מרים-כלענה נאור: יש גבול למה שאת יכולה לומר להורים השכולים, יש גבול לחוצפתך!

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/45453
 
שמחה ניר, עו”ד 30.04.2017 21:10

 

דני גונן ז”ל, בזכותו

 
 
מרים-כלענה נאור יש גבול למה שאת יכולה לומר להורים השכולים, יש גבול לחוצפתך!

ההורים השכולים עומדים בבית המשפט ומתנים את כאבם ויגונם *** מרים נאור, ברוב חוצפתה, גסות רוחה ושכרון-כוחה, משתיקה אותם: היא לא מוכנה לשמוע “הטחת האשמות”

שמחה ניר, עו”ד

רובינשטיין אליקים הנבל, אלוהים גאל את בתך שרי מייסוריה – עכשיו תורך!

למדור החדש: שופט השבוע

השופט-בדימוס שלי טימן: הציבור שונא את המערכת המשפטית ומתעב אותה

“יש ג’ונגל טוטאלי בבתי המשפט. תעשו הכול כדי לא להגיע אליהם”

אתר גרוניס.קום, אתר חופש-הביטוי

“משוב העם”, לזכרו של אשר יגורתי גרוניס, טרוריסט פסיקת ה”הוצאות”

זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

“נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”

בן 75 שנים אנוכי, ועוד כוחי במתני!

“לייק” לדף הפייסבוק עו”ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת”?

בג”ץ 8743/14, שמחה ניר, עו”ד, נ’ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

כך תלם יהב (YNET, 20.10.2015):

עימות יוצא דופן באולם בית המשפט העליון: דבורה גונן, אמו של דני גונן שנרצח בחודש יוני בפיגוע לאומני, הכעיסה … את נשיאת בית המשפט העליון השופטת מרים נאור. במהלך דיון שנערך בבג”ץ בעתירות של קרובי מחבלים נגד הריסות בתיהם הביעה האם השכולה מורת רוח כלפי בית המשפט ונציגי העותרים, ונענתה בתגובה קשה מצד הנשיאה נאור.

אנשי ארגון “אלמגור”, שמייצגים משפחות של נפגעי טרור, ביקשו מהרכב בג”ץ שכלל גם את השופטים חנן מלצר ונעם סולברג לאפשר להורים שכולים להביע את עמדתם בסוגיית הריסת בתי המחבלים. גונן פנתה לשופטים ואמרה בכאב: “דני היה עמוד התווך של המשפחה”. בהמשך היא גם הוסיפה נימה ביקורתית ואמרה: “הנרצחים הפכו לשקופים. הפכתם את הקורבנות לאשמים. אני שומעת כמה המשפחות של המחבלים מסכנות, אנחנו לא?”.

השופטת נאור קטעה את דבריה של האם השכולה ואמרה לה: “גם לאם שכולה יש גבול במה שהיא יכולה לומר פה. הגברת לא תהפוך פה את הזכות שניתנה לה להטחת האשמות”. התגובה של השופטת נאור גרמה לגונן להשתתק.

צר לי מאוד, גברת נאורה, אבל החוצפה שלך עוברת כל גבול.

ראשית, אני מודה לך, ומוקיר אותך, על כך שהגבלת את זכותה של האם השכולה רק “במה שהיא יכולה לומר פה”, דהיינו בבית המשפט, ולא הוצאת “פסק-הלכה”, או “פאתווה” המגבילים את חופש הביטוי של ההורים השכולים גם במקומות אחרים.

אני יודע שגם זה יבוא.

אני יודע שגם זה יבוא, כי את בלוני-הניסוי כבר הפרחתם, ובהצלחה.

אתם הוצאתם פאתווה לפיה לעורך-דין אסור להשתמש ב”ביטויים” כגון “ובכך הצטרפת”, “המדינה לא מגלה לנו” או “מעיד כאלף עדים” – לא בגלל שפרקליטה אתי כהנא לא “הצטרפה בכך”, לא בגלל שהמדינה דווקא כן גילתה, ולא בגלל שהנכון הוא “מעיד כ-679 עדים בלבד”, אלא בגלל שה”ביטויים” הנ”ל הם “סגנון בוטה ומשתלח, בלתי מאופק, בלתי מרוסן ובלתי מנומס”, ר”ל …

כן, מרים נאור, על הפאתווה הזאת את חתומה אישית.

ועכשיו אתם מכינים לנו חקיקה כנגד מה שאתה מכנים “שיימינג“. …

מדוע “שיימינג”, כאשר יש לה תרגום עברי מדוייק, המילה “ביוש“?

כי אם, למשל, השופטת מרים נאור לוקחת שוחד, ופלוני מפרסם זאת, וגם מציג קבלות בחתימת-ידו, אם תגידו שזה “ביוש”, הקורא או השומע המצויים יגידו בטח שזה ביוש, והשופטת הרוויחה את זה ביושר.

אבל אם תגידו שזה “שיימינג”, הקורא או השומע המצוי לא יקשרו בין שתי המלים, ויגידו לעצמם וואאאוווו, עשו לשופטת שיימינג, והמילה הזאת תתפרש תת-הכרתית, כ”משהו רע”.

ואחר כך תגישו כתב אישום נגד אותו פלוני, ולא תתנו לו להוכיח “אמת דיברתי”, ותוציאו נגדו פסק דין בן 500 עמודים + שורה אחת, כמפורט:

300 עמודים עמוסי-אסמכתאות מהפסיקה והספרות של ארצות הברית, בריטניה הגדולה, אוסטרליה הגדולה עו”ד יותר וטרינידד-אנד-טובגו, ארצות המעלות על-נס את חופש-הביטוי כ”זכות חוקתית ראשונה במעלה”, ותוסיפו כי “הגבלת חופש הביטוי היא גם הגבלת חופש המחשבה”.

אחר כך תגלגלו את עיניכם אלי-מרום, ותוסיפו עו”ד 100 עמודים, גם הם עמוסי-אסמכתאות, כאמור, הפותחים ב”יחד עם זאת חופש הביטוי אינו חופש השיסוי”, ותשלימו את ה”תיזה” הזאת למאה עמודי תשפוכת אשר אין להם דבר וחצי דבר עם השאלה מה מותר ומה אסור לפרסם כאשר שופט לוקח שוחד, ובידי המפרסם ישנן קבלות בחתימת-ידו המעידות על כך.

וכהשלמה לתשפוכת הזאת אתם תוסיפו עוד 100 עמודים, עמוסים בלא פחות אסמכתאות, המתפתלים סביב הקלישאה בית המשפט אין לו ארנק ואין לו חרב, אלא רק אמון הציבור, והקלישאה הפוגע באמון הציבור בשופטיו פוגע בציפור-נפשה של הדמוקרטיה השברירית שלנו.

ואחר כל הדברים האלה, אחרי שבישלתם את מוחו של הקורא, וחדרתם לתוכו לעומק כזה, הוא כבר יקבל ללא פקפוק והרהור את המכה האחרונה, את השורה הפותחת וסוגרת את העמוד ה-501:

הנאשם אמר שכבוד נשיאת בית המשפט העליון, כבוד השופטת מ’ נאור, לוקחת שוחד, ואנחנו מרשיעים אותו בעבירה המיוחסת לו.

ראו על אתיקה, דמגוגיה וסתימת-פיות, ותבינו את ההתנהלות הזאת.

וכאשר הנאשם יערער על פסק-הדין, ויאמר כי כב’ ביהמ”ש קמא האריך בדברים שאינם שנויים-במחלוקת, ולא התייחס לשאלה האחת שהייתה צריכה לעניין: מה מותר ומה אסור לפרסם כאשר שופט לוקח שוחד, ובידי המפרסם ישנן קבלות בחתימת-ידו, המעידות על כך.

אבל גם אתם לא תתייחסו לאותה השאלה, ותפסקו לאקונית:

כב’ ביהמ”ש קמא נתן פסק-דין מפורט ומנומק, הבוחן את הנושא מכל זווית אפשרית.

נחה דעתנו שלא נמצא בו כל פגם בשיקול דעתה של הערכאה קמא.

הערעור נדחה.

ובחזרה אל המשפחות השכולות: אחרי פסיקה כזאת הדרך קצרה מאוד אל פסיקה האומרת כי אגף השיקום במשרד הביטחון אין לו ארנק ואין לו חרב, אלא רק אמון הציבור, והפוגע באמון הציבור בעובדי אגף השיקום הנאמנים והמסורים פוגע בחוסנו של צה”ל ובביטחון המדינה.

אז תודה לך, הגברת הנאורה, על שאת, ברוב טובך, מרשה למשפחות השכולות לתנות את כאבן ויגונן, “אבל לא פה”, דהיינו רק מחוץ לבית המשפט, אבל לי זה לא מספיק.

ותודה לך, הגברת הנאורה, שאת לא מבחינה בין חללי צה”ל לבין חללי הטרור, ואני, בעקבותיך, אתייחס גם אל חללי הטרור כמי שהקריבו את חייהם למען כולנו (למרות שישנם נימוקים טובים לכך גם בלעדייך).

מרים נאור, את חצופה!

בכל יום זיכרון לחללי צה”ל אנחנו מעלים על נס את גבורתם, ולעולם לא שוכחים את במותם ציוו לנו את החיים.

ובאותו הרוח אני אוסיף: בזכות קרבנם את יכולה לשבת על כסאך הרם, ולפגוע במשפחותיהם, אשר גידלו אותם וחינכו אותם להקריב את חייהם – גם למענך.

אז לא, זה לא מקובל עלי.

המשפחות השכולות קנו, בדם בניהן, גם את הזכות לעמוד בבית המשפט ולתנות את כאבן ויגונן. הן קנו את הזכות לומר את דברן, אפילו אם הוא אינו לטעמך, ואפילו אם הוא אינו לעניין, לדעתך.

כאשר עבריין שהורשע השלים לרצות את עונשו אומרים עליו שהוא כבר “שילם את חובו לחברה, והוא יכול לחזור ולחיות את חייו”, אבל מדינת ישראל לעולם לא תשלם את חובה לנופלים ולמשפחותיהם השכולות, ובניהם לעולם לא יחזרו לחייהם.

והייתי מוסיף: אם הבנים היו יודעים באיזו שפלות תתייחסי אל הוריהם, הם היו מורידים פרופיל, רק כדי שלא לשרת בקרבי.

מה זה “להטיח האשמות”?

כמובא לעיל, הנאורה נאור קטעה את דבריה של האם השכולה ואמרה לה:

“גם לאם שכולה יש גבול במה שהיא יכולה לומר פה. הגברת לא תהפוך פה את הזכות שניתנה לה להטחת האשמות”.

אז גם את הטריק הדמגוגי הזה, מסוגת “באיזה סגנון אדוני מדבר”, אנחנו כבר מכירים עד לזרא: אם אתה אומר שהשופט דרש ממך שוחד, והוא אומר שאתה הצעת לו שוחד, אזי השופט רק “התלונן”, או “ייחס” לך אשמה, אבל אתה “הטחת בו האשמות”…

המשפחות השכולות קנו, בדם בניהן, לא רק את הזכות לעמוד בבית המשפט ולשאת את דברן, אלא גם “להטיח האשמות”, ואם זה לא נאה לך להקשיב ל”הטחה” הזאת, מרים נאור, אז לכי הבייתה, סגרי את החלונות, שימי פקקים לאוזנייך, ליתר ביטחון, ועזבי אותנו במנוחה.

אני אהיה לכם לפה!

כאמור לעיל, התגובה של השופטת נאור גרמה לגונן להשתתק.

ועל כך הייתי אומר מרים-כלענה חכמה על חלשים. על מי שלא הוכנו להתנפלות שלה.

לו אני בנעליה של האם השכולה הייתי עונה לך כך:

גברתי הנכבדה, שתינו נמצאות כאן בזכות קרבנו של בני, זכרונו לברכה.

בזכותו ובשמו אני אומר את דברי, ואטיח האשמות ככל שאמצע לנכון.

אני לא אשתוק ולא אחשה, ואת תתכבדי ותקשיבי!

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה:זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס



 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ניהול האתר