“ביקורת” חסודה שלנו
“ביקורת” חסודה שלנו
עו”ד שמחה ניר, לורי שם-טוב, מוטי לייבל ועו”ד צבי זר מסוכנים יותר מהחיזבאללה, יותר מנהגים דורסים וילדות עם מספריים. את הערבים אפשר להרוג, אותם לא
אליקים רובינשטיין, טיוטת נאום, הדלפה
רובינשטיין אליקים הנבל, אלוהים גאל את בתך שרי מייסוריה – עכשיו תורך!
השופט-בדימוס שלי טימן: הציבור שונא את המערכת המשפטית ומתעב אותה
“יש ג’ונגל טוטאלי בבתי המשפט. תעשו הכול כדי לא להגיע אליהם”
אתר גרוניס.קום, אתר חופש-הביטוי
“משוב העם”, לזכרו של אשר יגורתי גרוניס, טרוריסט פסיקת ה”הוצאות”
זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!
הצטרפו לקבוצת הפייסבוק
“נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”
בן 75 שנים אנוכי, ועוד כוחי במתני!
“לייק” לדף הפייסבוק עו”ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא
המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים
ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים
מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת”?
בג”ץ 8743/14, שמחה ניר, עו”ד, נ’ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן
עו”ד שמחה ניר, לורי שם-טוב, מוטי לייבל ועו”ד צבי זר מסוכנים. מסוכנים יותר מהחיזבאללה, יותר מנהגים דורסים וילדות עם מספריים. את הערבים אפשר להרוג או לנטרל, אותם לא.
מה הם רוצים? לפגוע באמון הציבור בשופטיו, בנכס היחיד שיש לשופטים, במעוזו ומגינו של האזרח הקטן בריבו עם השלטון הדורסני והחמסני, במבצרה של הדמוקרטיה הישראלית.
אם תשאלו, הם יכחישו. הם יודעים, שמוקדם מדי להיות כה גלויים. אל תאמינו להכחשות שלהם. ה”ביקורת” שלהם על מערכת המשפט היא בוטה ומשתלחת, לא מאופקת, לא מרוסנת ולא מנומסת. היא אינה לגופו של עניין, אלא לגופם של בני אדם. היא קיצונית, עטופה בטענות חסודות על “תרבות השפיטה”, וב”כתבות” פסיבדו-עיתונאיות, מצוצות-מהאצבע, על “שחיתות”, “הסתאבות” וכו’ במערכת המשפט. היא מחלחלת לאמצעי התקשורת ולרשתות החברתיות. היא מתחזקת בכל רחוב ופינה, ומשפיעה על כל בית בישראל. הם כבר בדרך אלינו, עוד רגע והם פורצים את הדלת.
הם קוראים לדברי-הנאצה שלהם בשם “ביקורת”, אבל אין הם ביקורת אמיתית, אקדמית ובונה, אלא השתלחות-לשמה. נוטפי שמן זך, סוכר ודבש. זה השכפ”ץ שלהם. בחסותו הם עושים מעשים מגונים כשעיניהם מתגלגלות השמיימה. הם ממוקדים — רק השתלטות וסילוק מעניינים אותם. תגידו להם “אמון הציבור בבתי המשפט”, והם יפהקו. אמרו להם כי לשופט “אין לא ארנק ולא חרב, אלא רק אמון הציבור”, והם יגחכו. עשיית-צדק? לא אצלם.
הם לא יציעו לחסרי-היכולת שירות משפטי פרו-בונו. הם לא רוצים אותם, אין להם אלוהים, זולת הכסף. הם האליטה, ואליטה לא רוצה שכנים כאלה לידה. האליטה השתנתה, אבל לא השיטה: הציבור למעלה, השופטים למטה. הם לא יתערבבו עם שופטים. לא בטוח שאשתו של שמחה ניר תסכים ללדת לידם.
קל לקנות את הקולות שלהם. תנו להם לעסוק בעריכת-דין וקיבלתם אותם, תנו להם כסף וקניתם אותם, תנו להם גידופין והשמצות והם שלכם לנצח. הם נאמנים למי שנותן. הם יתמכו בכל הפקרות, בבית משפט עליון מעוקר.
עכשיו, כשעוד רגע הם נכנסים אלינו הביתה, הם מורידים את המסיכות. הם כבר לא זקוקים להן, הם בטוחים בעצמם, אבל עדיין נזהרים. פעם לא אמרו כלום. היום הם אומרים בקול “ביקורת”, אבל בשקט כבר חושבים על הרס מערכת המשפט המפוארת שלנו. מחר כבר יגידו בקול “יא, ברעכן!”, ויחשבו על מה שחשבו חברי המחתרת היהודית.
כשמוציאים אותם ממקצוע עריכת הדין בגין חטאיהם, הם נזכרים ב”דמוקרטיה” ונתלים ב”זכויות אדם”. בדרך כלל הם משתינים עליהם בקשת (פעם בחשאי, היום מהמקפצה). גם היום הם אומרים “דמוקרטיה” וקורצים, וכשנפלט להם “זכויות אדם” הם נבוכים. השקר הוא אצלם דרך חיים, הרמאות היא עיקרון. את הדמוקרטיה וזכויות האדם הם העבירו שכתוב. אימרו מעתה: דמוקרטיה רק למשמיצים, וזכויות רק למגדפים.
עכשיו, כשכבר גדענו את מקור פרנסתם, נפטרנו, תודה לאל, מ”תרבות השפיטה” המזויפת ו”היושר האינטלקטואלי” המדומה שלהם. טונות של צדקנות מזויפת ולבביות מדומה ניגרו על ראשינו בגשם של סירופ מתוק מדי. עכשיו, כשהם ממש בפתח הבית, הם כבר לא מעמידים פנים. מבחינתם, אנחנו מיותרים. אנחנו זה “פלורליזם”, “ליברליזם” ו”פתיחות”, מלים שהם פולטים בגועל כמי שיורקים ענב מקולקל. כך מדברים שמחה ניר וחבריו. הם המופת ליהירות מתנשאת, צדקנית, זחוחה ובורה. טוב, לא כולם שם כאלה. מדובר בסיקריים שמוכנים להקריב אותי כי כך ציווה עליהם אלוהים בחלום.
עם אסקימואי מאלסקה יש לי במשותף יותר מאשר עם השמחה-נירים וכל מה שהם מייצגים. מה לנו וללורי שם-טוב? מה לנו ולמוטי לייבל? מה לנו ולאלה שמבקשים להשיג הפקרות לעצמם על חשבון ערכי הדמוקרטיה? מה לנו ולאלה שאומרים: זה בסדר, הם בסוף יתרגלו. הם לא מתכוונים אלינו, אבל אנחנו הם אלה שיתרגלו. אנחנו אלופי העולם בהתרגלות. ל”ביקורת” הבוטה והמשתלחת שלהם כבר התרגלנו; אם כך, למה לא נתרגל לשלילת האמון הציבורי בנו?
האם יש טעם לדיאלוג? לא. כבר מאוחר מדי. זה היה אפשרי, לו הייתה ה”ביקורת” שלהם עניינית ואקדמית, ולא בוטה ומשתלחת. עכשיו זה בלתי אפשרי. ה”ביקורת” והסגנון שלהם הם שלובים, מפותלים ומותכים אצלם זו לתוך זה. ביקורת היא רצוייה ואף הכרחית, ואנחנו, השופטים, מקבלים אותה באהבה, למרות עגמת-הלב ושברון-הנפש.תרבות השפיטה שלנו היא אוניברסלית, שלהם היא מוטה וחד-צדדית. עם הסגנון שלהם עוד אפשר להתמודד, לתרבות השפיטה, מבחינתם, יש רק גרסה אחת: שלהם.
הגישה שלהם מבטלת את כל האחרות, גם את שלנו. מי עשוי לגשר מעל התהום הפעורה בינינו? רק חדרי החקירות ובתי הכלא.
______________
למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!
נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)
אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא
דוקודרמה:זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס