עורך דין חייב לדווח לרשויות אם הוא יודע שלקוחו עומד לבצע פשע חמור – ורק במקרים כאלו – ואם לא יעשה זאת, הוא יעמיד את עצמו בסכנה של העמדה לדין על אי-מניעת פשע.

סע’ 262 לחוק העונשין, שעניינו “אי מניעת פשע”, זה לשונו:

מי שידע כי פלוני זומם לעשות מעשה פשע ולא נקט כל האמצעים הסבירים למנוע את עשייתו או את השלמתו, דינו – מאסר שנתיים.

“פשע”, כמוגדר בחוק העונשין, הוא עבירה שעונשה למעלה משלוש שנות מאסר (או מיתה).

“פשע חמור” – אין בחוק דבר כזה. ישנו סיוג טכני-מזכירותי, לפיו תיקים מסויימים מסווגים כ”תפ”ח” (תיק פשע חמור), אבל, ככל הידוע לי, אלה תיקי עבירות שעונשן הוא עשר שנות מאסר או יותר (בהם, בדרך כלל, דן הרכב של שלושה שופטים), ומעבר לסיווג המזכירותי אין לכך שום נפקות.

אני מניח ששהם לא התכוון לכך שבעבירות שעונשן עשר שנות מאסר או יותר החיסיון לא יחול, ואילו בעבירות שעונשן עשר שנים פחות יום, או פחות חמורות, החיסיון כן יחול. אם הוא אכן התכוון לכך, חבל שלא אמר זאת במפורש, וחבל שלא אמר זאת במפורש, כי אז היה חושף עוד יותר את טיפשותו.

אלא מאי? כאשר שופט “עליון” אומר כי עורך דין חייב לדווח לרשויות אם הוא יודע שלקוחו עומד לבצע “פשע חמור – ורק במקרים כאלו” – ואם לא יעשה זאת, הוא יעמיד את עצמו “בסכנה” של העמדה לדין על אי-מניעת פשע – הוא לא מסתכן בשום אמירה משפטית מוגדרת, ויחד עם זאת הוא זוכה לכותרות שמנות אצל איתמר לוין.

מכל מקום, המבחן הנכון אינו חומרת הפשע, אלא אם המידע שבידי העו”ד הוא חסוי (ואז אין נפקא מינה אם זה פשע חמור, אם לאו), או שאינו חסוי (וגם אז אין נפקא מינה).

על חוזקו של ביהמ”ש העליון, על יחסו לביקורת, ועל חופש הביקורת

עוד אמר אורי שהם, בנוגע למחלוקות סביב בית המשפט העליון:

הוא חזק מאוד ושופטיו אינם נרתעים מהביקורת. חשוב שתהיה ביקורת כל עוד היא הוגנת, עניינית ונעשית בדרך ארץ, ולא לגופם של אנשים. כשיש ביקורת מתלהמת, ביקורת שמנסה לכרסם בשלטון החוק – זו בעיה קשה. אנחנו נמשיך לעשות את העבודה ולא נירתע מביקורת שאינה עניינית.

ו”עם כל הכבוד”, כמו שאומרים, את קשקושי סתימת-הפיות האלה שמענו כבר יותר מדי, והמה היו לנו לזרא.

הבה נפרק את המשפט הרב-מפרקי הזה לגורמיו:

(ביהמ”ש העליון) הוא חזק מאוד …

למרבית הצער הוא חזק מדי: השופטים מרמים, מזייפים, מתעלמים, מעוותים את הדין בזדון, הם מנצלים לרעה את כוחם המוחלט – ואיש לא נוגע בהם.

השופטים האלה, חלקם היו מורינו בפקולטה למשפטים, וחלקם (כמו אורי שהרבני, היום שהם) ישבו איתנו על ספסל הלימודים, ואחד הדברים שלמדנו אז היה כי הכוח משחית, והכוח המוחלט משחית באופן מוחלט – ואכן, השחיתות בביהמ”ש העליון היא מוחלטת.

ושופטיו אינם נרתעים מהביקורת.

העובדה שאני מרצה היום שתי הוצאות-לצמיתות מעריכת-הדין + 27 שנות השעייה נוספות (הכל במצטבר!), והעובדה שהם דוחים עתירות כגנבים-בלילה, בלי לקיים דיון פומבי ובלי לתת לעותרים את יומם בבית המשפט, מעידה כאלף עדים שהם נרתעים גם נרתעים:

על אימת הציבור שאחזה בשופטינו, על שיקולי הרשות המבצעת ועל פסיקה במצפון רע;

בג”ץ 8743/14, שמחה ניר, עו”ד, נ’ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן.

חשוב שתהיה ביקורת כל עוד היא הוגנת …

מהי ביקורת “הוגנת”?

אם מדובר על כך שהיא תהיה מושתתת על עובדות-אמת – לכך קיים החוק לאיסור לשון הרע, והוא בא להגן גם על השופטים, כשם שהוא בא להגן על כל אדם;

אם מדובר על העמדת הפרסומים לתגובת המבוקרים בטרם-פרסום – אני עצמי המצאתי את מוסד ה”דיברור-מרצון” בטרם פרסום, אבל השופטים מסרבים להעיר את הערותיהם (ואחר כך בוכים!), ולכן הפסקתי להעמיד לרשות המבוקרים חומר לתגובתם, כאשר אני צופה שהם לא יגיבו;

אמירות מסוג “אחותו של השופט זונה” – זה באמת לא יפה, אבל זה שייך לתרבות השיח, ולא לביקורת על השופטים (וזה גם לא עבירה פלילית – אלא אם היא באמת אינה זונה);

ביקורת המתעלמת מעובדות רלוואנטיות, או כזו שעושה שימוש מניפולטיבי בעובדות-אמת, היא אכן לא הוגנת, אבל כאשר השופטים עצמם נוהגים כך, זו חוצפה תהומית מצדם לצפות לכך מאלה המבקרים אותם;

… עניינית …

אכן, לפעמים, אולי רבות מדי, הביקורת על השופטים אינה עניינית (על זו שלי איש עדיין לא טען את זה), אז אם יש לכם, השופטים, טענות על ביקורת שאינה עניינית – התכבדו והתמודדו איתה, תגידו שהיא לא עניינית, תגידו, לחלופין, שהיא לא נכונה, לא צודקת וכו’, תגידו מה שאתם רוצים – אבל אל תסתמו פיות, משום שחופש-הביטוי חל גם על ביקורת לא-עניינית (וגם בעניין הזה עדיף קודם שתסתכלו בראי, ותשאלו את עצמכם עד כמה הביקורת שאתם מותחים על אחרים היא כן “עניינית”);

… ונעשית בדרך ארץ …

הופפפהההה! מה עניין “דרך ארץ” לביקורת על השופטים? נניח שאני טוען ששופט מסויים לוקח שוחד – מה אני אמור לעשות כדי שהביקורת הזאת (שאני עומד מאחוריה, ומוכן לעמוד עליה לדין לפי דיני לשון הרע) תהייה “בדרך ארץ”? לומר “עם כל הכבוד, כבוד השופט לוקח שוחד”? להסיר את הכובע וליישר את העניבה לפני שאני משמיע את הביקורת?

ומה אעשה אם אין לי כובע, ואין לי עניבה?!

… ולא לגופם של אנשים.

גם כן הופפפפהההה, אבל על הקשקשנות הזאת כבר עמדתי לפני למעלה מתריסר שנים: “הביקורת ראוי לה שתהיה עניינית ולא אישית. … לגוף הפסק ולא לגוף הפוסק”: האמנם “אלמנטרי”, כבוד הנשיא?!

כשיש ביקורת מתלהמת …

מה זה “מתלהמת”, כבוד השופט? נניח שאני טוען ששופט מסויים לוקח שוחד – מה אני אמור לעשות כדי שהביקורת הזאת לא תיחשב “מתלהמת”?!

… ביקורת שמנסה לכרסם בשלטון החוק – זו בעיה קשה.

לפני שאנחנו דנים ב”קשיות” הבעייה, ואם היא בכלל קיימת, נשאלת השאלה מה זה “כרסום בשלטון החוק”. אם אני טוען שהשופטים – כולם או מקצתם – מסואבים, מושחתים וחסרי יושר אינטלקטואלי, וקורא ל”החלפת דם כללית” – האם זה כרסום בשלטון החוק, או קריאה להשיב “שופטינו כבראשונה”?

אנחנו נמשיך לעשות את העבודה ולא נירתע מביקורת שאינה עניינית.

וביקורת עניינית, כבוד השופט, האם תתמודדו איתה?

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס

	מגיב אנונימי

שם או כינוי:	הירשם לקבלת שם מגיב שיהיה רק שלך הירשם לקבלת שם מגיב שיהיה רק שלך בחר בבקשה שם כינוי קבוע וייחודי לך וסיסמה לשימוש עם השם הזה. שם או כינוי: חסימת סיסמה: הקלדה נוספת של אותה סיסמה: כתובת דואר אלקטרוני:
חסימת סיסמה:
	זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:

פורסם ב- רמת השופט, תold post

השופט אורי שהם מקשקש, ואינו נרתע מהביקורת

שתף מאמר זה:

כתיבת תגובה לבטל