתוך ויקיפדיה, ישראל).

קולונל מרקוס היה מאנשי מח”ל (לוחמים, חלקם ממוצא יהודי בצבאות בנות הברית במלחמת העולם השנייה), שמשקלם מכריע בהשגת הניצחון לאחר מלחמה ממושכת הגם שלא גבוהה יחסית בקורבנות, בניגוד למיתוס ההרואי הרווח (כ-6000 איש, 6.6% מכלל הכוחות הלוחמים) בהשוואה למשל לחללי מלחמת העולם הראשונה והשנייה, לעיתים בסביבות 20-30% מכלל הכוחות הלוחמים, באנגליה, גרמניה ובפרט בריה”מ.  בצבאות ערב נהרגו לוחמים בסדר גודל דומה, כ-8000 איש  (שוב, בניגוד למיתוס הרווח, המעצים על דרך ההפלגה האסוסיאטיבית את מספר הלוחמים הערבים שנהרגו, כמו גם את עוצמתם הצבאית):  
פלסטינים וערביי ישראל 3000;  מצרים 2000 (מתוך צבא פלישה לדרום א”י-פלשתין של 10,000 איש); סוריה 1000; ירדן 1000 ; עיראק 500 ; לבנון 500.

 

מאלף בהקשר זה, להביא מידע הנותן אינדיקצייה לחשיבות הקריטית בהשגת הניצחון במלחמת הקוממיות שנודעה לקצינים והלוחמים המקצועיים שהובאו מחו”ל (שההיסטוריוגרפיה הישראלית נקטה כלפיהם במונח מח”ל – מתנדבי חוץ לארץ). במאמר מוסגר, מח”ל “היו כ-3,000 מתנדבים מחו”ל בעלי נסיון צבאי שחשו להתנדב להגנת המדינה עם הקמתה, חלקם לא יהודים, ותיקי צבאות זרים, אמריקאים, בריטים ומדינות חבר העמים הבריטי וגם יוצאי צבאות אירופיים. תרומתם ניכרה במיוחד בחילות המקצועיים, חילות האוויר, הים, התותחנים והשריון. רוב טייסי הטייסות הראשונות של חיל האוויר היו מאנשי המח”ל” (מתוך ויקיפדיה, ישראל).

להלן מידע זה (ויקיפדיה, ישראל):

“כשהסתמנה מלחמת השחרור באופק, הבינו ראשי “ההגנה” את הצורך בסקירה מקיפה של מצב הכוחות וארגונם, ובשיפור המצב הקיים. עד לאותה תקופה התאימה ההגנה לפעולה תחת שלטון זר, ואנשיה פעלו בקבוצות בסדרי גודל של לוחמים בודדים או עשרות בודדות. כמו כן, חסרו לארגון אנשים בעלי רקע וניסיון צבאי רחב, שכן אפילו יוצאי הבריגדה היהודית בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה לא קודמו לדרגות קצונה בכירות יותר ממייג’ור (רב סרן). לפיכך נשלח שלמה שמיר (רבינוביץ’) בדצמבר 1947 לארצות הברית על ידי דוד בן גוריון, במטרה לגייס קצינים אמריקאים בכירים שיסייעו לארגון “ההגנה” להפוך ממיליציה עממית לצבא סדיר ומאורגן ויעזרו לו במלחמה. כשהגיע שמיר לארצות הברית, קיבל המלצה לפנות למרכוס כבר סמכא בנושאי צבא, המכיר קציני צבא אמריקאים רבים. על אף שהגיע עם רשימת קצינים, איש מהם לא נאות לבוא לארץ. הם היו עייפים לאחר מלחמת העולם, ודחו את שמיר בתואנות שונות. היחיד שהסכים לבוא היה מרכוס.

כך, בסוף חודש ינואר 1948 נחת מרכוס בארץ. לפני בואו שינן ספרי תאוריה צבאית אמריקנית, פן יעוררו אלה את חשדם של פקידי המכס הבריטיים בנמל התעופה לוד. כשהגיע החל מיד בעבודה, סקר את המצב בשטח וחיבר חוברות בענייני צבא. הוא הופתע לראות שמפקדים רבים בהגנה אינם בעלי ידע צבאי או השכלה צבאית מינימלית. רק מיעוטם שירת בבריגדה היהודית. חוברות אלו תורגמו לעברית במהירות, ושימשו את ההגנה וצה”ל בהמשך.

לאחר מכן, החל מרכוס לסייר ברחבי הארץ, כדי לבדוק את מצב הכוחות וארגונם. ב־2 במרץ הגיש דו”ח מפורט לדוד בן גוריון, ובו נכתבו מסקנותיו מסיוריו. בין השאר, נכתב בדו”ח כי “בפלמ”ח יש חומר אנושי מצוין, נועז, אבל רוב מפקדיהם יודעים רק לפעול בכיתה ובמחלקה”. לדעתו, לא הייתה שגרת אימונים בהגנה, ולכן הכושר הגופני של אנשי ההגנה היה עלוב. הם גם לא עסקו, כמעט, בפעילות ספורטיבית.

 הוא טען כי כדאי לייבא מאמריקה 23 קצינים, שיפקדו לפחות על גדודים. בנוסף, הציע לארגן קורס מזורז, בן ארבעה שבועות, למפקדי גדודים, ולהיות ראש המדריכים (שיהיו, לפי הצעתו, שלמה שמיר, חיים הרצוג, שלום עשת ואפרים בן ארצי).

בן גוריון ביקש לבצע את הצעותו השנייה של מרכוס, אך היה זה בלתי אפשרי בתנאי מלחמת השחרור. על כן, יושמה בצורה חלקית: מרכוס עבר בין החטיבות בארץ והעביר חומר בכתב שהכין למפקדים.

ב־28 במאי, יום נפילת הרובע היהודי, מונה מרכוס למפקד חזית ירושלים. זרותו הייתה אחד הגורמים למינויו, שכן היה חסר שיקולים אישיים ואינטרסנטיים, והיה צורך במפקד כזה לחזית רגישה זו. הוא גם לא היה שייך לאחת הקבוצות בוויכוח הקבוע בצה”ל של אותם ימים, האם לנקוט בשיטות הצבא הבריטי או ברוח האילתור הפלמ”חניקית. לרגל מינויו זה קיבל דרגת אלוף, והיה הראשון שמונה לדרגה זו בצה”ל” (מתוך ויקיפדיה, ישראל).



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר