הן לא תיקחנו עימך: על החזירות של ביהמ”ש העליון (ג): מאיר שמגר חוסך רשויות לערער, שומר אותן לנכדיו

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/36215
 

שמחה ניר, עו”ד 16.11.2016 10:35
הן לא תיקחנו עימך: על החזירות של ביהמ"ש העליון (ג): מאיר שמגר חוסך רשויות לערער, שומר אותן לנכדיו - שמחה ניר - הן לא תיקחנו עימך - חניון חיפה - תצ"ר - שמעון נוה - רשות לערער - רשות ערעור - חזירות - מאיר שמגר

 

מדוע מאיר שמגר מסרב לתת רשות לערער, אחרי שהוא עצמו קובע שהבקשה עברה את כל המשוכות? *** מאמר שלישי בסדרה

שמחה ניר, עו”ד

רובינשטיין אליקים הנבל, אלוהים גאל את בתך שרי מייסוריה – עכשיו תורך!

למדור החדש: שופט השבוע

השופט-בדימוס שלי טימן: הציבור שונא את המערכת המשפטית ומתעב אותה

“יש ג’ונגל טוטאלי בבתי המשפט. תעשו הכול כדי לא להגיע אליהם”

אתר גרוניס.קום, אתר חופש-הביטוי

“משוב העם”, לזכרו של אשר יגורתי גרוניס, טרוריסט פסיקת ה”הוצאות”

זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

“נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”

בן 75 שנים אנוכי, ועוד כוחי במתני!

“לייק” לדף הפייסבוק עו”ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת”?

בג”ץ 8743/14, שמחה ניר, עו”ד, נ’ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

הרקע

תא”ל שמעון נוה, עבריין-תנועה ידוע, הועמד לדין בפני בי”ד צבאי לתעבורה, הודה במיוחס לו, ונגזר דינו. גזר הדין לא כלל פסילה.

התובע הצבאי הראשי (תצ”ר) לא השלים עם קולת גזר הדין, וערער עליו לביה”ד הצבאי לערעורים, אשר קיבל את הערעור והוסיף לעונש גם פסילה בפועל ופסילה על-תנאי, אבל החליט “להקל במידה המירבית בעונשי הפסילה בפועל המתחייבים תוך שימת לב והדגש מאופי התפקיד אותו ממלא המשיב ורמת הכוננות הנדרשת ממנו”.

התצ”ר לא השלים גם עם גזר הדין של ערכאת הערעור, ובמיוחד לא עם נימוקיה, ופנה לביהמ”ש העליון בבקשת רשות לערער על פסק דינה של ערכאת הערעור הצבאית (רע”פ 2302/91, התובע הצבאי הראשי נ’ תא”ל שמעון נוה).

ערעור-על-ערעור – איכה, איכן ואימתי?

תיאורטית אפשר לכונן, על פי החוק, ערכאות ערעור במספר בלתי מוגבל. נניח 17, אבל אפשר גם יותר.

דא עקא שהנדיבות הזאת מעוררת כמה בעיות, ובהן, בין השאר:

ראשית –    אין שום ודאות שדווקא הערכאה האחרונה תפסוק נכונה.

ושנית –      אף חברה לא יכולה להרשות לעצמה אין-סוף ערכאות: זה מצריך משאבים אשר לא יצדיקו את עצמם במבחן העלות-תועלת.

הפשרה שיצר המחוקק היא שעל פסק-דין של בימ”ש השלום ניתן לערער בזכות לביהמ”ש המחוזי, ואילו ערעור נוסף, מביהמ”ש המחוזי לביהמ”ש העליון, מצריך קבלת רשות – בין מביהמ”ש המחוזי עצמו, בין מביהמ”ש העליון (כאשר הערכאה הראשונה היא ביהמ”ש המחוזי, יש ערעור בזכות לביהמ”ש העליון, והבעייה כלל לא מתעוררת).

כדי לקבל רשות לערער אתה צריך להראות שהמקרה שלך מעורר שאלות בעלות חשיבות ציבורית-כללית, החורגות מעבר למקרה הפרטי שלך.

מהו הדין כאשר המשפט מתנהל מחוץ למערכת המשפט הכללית (בתימ”ש השלום, המחוזיים, העליון), כגון בתי הדין הרבניים או בתי הדין הצבאיים?

במקרה כזה עותרים לבג”ץ, אבל התערבותו של זה היא מוגבלת מאוד – לפעמים בגלל שהוא לא יכול, אבל לרוב בגלל שהוא לא רוצה, כפי שלמדנו בשני המאמרים הקודמים בסדרה הזאת:

הן לא תיקחנו עימך: על החזירות של בית המשפט העליון (א): מדוע השופטים קופצים את ידם?

הן לא תיקחנו עימך: על החזירות של ביהמ”ש העליון (ב): מדוע השופטים עובדים כל כך קשה רק כדי שלא לפסוק לעותרים כצדקתם?

בשנת התשמ”ו-1986, בעקבות המלצתה של ועדה בראשותו של מאיר שמגר, אז נשיא ביהמ”ש העליון ובעבר היועץ המשפטי לממשלה והפרקליט הצבאי הראשי, תוקן חוק השיפוט הצבאי (חש”ץ), והוסף לו סע’ 440ט:

440ט. (א)   פסק דין של בית הדין הצבאי לערעורים, שניתן בערעור על פסק דין של בית דין צבאי, ניתן לערעור לפני בית המשפט העליון, אם נתקבלה רשות לכך בפסק הדין, או מאת נשיא בית המשפט העליון או מאת משנהו.

 (ב)             לא תינתן רשות לערער אלא בשאלה משפטית שיש בה חשיבות, קשיות או חידוש.

 (ג)             

נוצר, איפוא, מצב נוח יותר מאשר לפני כן, אבל עדיין נשארה משוכה גבוהה למדי בדרך לערעור לבית המשפט העליון.

בחזרה לעניין

ההרצאה הזאת מחזירה אותנו אל תא”ל שמעון נוה, עבריין-תנועה ידוע, אשר הועמד לדין בפני בי”ד צבאי לתעבורה, הודה במיוחס לו, ונגזר דינו. דעתו של התצ”ר, כאמור, לא נחה מקולת העונש, ערעור לביה”ד הצבאי לערעורים, אבל גם אז לא בא על סיפוקו, והוא ביקש רשות לערער לביהמ”ש העליון.

התצ”ר ציין בטענותיו כי המקרה המסויים הזה מצביע על “גישה כללית לענישתם של בעלי דרגה שהורשעו בעבירות תנועה, אשר ראויה לבחינה בערכאה הנוספת, אשר אותה קבעה הכנסת בסעיף 440ט’ לחוק השיפוט הצבאי, התשט”ו-1955”. הבקשה נדונה בפני הנשיא, מאיר שמגר הנ”ל.

ואכן, שמגר מצא טעם רב בבקשה, באמרו:

מקובל עלי כי בין השאלות המשפטיות שיש להן חשיבות, קשיות או חידוש, גם יכולה להימנות קביעת המדיניות השיפוטית, לרבות זו הנוגעת לדרכי הענישה. אינני מכוון דברי למקרה בו סבור בעל דין זה או אחר, כי עונש שנגזר בבית דין צבאי לערעורים חמור מדי או קל מדי, אלא למקרים בהם יש גם מקום להעביר את הגישה העקרונית בשבט הביקורת כדי לסייע בגיבושה של מדיניות עונשית ראויה. אם ליישם זאת למקרה שלפנינו, הרי אוכל לציין כי לא הייתי רואה מקום להגשת בקשת רשות ערעור לו היה מדובר על כך שבית הדין הצבאי הקל עם המשיב שלפנינו, ותו לא.

ובמלים פשוטות יותר: אם היה מדובר בטעות שיפוטית “רגילה”, לא היה מקום לבקש רשות לערער, אבל כאן מדובר בשאלה עקרונית (האם יש להקל בענשם של בעלי דרגה שהורשעו בעבירות תנועה, רק בזכות דרגתם), וממילא היה מקום להגיש את הבקשה הזאת.

וכיוון שאכן היה, לדעת שמגר, מקום להגיש את הבקשה, הוא דן בה בכובד-ראש, ונותן החלטה בת 1266 מלים, כחמישה עמודים, נטו.

ההחלטה פותחת בתיאור השתלשלות הדברים בשתי הערכאות הצבאיות (651 מלים), ובתיאור הבקשה הנוכחית ומטרותיה (193 מלים), ולאחר מכן, בהרצאת-דברים בת 388 מלים הוא מפתח הלכה שלמה בדבר הדין הרצוי כאשר דנים, במסגרת הצבאית, בעבירות תנועה בכלל, ובעבירות כאלה הנעברות ע”י בעלי דרגה ותפקיד כזה או אחר, והוא גם מגיע למסקנה פוזיטיבית שביה”ד הצבאי לערעורים אכן טעה לקולא.

אומר שמגר, בחלק הזה:

נראית לי טענתו של המבקש (התצ”ר – ש’ נ’) כי אמת המידה הנ”ל ראויה לבחינה חוזרת (ההדגשה שלי – ש’ נ’). קיומו של בית הדין הצבאי לעבירות תנועה, בנפרד מבתי המשפט לתעבורה ובמקביל להם, נובע כיום מן הצורך בהפעלה החלטית ורצופה של אמצעים שיפוטיים לגבי עבירות התנועה המבוצעות במסגרת הצבאית ומתוך הכרה בכך שבתנאי הצבא המיוחדים, דרושה הכרה והבנה מיוחדים של נתוני הרקע העובדתיים, אשר יכולות להיות נחלתו של שופט צבאי, אך אשר יתכן ויחסרו לשופט אזרחי הדן בענייני תעבורה כלליים.

התנאים והצרכים המיוחדים של השירות הצבאי יכולים למצוא ביטויים, כמובן, גם בתחום הענישה. כך יש להניח כי קנסות שיוטלו על חייל בשירות חובה לא יהיו זהים בשיעורם לאלה אשר אותם ניתן להטיל על נהג אזרח המשתכר למחייתו. אולם, אין צורך לומר שהשיפוט הצבאי המיוחד לעבירות תנועה לא נועד כדי ליצור רמת ענישה מקילה.

במקרה שלפנינו התחשב בית הדין במיוחד באופיו של התפקיד, אשר אותו ממלא המשיב וברמת הכוננות הנדרשת ממנו. דומה כי אופי התפקיד ורמת הכוננות התפרשו במקרה דנן רק כגורמים מקלים והדבר אינו כך. נושא תפקיד בכיר המסתבך באופן חוזר ונשנה בעבירות תנועה, לרבות בתאונות, איננו רק בגדר עבריין מן השורה, ככל נהג, אלא גם משמש דוגמה רעה לחיילים אחרים.

אשר לרמת הכוננות, הרי לאור אופי העבירות שנעברו על ידי המשיב ותוצאותיהן הממשיות ואלו שיכלו לנבוע מהן בכוח, לא היה כלל מקום להסיק כי רמת הכוננות מתחזקת על ידי המשך נהיגה מהסוג שעלה מן ההרשעות שלפנינו ומאלה שקדמו להן, אלא היפוכו של דבר. נהיגה בלתי זהירה פוגעת ביכולתו של נושא התפקיד לקיים את הכוננות הנדרשת ממנו, ומסכנת יכולתו למלא משימתו בעת הצורך.

תתכן גם המסקנה המוטעית כי אופי התפקיד יוצר מעין חסיון בפני הטלת עונשים מסוגים מוגדרים, כגון פסילה. במה דברים אמורים. הענישה המתאימה ובוודאי ענישה בצורת פסילות חובה או הפעלת פסילות מותנות, איננה יכולה לסגת מפני אופיו של התפקיד אשר אותו ממלא הנהג. כפי שנהג הנשפט בערכאות אזרחיות, איננו יכול לטעון כי אין לשלול רשיונו מאחר ופרנסתו תלויה בנהיגה, כן גם נושא תפקיד לא יוכל לטעון כי אין לפסול אותו מנהיגה, כי הרשיון דרוש לו לצורך מילוי תפקידו. אם יעבור עבירות המחייבות או מצדיקות פסילה מנהיגה ולא ניתן יהיה להסדיר את הסעתו בדרך חילופית, הרי יתכן ונושא התפקיד הבכיר ייפסל עקב עבירותיו – כפועל יוצא עקיף – גם למילוי תפקידו, ולא רק לנהיגה. עבירות התנועה הן תופעה חמורה מדי במדינתנו מכדי שנוכל להעניק חסינות מפני ענישה הולמת, בשל אופי התפקיד אותו ממלא הנהג שחטא.

דעתי היא, כי במקרה שלפנינו ננקטה לגבי המשיב אמת מידה מקילה מדי.

אוקיי, עכשיו, אחרי שנראה לו, לשמגר, כי אמת המידה שננקטה ע”י ביה”ד הצבאי לערעורים אכן “ראויה לבחינה חוזרת”, ואחרי שהוא גם מבצע בפועל את אותה “בחינה חוזרת” ומגיע למסקנה שהתצ”ר צודק, ושהערכאות הצבאיות אכן טעו לקולא, נשאלת השאלה מה פשוט יותר, ומתבקש יותר, מאשר החלטה ברוח זה:

לאור כל האמור אני דן בבקשה כבערעור שהוגש לאחר קבלת רשות, מקבל את הערעור, ודן את המשיב, תא”ל שמעון נוה, לעונשים כדלקמן …

אבל לא: שמגרינו, כידוע, אינם מתמסרים בקלות, וזו התוצאה:

עם זאת, אינני רואה צורך במתן רשות ערעור, כי בפנינו מקרה ראשון בסוגו ויש להניח כי הקווים המנחים של המדיניות השיפוטית הרצויה שהותוו לעיל, יהיו לנגד עיניהם של אלו העוסקים בצבא בשפיטתן של עבירות תנועה.

לא להאמין: הגעת למסקנה שהנושא “ראוי לבחינה חוזרת”, השקעת זמן שיפוטי רב באותה “בחינה חוזרת” והגעת למסקנה שהתצ”ר אכן צודק בכל טענותיו, התווית “קווים מנחים של המדיניות השיפוטית הרצויה” ואף מצאת שפסק הדין נשוא הערעור אינו עולה בקנה אחד עם “הקווים המנחים” האלה, ובמקום להוציא מתחת ידיך הלכה פסוקה ומחייבת, אתה מסתפק ב”יש להניח”?!

ומה עניין ה”מקרה ראשון מסוגו” לשאלת הרשות לערער?

אכן, כאשר מדובר במקרים “תקדימיים” מקובל שלא להחמיר, אבל יכול היה שמגר לתת את הרשות לערער, לדון בבקשה כבערעור שהוגש על פי הרשות, ובגזירת העונש יכול היה להביא זאת בחשבון – לפי הבנתו, אבל זו אינה עילה שלא לתת רשות לערער.

בהחלטה הידועה-לשמצה בפרשת חניון חיפה (ר”ע 103/83) אומר שמגר (אותו שמגר) (ההדגשות לא במקור):

אמת המידה, על-פיה יוכרע בבקשה, אינה אם אכן מקובלת על בית המשפט, שדן בבקשת הרשות לערער, התוצאה, אליה הגיעה הערכאה הקודמת, ואם היה פוסק בדרך בה פסקה הערכאה הקודמת. יכול שהמסקנות של הערכאה הקודמת לא יהיו מקובלות על בית המשפט, הדן בבקשת הרשות לערער, ובכל זאת לא תוענק הרשות, כי אין מתגלה טעם בעל משקל, לאורו מוצדק לדלות את המקרה המסוים דווקא מבין אחרים שנתבררו בפני הערכאה הקודמת, ואשר לגביהם הוגשה בקשת רשות לערער. מכאן גם, כי דחייתה של בקשת רשות לערער אין פירושה, כי בית המשפט, שדחה את הבקשה, סמך בכך את ידיו על האמור בפסק הדין או בהחלטה, לגביה מתבקשת רשות הערעור, וכי בית המשפט האמור שלם עם מסקנותיה וקביעותיה המשפטיות של הערכאה הקודמת (השווה המ’ 306/76 [2]). כל שנובע מדחייתה של הבקשה הוא, כי המקרה לא נמצא אותה עת ראוי להידון מסגרתו של ערעור נוסף ותו לא.

 מתוך הנחה שבשנת 1991 שמגר, אז בן 66 בלבד, עדיין לא לקה באלצהיימר אקוטי ומתקדם, ולכן עדיין זכר את מה שהוא החליט תשע שנים לפני כן (והוא אכן זכר, כי הוא איזכר את אותה החלטה שלוש פעמים בכל חצי דקה), נשאלת השאלה איך שמגר “מניח” כי הקווים המנחים של המדיניות השיפוטית הרצויה שהותוו על ידו “יהיו לנגד עיניהם של אלו העוסקים בצבא בשפיטתן של עבירות תנועה”, כאשר הוא עצמו קבע כי דחיית בקשת רשות לערער אינה יוצרת הלכה פסוקה ומחייבת?

מה הוא רצה להשיג בדחותו את הבקשה?

ונשאלת השאלה האם שמגר, בדחותו את בקשת הרשות לערער, ביקש להוריש אותה לנכדיו? לא הוא לא מטומטם, וגם לא סנילי (בוודאי שלא אז), והוא יודע וזוכר כי רשות לערער היא משהו “נדיף”, אשר, אם היא לא ניתנה, היא כבר לא קיימת.

והמסקנה: זו בדיוק אותה חזירות-לשמה, אותה הכרנו בפרקים הקודמים:

בפרק הראשון (הן לא תיקחנו עימך: על החזירות של בית המשפט העליון (א): מדוע השופטים קופצים את ידם?) ראינו כיצד הם עושים זאת מתוך עצלנות, ואילו בפרק השני (הן לא תיקחנו עימך: על החזירות של ביהמ”ש העליון (ב): מדוע השופטים עובדים כל כך קשה רק כדי שלא לפסוק לעותרים כצדקתם?) ראינו כיצד הם מתאמצים ומשקיעים עבודה וזמן שיפוטי כדי להגיע לאותה התוצאה.

בשני הפרקים הקודמים ראינו את זה בבג”ץ, הפעם ראינו את זה מחוצה לו.

זיכרון אישי

את המאמר הזה אני “מחזיק בבטן” כבר עשרים וחמש שנים.

ישבתי באולמו של שמגר כאשר הוא נתן את ההחלטה הזאת, הרגשתי מאוד לא נוח, אבל לא הופתעתי, כי אצל שמגר המונח “רשות ערעור” היה כמעט “משהו גס” – ממאות בקשות כאלה שהגשתי, הוא נתן לי רשות לערער רק פעם אחת, ככל הזכור לי.

זה נראה לי, כבר אז, כמשהו כפייתי אצלו, אבל המקרה הזה הטריד אותי במיוחד, משום שכאן הבקשה עברה את כל המשוכות ששמגר עצמו הציב: גם נושא אשר “ראוי לבחינה חוזרת”, גם מסקנה שהמבקש צודק, וגם זמן שיפוטי שכבר הושקע – כל אלה הביאו לכך שכבר אז התחלתי לכתוב במוחי הקודח את המאמר הזה, אבל …

יום ועוד יום שנה ועוד שנה
כמו מילים ללא מנגינה …

חלפו להם יום ועוד יום, עשרים וחמש שנים, וכמו כל ישראלי אני אומר לעצמי מחר-מחר, הדחוף דוחה את החשוב, והנה ההזדמנות הגיעה, יחד עם 2 המאמרים הקודמים בסדרה הזאת.

תודה לכם שהמתנתם זמן רב כל כך, בסבלנות רבה כל כך.

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס



 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר