עו”ד שמחה ניר, שר המשפטים וזכויות האזרח – מצע מעודכן, ערה”ש התשע”ז
עו”ד שמחה ניר, שר המשפטים וזכויות האזרח – מצע מעודכן, ערה”ש התשע”ז
|
אולי משאלה לא-ריאלית, אולי גם מגאלומנית, אבל גם אם לא אגיע למחוז הבחירה – אם שר המשפטים מחר, מחרתיים, או בעתיד כלשהו, יאמץ אפילו עשרה אחוזים מהאג’נדה שלי – וכבר הצדקתי את קיומי עלי אדמות *** עדכון המצע שפרסמתי בעבר
עו”ד שמחה ניר, שר המשפטים וזכויות האזרח – מצע
מעודכן, אוקטובר 2016
אולי משאלה לא-ריאלית, אולי גם מגאלומנית, אבל גם אם לא
אגיע למחוז הבחירה – אם שר המשפטים מחר, מחרתיים, או בעתיד כלשהו, יאמץ אפילו עשרה
אחוזים מהאג’נדה שלי – וכבר הצדקתי את קיומי עלי אדמות *** עדכון המצע שפרסמתי
בעבר
שמחה ניר, עו”ד
השופט-בדימוס שלי טימן: הציבור שונא את המערכת
המשפטית ומתעב אותה
אתר גרוניס.קום, אתר חופש-הביטוי
“משוב העם”,
לזכרו של אשר יגורתי גרוניס, טרוריסט פסיקת ה”הוצאות”
זה
יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!
הצטרפו לקבוצת הפייסבוק
“נציב תלונות הציבור על
שופטים ורשמים – זה אנחנו!”
בן
75 שנים אנוכי, ועוד כוחי במתני!
“לייק” לדף
הפייסבוק עו”ד
שמחה ניר – שר המשפטים הבא
המאמר
ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים
ההכרזה
הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים
מתי
מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת”?
בג”ץ
8743/14, שמחה ניר, עו”ד,
נ’ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן
הקדמה
בחודש ספטמבר 2008, כאשר נשיא המדינה, שמעון
פרס, הטיל על חברת הכנסת ציפי לבני, אז שרת החוץ, להרכיב ממשלה,
פנה ידידי, עו”ד אמיר לירן, אל לבני בקריאה
למנות אותי כשר המשפטים בממשלה שהיא עומדת להקים. בסופו של דבר ציפי לבני לא
הצליחה להרכיב ממשלה, הכנסת ה-17 התפזרה, ובמקום לקבל את שמחה ניר כשר המשפטים העם
היושב בציון קיבל את יעקב
נאמן-לעצמו, גורר-הרגליים הלאומי – שר המשפטים הגרוע ביותר שהיה לישראל מאז
פרוץ המדינה (על שרת המשפטים הנוכחית, איילת שקד, עדיין מוקדם לדבר).
בחודש אוקטובר 2012 התפזרה גם הכנסת ה-18, וממש במקרה הגיע
תורו של המאמר ה-4,000 באתר הזה, וזו הייתה לי הזדמנות מצויינת, עיתוי
מצויין, לקיים הבטחה שנתתי לפני כן, להקדיש את אותו המאמר לשאלה מה
הייתי עושה לו הייתי מתמנה כשר המשפטים של מדינת ישראל.
בחודש ספטמבר 2013 הכרזתי רשמית על עצמי כשר המשפטים
הבא של מדינת ישראל, ובחודש דצמבר 2015 “שדרגתי” את עצמי לשר
המשפטים וזכויות האזרח הבא של מדינת ישראל.
בהסבירי את השידרוג הזה הדפתי מראש כל טענה צפוייה שברעיון
לשדרג את משרד המשפטים ל”משרד המשפטים וזכויות האזרח”, גם אני, כאחרים,
רוצה להתהדר בתואר רב-רושם, שאין מאחוריו ולא כלום, וכוונתי היא שאם אגיע ללשכת
השר במשרד הזה, אחולל שינוי מהפכני.
כדי למנוע לזות-שפתיים הוספתי כי אם יפצלו את המשרד,
וישאירו לי רק את זכויות האזרח, לא יהיה מאושר ממני, ללמדך שלא את השררה –
תפקיד “ביצועי” המאפשר מינויים פוליטיים ושאר מנעמי-שלטון – מבקש אני,
אלא את העבדות, את השירות לציבור, את הגשמת מפעל-חיי בן 50 השנים, ויותר.
כדי שלא תאשימו אותי כלוקה ב”שיגעון גדלות” (לא
רלוואנטי), או כ”הוזה בהקיץ” (לא מעטים נחשבו כך בזמנם – קחו, למשל, את תיאודור
הרצל – כך שאם יראו אותי כ”הוזה”, אך לכבוד ייחשב לי הדבר).
ובאשר לסיכויי ההתגשמות, שאני לא משלה את עצמי שהם רבים,
ושהדרך להגשמתם תהייה קלה.
כיוון שכיום, במיוחד לאור אחוז החסימה הגבוה שנקבע לאחרונה,
קשה – למעשה בלתי אפשרי – להגיע לכנסת עם מפלגה חדשה, ולכן הרעיון הוא לשכנע את
המפלגות הקיימות שאימוץ האג’נדה שלי – איתי או בלעדי כשר המשפטים וזכויות האזרח – יביא
להם הרבה הרבה מנדטים בכנסת.
וגם אם לא – אם מי שיהיה שר המשפטים מחר, מחרתיים, או בעתיד
כלשהו יאמץ אפילו עשרה אחוזים מהאג’נדה שלי – וכבר הצדקתי את קיומי עלי אדמות.
המצע שאני מפרסם כאן הוא שדרוג ושילוב של מה שפרסמתי בעבר, וכל
החפץ להציע שדרוגים ורעיונות נוספים – יבוא על הברכה.
לפני שאנחנו ממשיכים, אני מציע לקרוא שוב. בעיון רב, הן את
ההכרזה,
והן את הכרזת השידרוג.
שנה טובה, וגמר חתימה טובה!
א.
הפעולות הראשונות שאעשה ביומי הראשון כשר המשפטים
1.
ערב כניסתי לתפקיד ארים טלפון לנשיא ביהמ”ש העליון
ולראש לשכת עורכי הדין, ואזמינם – כל אחד בנפרד – לכוס קפה בלשכתי ביום המחרת, עם
“רשימת משאלות” (בעברית צחה: wishlist).
כיוון
ששר המשפטים מייצג את הציבור הנזקק לשירותיה של המערכת, וכל השאר הם משרתיו של
הציבור – המשרתים יגיעו אלי, ואם יש צורך בהבהרות – לא יהיו צילומי
“סלפי” מחוייכים-למתיקה.
עד שהם
יגיעו, אני מתחיל לעבוד.
2.
דבר ראשון, אגיש לוולב”ש (הוועדה לבחירת שופטים) המלצה
לקדם לביהמ”ש המחוזי את השופט מוריס בן-עטר ז”ל, ואת השופט עדי
אזר ז”ל.
דברי הסבר: לעניין
קידומו לאחר-מות של השופט בן-עטר – ראו את מאמרי
בעניין זה;
לעניין
השופט אזר ואחריות המערכת למותו, הנימוקים חזקים עוד יותר, משום שהוא נרצח רק משום
שהיה שופט, ושהוא היה המטרה ה”זמינה” ביותר לרוצחים. במלים אחרות: הוא שילם
בחייו על כשליה של מערכת המשפט, אשר לא השכילה לשמור על אמון הציבור. אנחנו
יודעים שהוא היה מועמד לקידום לביהמ”ש המחוזי, והיותו רשם ביהמ”ש
המחוזי, עם שתי כהונות כשופט מחוזי בפועל, היו לו קרש-קפיצה טוב לקידום הזה – ואם
היה חי היום – אין ספק שכבר היו מאחוריו כמה שנים טובות כשופט ביהמ”ש המחוזי,
במינוי קבוע.
3.
אודיע לשופטים שאין הם חייבים לעבוד יותר משמונה שעות ביום.
דברי הסבר: הלחץ
הכמותי על שופט הוא אבי כל חטאת. שופט אחד (מוריס בן-עטר ז”ל) התאבד בגללו,
שופטים אחרים התפטרו, ואלה שנשארים במערכת עושים מלאכתם רמייה, ובלבד שלא יצטרכו
ללכת הבייתה.
נורמות
התעסוקה בעולם המודרני – ועימם גם חוק שעות עבודה ומנוחה קבעו שמונה שעות
עבודה ביום, וזה סביר.
מעבר
לכך, אם נגרע את הזמן השיפוטי ששופטים מבזבזים על הערות-אגב
קולוסאליות מיותרות, ועל הליכה סחור-סחור תוך התעלמות מטענה אחת אשר מייתרת את
הדיון בכל האחרות, שמונה השעות האלה יהיה בהן די ואפילו הותר.
4.
אוציא צו המכפיל פי ארבע את מספר השופטים בבתיהמ”ש
המחוזיים ובבתימ”ש השלום.
דברי הסבר: מערכת
המשפט מתבכיינת שהיא זקוקה למספר כפול של שופטים, ביחס למספרם כיום, וסביר להניח
שהם היו רוצים יותר, אבל חוששים מ”תפסת מרובה – לא תפסת”, דהיינו שלא
יתייחסו ברצינות אל דרישותיהם המוגזמות, אפילו לא כניסיון ליצור פוזיציה התחלתית
טובה יותר למיקוח.
התירוצים
של מערכת המשפט ושל שר המשפטים לפיהם, “נערי האוצר לא נותנים”, הם
העמדת-פנים, במקרה הטוב, ואני לא רוצה לחשוב על המקרה הרע.
תארו
לעצמכם שנשיא ביהמ”ש העליון מקבל יום אחד מדוד יהודי עשיר תקציב לתוספת של
2,000 שופטים: מה הוא יעשה איתם, ובמי הוא יתלה אז את אשמת הסחבת?
הסמכות
לקבוע את מספר השופטים בבתימ”ש השלום ובבתי המשפט המחוזיים נתונה, מכח החוק, לשר
המשפטים לבדו. הוא לא צריך לקבל אישור של האוצר, ואפילו לא להתייעץ איתו, והדבר
נעשה כדי להבטיח את עצמאותה של מערכת המשפט, לבל תהיה נתונה לחסדי הממשלה, אותה
היא אמורה לבקר מפעם-לפעם.
לכמה
שופטים זקוקה המערכת? לעולם אי אפשר לדעת אם לא מנסים: מעלים בהדרגה את מספר עד
שמגיעים לאיכות השפיטה האופטימלית, וממשיכים להעלות עד שרואים “אבטלה
סמוייה” במערכת, דהיינו ששופטים עובדים פחות משמונה שעות ביום.
הכפלה
פי ארבע אינה משהו “קדוש”. אפשר לקבוע שמספר השופטים יהיה מיליון,
להתחיל למלא את המיכסה ולהפסיק כאשר מצבת השופטים מניחה את הדעת, ואפשר להעלות
אותה טיפין-טיפין, אבל אני רואה סמליות בכך שנותנים למערכת כפליים ממה שהיא מעזה
לבקש.
(אני
מבקש אתכם, הקוראים, לשמור את הדבר הזה בסוד, כהפתעה לנשיא ביהמ”ש העליון,
כאשר הוא יגיע אלי לפגישה).
5.
אורה להפסיק לנהל כל רישום על ההספק הכמותי של כל שופט
ושופט. אם תהיינה טענות אישיות נגד שופט זה או אחר על הספק נמוך, הדבר יתברר לגביו
אישית. אם יימצא שהוא יוצא לקניות במהלך יום העבודה, הוא יעוף. אם יתברר שהוא עושה
מלאכתו נאמנה ויסודית – לא תיפול שערה משערות ראשו.
דברי הסבר: רישום
על הספקו של כל שופט באופן אישי יש בו משום התערבותה של הרשות המבצעת (ולעניין זה
גם נשיא ביהמ”ש העליון הוא רשות מבצעת) במלאכתו של השופט, ופגיעה בעצמאותה של
מערכת המשפט.
6.
אוציא צו המוריד את גבול הסמכות של בימ”ש השלום
למיליון ש”ח, כשלב ראשון להחזרת המצב לקדמותו.
דברי הסבר: כפי
שהראיתי במאמרי על רפורמת
שמחה ניר במערכת המשפט, מאז שנחקק חוק בתי המשפט, תשי”ז-1957, עלה גבול
סמכותו של בימ”ש השלום פי 1300 במונחים ריאליים (לא פי 1300 אחוז, אלא
פי 1300!) כאשר שופטי בימ”ש השלום לא החכימו פי 1300, וספק אם הם החכימו
בכלל.
העלאת
גבול הסמכות של בימ”ש השלום נעשתה, כידוע, כדי להקל את העומס על ביהמ”ש
העליון, אבל את המחיר משלם הציבור בכללותו.
כמובן
שאי-אפשר להחזיר את הגלגל אחורנית במפץ גדול אחד, כך שיהיה צורך לבצע זאת באופן
הדרגתי, ובינתיים להכין את אחד הצעדים החשובים ביותר ברפורמה שלי: הקמתה של ערכאת
ערעור ארצית אשר תשמע ערעורים בזכות על בתיהמ”ש המחוזיים, ובהמשך תישקל
האפשרות לאפשר – במקרים מוגדרים או בדרך כלל – ערעורים מבימ”ש השלום היישר אל
הערכאה הארצית, ושדרוגו
של ביהמ”ש העליון לערכאה המקבילה למוסד הדיון הנוסף במתכונתו הנוכחית.
7.
אפעל לביטול השדרוג-מטה של סמכויות בתיהמ”ש השונים:
סמכויות שהורדו לבתימ”ש נמוכים יותר יוחזרו למקומם הקודם, וסמכויות שהועברו
להרכב מצומצם (דן יחיד) יוחזרו להרכב מלא, כמו בראשונה.
8.
אמליץ לנשיא המדינה להעניק חנינה מוחלטת לפרץ
רוקינשטיין.
דברי הסבר: את
רוקינשטיין אני לא מכיר, מעולם לא ראיתי אותו, ולסיפור שלו התוודעתי אגב עבודתי
המשפטית.
תמצית
הסיפור: האיש הורשע בביהמ”ש
לתעבורה, בהיעדרו, ונידון ל-18 חודשי פסילה, וקנס.
פנה
האיש לביהמ”ש לתעבורה, וביקש לבטל את פסק-הדין, ולדון בתיק מחדש. שכחתי
להתייצב, ואני מוכן לשלם למדינה את ההוצאות הנובעות מחידוש המשפט, אבל לא מגיע לי
עונש פסילה של שנה וחצי בגלל ששכחתי להתייצב למשפט.
ביהמ”ש
לתעבורה דחה את בקשתו, הוא ערער לביהמ”ש המחוזי ונדחה, ולאחר מכן הוא ביקש
רשות לערער, ובקשתו נדחתה ע”י נשיא ביהמ”ש העליון דאז, מאיר שמגר,
אשר קבע כי “מי ששכח יישא בתוצאות שכחתו”, וכי לא ראוי הוא
ש”הציבור בכלל, ובתי המשפט בפרט” יילכו “עקב בצד אגודל” אחרי
מידת תשומת-הלב שהאזרח מוכן להעניק לענייניו המשפטיים (ר”ע 418/85, פרץ רוקינשטיין
נגד מדינת ישראל, פ”ד לט(3), 279).
לפרשה
הזאת אני מתייחס בהמשך (פרק י”ט, סע’ 102), אבל כאן אגלה את המיוחד שבפרשה.
כפי
שתראו בהמשך, כאמור, הסיפור הזה קומם אותי אז, ומקומם אותי עד היום, לא רק משום
שאין זה צודק להעניש אדם (בקנס, פסילה, מאסר ומה לא) על שיכחה להתייצב למשפט, ולא
רק משום המוסר ההוטנטוטי (אני קראתי לו “הפאוץ’
הכפול“), לפיו העיקרון של “מי ששכח יישא בתוצאות שיכחתו”
מוחל רק על הנאשמים, ואילו כאשר המדינה “שוכחת” (ה”שיכחה”
הזאת היא דבר-שבשיטה, כדי להקל על התביעה, ולהתיש את הנאשמים, עד שיודו באשמתם) –
הכל מחול לה, והיא אף זוכה לפרס על ה”שיכחה” השיטתית שלה.
מה
שקומם אותי במיוחד הוא שבתיק הזה ממש, כתב-האישום לא היה חתום, וחמישה שופטים
(כולל שמגר עצמו) עברו על כך בשתיקה, ולא זרקו את המדינה מכל המדרגות, באמירה
“מי ששכח…” וגו’.
הגיע
הזמן שהציבור בישראל, זה שבשמו ולמענו נשפט רוקינשטיין, יתנצל בפניו על המוסר
ההוטנטוטי הזה, וההתנצלות הזאת תצא מאת נשיא המדינה, המייצג את אותו הציבור.
9.
בהמשך, כאשר נשיא ביהמ”ש העליון יגיע לפגישה עם
המשאלות שלו, אפשר להניח שהדבר הראשון שהוא יבקש יהיה תוספת שופטים.
אני:
כמה אתם רוצים?
הנשיא
(בדחילו ורחימו): כפול ממה שיש לנו עכשיו.
אני: יש
לכם פי ארבע, זה כבר במדפיס הממשלתי, ועד סוף היום אתם מקבלים העתק מהפרסום.
כאן
הנשיא מתחיל לגמגם, ואולי אפילו בא בטענות: איך אתם עושים זאת בלי להתייעץ איתנו?
אני:
כיוון דקאמר זכין לו לאדם גם שלא בפניו (כשפועלים לטובתו של אדם, לא צריך לתת לו
“להתגונן”), אומר לך משהו ביידיש: נעם אונד שווייג! (קח ושתוק!).
בהמשך
אני מקשיב לכל המשאלות. את אלה שאפשר לתת מיד, וללא תמורה, אני מאשר מיד. לגבי אלה
שלא ניתן לאשרם בחינם אני שואל: מה אתם מוכנים לתת בתמורה, ומבטיח לשקול את הדבר.
אחר כך
אני מציג שאלות, ובהן:
·
איך, לדעתכם, ניתן להשיב את אמון הציבור בשופטיו?
·
האם אתם מוכנים לבדיקה אובייקטיבית ובלתי תלוייה של הסיבות
לאבדן אמון הציבור בכם?
·
ככל שאמון הציבור בשופטיו הולך ופוחת, הציבור ימעיט לפנות
לבית המשפט – פחות תביעות ובקשות, פחות ערעורים, פחות עתירות לבג”ץ וכו’,
וככל שהאמון הזה גובר, הציבור ירבה לפנות אליכם, והעומס עליכם יגבר: עד
כמה הייתם רוצים להרבות את אמון הציבור בכם?
·
אחרי כן אני מציג לנשיא את הרעיונות שלי, ובהם:
·
הרפורמה במערכת המשפט (פרקים ו’, י”א,
להלן).
·
איך להחזיר את אמון הציבור בבג”ץ.
·
איך להדביר את מכת הערות-האגב, אשר גורמת
להשחתה-לריק של זמן שיפוטי רב.
ומבקש
לשמוע את עמדתו.
10. בפגישה עם ראש לשכת עורכי
הדין, אני מקשיב, ואם יש צורך – גם מבקש הסברים והבהרות, ומבטיח לבדוק הכל ברוח
אוהדת.
אחר כך
יבוא תור השאלות שלי:
·
אתם מתיימרים להיות ארגון חברתי “במלוא מובן המילה”,
לא גילדה מקצועית הדואגת רק לחבריה, ולא לכלל החברה. מה דעתכם להסתפק בתפקיד
הגילדה המקצועית, ולהשאיר את העניינים החברתיים למערכת הפוליטית ולכל מי שרוצה
להקדיש לכך את זמנו וממונו?
אם הוא
יגיד כי זו מצוות המחוקק, אציע לו תיקון מתאים של החוק, ואראה את תגובתו.
·
השאלה הבאה: נניח שאנחנו מאפשרים לכל עורך-דין לבחור בין
כפיפות ללשכת עורכי הדין לבין הכפיפות למדינה ולמשרד המשפטים – תמורת אגרה שנתית
זהה לדמי החבר המשולמים ללשכה: איזה אחוז
מחברי הלשכה יעדיפו להישאר בה?
התשובה
הצפוייה: כולם יישארו, כי הלשכה דואגת לחבריה, ומי שפורש ממנה – הלשכה לא חייבת
לו, ולא כלום.
אני:
נניח שהאגרה הממשלתית תהייה פחותה מדמי החבר באחוז אחד, שני אחוזים שלושה … וכו’
– באיזו נקודה יעדיפו כל חברי הלשכה לפרוש ממנה?
תשובה
אפשרית אחת, תשובה אמיתית וכנה: ברמה של כך-וכך, כל חברי הלשכה יעדיפו לפרוש ממנה.
תשובה
שנייה: אנחנו מתנגדים לכל אפשרות כזאת, כי זה מחליש את כוחו של ציבור עורכי הדין,
ופוגע במעמדו של המקצוע.
אני:
מדוע שלא להשאיר את האינטרס הזה לעורכי הדין עצמם, שכל אחד מהם יחליט מה הוא מוכן
לקנות, ובאיזה מחיר? לך תכנס את מוסדות הלשכה, ותביא לי את תשובתם תוך שבוע ימים.
ויהי
בוקר, ויהי ערב, יום ראשון בתפקיד.
ב.
התנהלות משרד המשפטים
11. שמו של המשרד ישונה ל”משרד
המשפטים וזכויות האזרח“.
12. תופסק לאלתר
גרירת-הרגליים במשרד המשפטים.
13. יופסק לאלתר גלגול
האחריות לעניינים-שבמדיניות לפתחם של הדרגים המקצועיים.
14. משרד המשפטים, אשר
“זכה” לתואר המשרד הממשלתי הנגוע ביותר בביורוקרטיה, יעבור לצד הנקי
ביותר ממנה.
15. היחידה לפניות הציבור של
המשרד תחזור לממדיה הטבעיים, כגוף אשר תפקידו למיין את הדואר הנכנס, ולהעבירו
לגורם המתאים בתוך המשרד.
16. הנחת-העבודה הבסיסית תהיה
שהאזרח הוא “בעל הבית”, ובעל-הבית תמיד צודק, כל עוד לא הוכח אחרת.
17. תשובה לפנייתו של כל אדם
תינתן בתוך המועד שנקבע בדין למתן תשובה מנומקת, תהיה חתומה ע”י הנמען, וכן
ע”י בעל הסמכות על פי הדין להחליט בנושא, אם אינו הנמען. היה בעל הסמכות בכיר
מהנמען, די יהיה בחתימתו שלו.
18. הייתה הפנייה בגדר השגה
על הטיפול בפנייה קודמת, יראוה כפנייה מקורית, ואולם הזמן לתשובה יעמוד על שליש
הזמן שנקבע לפנייה מקורית.
19. יופסק הנוהג הפסול של
תשובות מתחמקות לפניות האזרח, בנוסח “אין לנו מה להוסיף”.
20. אגדיר מחדש את תפקידה של
מחלקת בג”ץ בפרקליטות המדינה, כך שהיא תהיה “כלב השמירה” לכשרות התנהלותם
של משרדי הממשלה ושאר הגופים הנתונים לשיפוט הבג”ץ. ייצוג הגופים בפני
בג”ץ יהיה באחריות היחידות המשפטיות של אותם הגופים, ומחלקת בג”ץ
בפרקליטות תייצג את הציבור, ולא את בעלי השררה.
21. אכונן מוסד של
“פרקליט הציבור”, שיהיה מקביל במעמדו ליועץ המשפטי לממשלה, והוא יהיה
רשאי – ביזמתו או על פי פנייה – להתערב בכל הליך משפטי, או ליזום הליך משפטי, בכל
מקום בו נראה לו כי פעולתו נחוצה כדי להגן על זכויות האזרח במדינה.
22. יקויימו מפגשים סדירים של
בכירי משרד המשפטים עם הציבור, הן בלשכה המרכזית בירושלים, והן במחוזות. גם השר
ישתתף בהם, בתורנות. אני אמליץ גם לשופטים לנהוג כך.
ג.
תרבות השפיטה ואיכותה
23. חובת ההנמקה על פי החוק
תחול גם על השופטים ועל בתי המשפט.
24. שופט יחוייב להתייחס לכל
טענותיו וראיותיו של בעל דין בכל נקודה שהוא פוסק בה לרעתו.
אי
מילוי החובה האמורה יגרור צעדים משמעתיים כנגד השופט.
מי
שנפגע מהעדר התייחסות לטענותיו או ראיותיו יהיה רשאי לדרוש מבית המשפט התייחסות
לכל טענה שלא זכתה להתייחסות; זכות זו תעמוד לנפגע ולחליפיו ללא הגבלת זמן, ותחול
גם על החלטות ופסקי-דין שניתנו בעבר.
לעניין
ערעור דין החלטה בעניין כאמור יהיה כדין פסק-דין.
25. תודבר תרבות-השקר בשפיטה.
26. השופטים ושאר בעלי סמכות
שיפוטית ייהנו מאותה החסינות (אזרחית ופלילית) ממנה נהנים עובדי ציבור אחרים – לא
יותר, וגם לא פחות.
27. כשהתחילו לבקר את אהרן
ברק על האקטיביזם השיפוטי, הוא אמר זה מה שהכנסת נתנה לי, אני מפרש לפי הבנתי, ואם
זה לא נראה למחוקק, הוא יכול לשנות את זה בחקיקה מתקנת, אבל כשהתחילו לדבר על
חקיקה מתקנת, הוא אמר רגע-רגע, זו פגיעה בדמוקרקטיה.
אותו
הדבר בעניין צמצום החסינות של השופטים: הוא אומר שזה לא יהיה “סוף
העולם”:
“לשופטים
יש חסינות מפני תביעות, אך גם אם יכירו בתביעת נזיקין נגד שופט, לא יהיה זה סוף העולם”.
כך אמר נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, במפגש עם סטודנטים למשפטים, מהמכללה האקדמית
למשפטים ברמת-גן.
אבל אם
יילכו לחוקק את זה הוא יגיד שזו “פגיעה בעצמאותם של השופטים“.
אז לא:
אני אנופף בדבריו של אהרן ברק, ושופט
שירצה להישאר על כסאו יצטרך להיזהר בדיוק כמו רופא, עורך דין וכל בעל-מקצוע
אחר. לא אכפת לי אם המדינה תבטח את השופטים מפני תביעות כאלה, ואם יהיה צורך – אני
אלך איתם אל שר האוצר לשם כך.
28. תודבר תופעת
הערות-האגב. יוקם אתר אינטרנט בו יוכלו שופטים להביע דעתם בכל עניין, לרבות
בעניינים שעד כה מצאו את מקומם באמירות-אגב.
29. ארחיב את חופש-הביטוי של
השופטים מחוץ למסגרת ההליכים שהם מנהלים.
30. משפטים המתקיימים בדלתיים
פתוחות ישודרו בזמן-אמת באתר אינטרנט שיוקם לשם כך.
31. יוקם אתר אינטרנט בו
תינתן לציבור האפשרות להגיב על פסקי-הדין, ללא צנזורה.
ד.
ייעול ההליכים, צמצום הסחבת
32. בעניין זה ערכתי הצעת-חוק
עוד בשנת 2009, והיא מדברת
בעד עצמה.
ה.
לימודי שפיטה
33. אפעל להקמת מגמות שפיטה
בפקולטאות למשפטים, אשר, מטבעם של דברים, תמשוכנה סטודנטים הרואים את השפיטה
כייעוד חייהם.
34. במצב הזה יהיה קשה יותר
לבנים-של ולשאר מיוחסים להתמנות לשפיטה.
ו.
הרפורמה בבתי המשפט
35. כפי שאראה בפרק זה, וגם
בכמה פרקים נוספים, להלן, אעניק לשופטים את מה שאף שר משפטים לא העניק להם, אבל גם
אדרוש מהם מה שאף שר משפטים לא דרש מהם.
36. הצעתי
בדבר הרפורמה במערכת המשפט תזכה לקדימות גבוהה.
37. תבוטלנה כל הוראות החוק
המורידות עניינים מבית משפט בדרגה גבוהה לבית משפט בדרגה נמוכה ממנו, מבית משפט
לבין דין או מהרכב שופטים רחב להרכב צר ממנו;
38. מערכת המשפט תורחב, ותתווסף
ערכאה רביעית מעל בית המשפט העליון.
39. הסמכות לקבוע את מספר
השופטים בכל הערכאות, למעט הערכאה הרביעית, תהיה בידי נשיא בית המשפט העליון,
במקום בידי שר המשפטים;
40. תקציב הרשות השופטת ייקבע
בדרך בה נקבע תקציבו של מבקר המדינה.
ז.
הוראות מעבר לגבי שופטים מכהנים
41. כפי שאני מציע בתכנית
הרפורמה, השופטים יקבלו הרבה יותר, אבל גם יחוייבו בהרבה יותר.
42. הוראת-המעבר שאציע תאפשר
לשופטים המכהנים לבחור בין הישארותם במערכת בתנאים הקיימים, בבחינת “דור
המדבר”, או התפטרות מהמערכת בתנאים משופרים והתמודדות מחדש – אם רצונם בכך –
על חזרה למערכת בתנאים המוצעים על פי הרפורמה.
ח.
בחירת שופטים
43. תבוטל שיטת הסניוריטי
בקידום שופטים לתפקיד נשיא, משנה לנשיא או סגן נשיא.
44. נשיא ביהמ”ש העליון
יוכל להיבחר גם שלא מקרב השופטים בביהמ”ש העליון.
45. תימחק לאלתר ההוראה לפיה
“גינוני המשפט” יהיו בין התכונות שתישקלנה לגבי מועמד לשפיטה. תישקל
מחיקת הוראות נוספות, והתקנת הוראות אחרות.
46. הליכי בחירתם של שופטים
יהיו שקופים וגלויים לציבור, ומי שמוכן להיחשף רק אחרי הבחירה – אנחנו לא קונים
חתולים בשק.
47. מועמד לשפיטה יצטרך להגיש
עבודה בכתב. יוצג בפניו “קייס” משפטי, ויהיה עליו להציג את כל מה שהיה
טוען בשם כל אחד מהצדדים, וכן להציג את פסק-הדין שהיה נותן כשופט. העבודה תוצג
לציבור.
48. פסקי הדין שנתן שופט
המועמד לקידום, ככל שהם מוגשים לוולב”ש, יהיו גלויים לציבור.
49. תותקן הוראת-שעה לפיה
יקומו כמה ועדות לבחירת שופטים אשר תפעלנה במקביל, עד אשר ימולאו כל התקנים אשר
ייקבעו, כאמור לעיל.
תותקן
הוראת-שעה לפיה לפחות אחת
מהוועדות האלה תורכב מפוליטיקאים בלבד, כדי לבחון את השאלה אם השיטה הקיימת
היא אכן הטובה ביותר.
ט.
הדחת שופטים
50. שר המשפטים לשעבר, יוסי
ביילין אומר שבמערכת המשפט ישנם שופטים “בלתי ראויים בעליל”.
אני
אפעל לגריעתם ממצבת השופטים, לאלתר.
אחר כך
אטפל בשופטים שאינם ראויים, אבל לא “בעליל”.
אחר כך
אטפל בבינוניים, וכן הלאה – עד שתהייה לנו מערכת משפט לתפארה.
51. מדי שנה תקבע מערכת
המשפט, לפי שיקול דעתה, את חמשת האחוזונים התחתונים מבחינת הרמה, בכל ערכאה וערכאה
(למעט בית המשפט העליון במתכונתו הנוכחית), ותמליץ לוולב”ש להעבירם מכהונתם.
52. בגדר האחוזונים האמורים
לא יובאו שופטים האמורים לפרוש מרצונם, וכן מטעמי גיל, בריאות או כל טעם אחר.
53. שופט אשר בית דין משמעתי
דחה בקשה להעבירו מכהונתו, לא תוגש לוולב”ש בקשה להעבירו מהכהונה בגין אותו
העניין.
54. בית הדין המשמעתי לשופטים
לא יעביר שופט מכהונתו, אלא בהחלטה פה אחד.
55. החלטת בית הדין להעביר
שופט מכהונתו תהייה נתונה לערעור בפני ביהמ”ש של הערכאה הגבוהה ביותר, בפני
הרכב בלתי זוגי של חמישה שופטים לפחות, ולא יגזור ביהמ”ש העליון העברת שופט
מכהונתו, או יאשר העברת שופט מכהונתו, אלא בהחלטה פה אחד.
56. במלים אחרות: הדחת שופט
בדרך המנהלית תהיה קלה יותר, אבל מי שינסה לעשות זאת בדרך השיפוטית, הוא יצטרך
לדלג על משוכות גבוהות ביותר.
י.
הנתל”ש (נציב תלונות הציבור על שופטים)
57. אבהיר כי הנתל”ש הוא
גוף מייעץ בלבד, גם מבחינת החוק הקיים, וכי אין בחוק הנתל”ש שום דבר הגורע
מסמכותו של שר המשפטים לבחון את התנהגותם של שופטים.
58. אזכיר כי, גם מבחינת החוק
הקיים, לנתל”ש אין סמכות לבחון את כישוריו ויכולותיו של שופט, ועל כן הסמכות
הייחודית בעניין הזה היא של שר המשפטים.
59. סבר הנתל”ש כי תלונה
שהוגשה לו אינה בסמכותו, יעבירנה לשר המשפטים, ללא המלצה או הערות.
60. אקים במשרד המשפטים יחידה
לטיפול בתלונות נגד שופטים, ולא רק כאלה שאינן בסמכותו של הנתל”ש (נציב
תלונות הציבור על שופטים), שהוא החליט שלא לבררן או שתוצאות התלונה לא הניחו את
דעתו של המתלונן, והיא תטפל בכל תלונה שתגיע מהציבור. היחידה הזאת תהיה גוף מייעץ
לשר, אשר יישא באחריות אישית ליישום המלצותיה, או לדחייתן.
דברי הסבר: מוסד
הנתל”ש זכה לחוסר אמון ציבורי מוחלט, בין השאר (וכנראה בעיקר) משום שבחירתו
של הנתל”ש חייבת לקבל את הסכמתה של מערכת המשפט, ובפועל שני הנתל”שים
שנבחרו עד כה היו בשר מבשרה של הרשות השופטת.
מערך
ביקורת על התנהגות השופטים ועל איכותם חייב להיות בלתי תלוי בשופטים עצמם, לכל
יהיו הם השופטים את עצמם.
הסמכות
החוקית הראשונית למטרות האלה היא בידי שר המשפטים, וסמכות הנתל”ש מוגבלת לחלק
מהתחומים בלבד, וגם במקום שיש לו סמכות – סמכותו היא סמכות מייעצת בלבד.
שר
המשפטים הנוכחי, כרוב קודמיו, אינו משתמש בסמכותו זו, וגם כאשר הנתל”ש מגיש
לו חוות-דעת המחייבת מסקנות אישיות, הוא גורר רגליים, ובסוף גם מצפצף עליה.
אני
אמצה את הסמכות הזאת עד-תום, ואם הנתל”ש ימשיך להיות מגינם ומושיעם של
השופטים – הציבור “ייבש” אותו, גם בלי חקיקה.
בקיצור:
אעניק לשופטים את מה שאף שר משפטים לא העניק להם, אבל גם אדרוש מהם מה שאף שר
משפטים לא דרש מהם.
יא.
רפורמה בשפיטה בעניינים שבין האזרח לרשות
61.
כיום פונים לבג”ץ פחות מאלפיים עותרים בשנה, וזה אומר
שכל אזרח בישראל פונה לבג”ץ, “בממוצע” רק אחת לארבעת אלפים שנה
(!).
דורית
ביניש אומרת: עובדה היא שהציבור פונה אלינו, וזה אומר שהוא כן מאמין בנו,
אבל ברור שפנייה לבג”ץ אחת לאלפי שנים מעידה בדיוק את ההיפך.
הרפורמה
שאני מציע בפרק הזה, וגם במאמר איך להחזיר את אמון הציבור בבג”ץ, תביא לנהירת המוני בית ישראל לבג”ץ, ולהפיכת חזונה של דורית ביניש
מדמיון למציאות.
62.
האמור לעיל לגבי ביטולו של השדרוג-מטה של סמכויות
בתיהמ”ש לא יחול על הסכסוכים שבין האזרח לרשות, הנידונים כיום בבג”ץ
ה”גדול” ובבג”ץ ה”קטן”.
63.
עיקר הרפורמה:
א. יוקם
בימ”ש מחוזי למינהל, שלא יהיה מחלקה בבימ”ש מחוזי אחר.
ב. מוסד נציב
תלונות הציבור במשרד מבקר המדינה יבוטל, ועובדי הנציבות אשר יימצאו ראויים לכך
יזכו לקדימות בכל הנוגע למינויים כשופטים בביהמ”ש המחוזי למינהל. כל האחרים
יוכלו להתקבל כעוזרים משפטיים.
ג. על הדיונים
בביהמ”ש למינהל יחולו סדרי הדין ודיני הראיות הכלליים, לרבות הזכות לחקירה
נגדית של עדים, ולא יהיה ניתן לדחות עתירה מחמת “חוסר עילה” בלי ליתן
לעותר הזדמנות להציג את עמדתו גם לעניין זה.
ד. הערעור על
פסיקותיו של ביהמ”ש לעניינים מנהליים יהיה בזכות, לבית המשפט העליון.
ה. עתירות
לביהמ”ש המנהלי וערעורים על פסיקתו יהיו פטורים מאגרות, ולא ניתן יהיה לחייב
עותרים בהוצאות.
ו. בית המשפט
לא יהיה רשאי לחייב עותר בהוצאות, גם אם נדחו עתירתו או ערעורו.
ז. בית המשפט
לא יהיה רשאי לדחות עתירה ללא דיון במעמד הצדדים.
ח. המשיבים
לבג”ץ יחוייבו להגיש תשובה תוך 15 ימים מיום שהומצאה להם העתירה, זולת את
החליט בית המשפט, מטעמים מיוחדים שיירשמו, על מועד קצר יותר או ארוך יותר.
ט. תשובתם של
המשיבים תהייה נתמכת בתצהיר המבוסס על ידיעתו האישית של המצהיר.
י. במועד
שייקבע לדיון יתייצבו המצהירים לחקירה על תצהיריהם, ובית המשפט לא יהיה רשאי לפטור
מצהיר מחקירה על תצהירו.
יא. הופרה חובת ההנמקה,
יהיה העותר זכאי לפסק-דין על פי המבוקש שלא נענה, ובמידה שלא נענה.
יב. בכל מקרה
יהיה העותר רשאי להגיש תצהיר תשובה לתצהיר המשיבים.
יב.
חופש הביטוי
64.
יחוקק חוק יסוד: חופש הביטוי.
65.
תבוטל כל הוראת דין המגבילה את חופש הביטוי, למעט חוק לשון
הרע וולמעט כל דין המסדיר את ההגנה על סודות רשמיים או מסחריים.
66.
במיוחד יבוטלו סעיפי “העלבת עובד ציבור” וסעיף
ה”זילות”.
67.
עניינים שבסגנון, אופן ההתנסחות וכו’, לא יהוו עבירה לפי
דין כלשהו (כולל דין משמעתי).
68.
חופש הביטוי יישמר גם לשופטים ולעורכי דין.
יג.
חירות האזרח
69.
יחוקק חוק יסוד: זכויות האזרח.
יד.
פומביות הדיון, פתיחות לאמצעי התקשורת, אינטרנט
70.
בכל אולם דיונים יותקנו מיקרופונים וארבע מצלמות טלוויזיה
נייחות (לדוכן השופט(ים), לעורכי הדין, לספסל הנאשמים ולדוכן העדים), וכל אלה
יחוברו לאתר מערכת המשפט ולאתר משרד המשפטים, כך שכל גולש באינטרנט יוכל בכל עת
לבחור את אולם המשפטים המעניין אותו.
71.
היותן של המצלמות נייחות תמנע פעילות מיותרת סביבן, ולאחר
תקופת “איקלום” איש כבר לא יתרגש מהן.
72.
תיקי בתי המשפט יהיו פתוחים לעיון הציבור ללא צורך בהגשת
בקשה מנומקת כלשהי.
73.
כל החומרים המצויים במערכת הממוחשבת יוצגו באתרים
הנ”ל.
74.
האמור לעיל לא יחול, כמובן, על חומרים חסויים.
טו.
הוצאות המשפט, אגרות וערבויות
75.
הפילוסופיה מאחורי פסיקת ההוצאות היא נכונה: מי שמפסיד
במשפט צריך לכסות את הוצאותיו של הזוכה, לבל ייצא שכרו של זה בהפסדו.
בפועל
פסיקת ההוצאות היא רעה-חולה, אשר משמשת, במקרים רבים, כלי-שררה בידי השופטים, המאיימים
בפסיקת-הוצאות “מצלצלת” על מי שלא מוכן להיכנע לתכתיבים וללחצים שלהם.
עמדתי
על כך במאמרי אגרות,
פסיקת-הוצאות וערבויות – סובסידיה לעשירים על חשבון העניים, לחזקים על חשבון
החלשים, תמריץ וזרז לשחיתות שיפוטית, שלטונית וכלכלית, וגורם משתק להתפתחות המשפט.
הדברים מדברים בעד עצמם, והם חלים גם על האגרות והערבויות, נשוא הסעיפים הבאים.
אם
הזוכה במשפט לא יזכה בהוצאותיו, אפשר לראות זאת כמעין “מס” אשר בא
להבטיח מערכת משפט נקייה מכל הרעות-החולות עליהן דיברתי במאמר הנ”ל.
76.
אגרות: האגרות לא נועדו לממן את פעולות בתי המשפט, כי אלה
ממומנות ע”י תקציב המדינה עצמו, ותקציב המדינה יוצא מתוך הנחה שלציבור כולו
יש עניין בקיומה של מערכת משפט תקינה.
האגרה
עבור הפנייה לבית המשפט תהייה סמלית בלבד.
אזכיר
כי מאז פרוץ המדינה ועד שנות השבעים של המאה הקודמת אגרת הבג”ץ הייתה 25
ל”י בלבד. בשנות השבעים הועלתה האגרה ל-100 ל”י, קמה זעקה בציבור,
והאגרה הוחזרה כבראשונה, אבל כשהגיעה ההיפר-אינפלציה של שנות השמונים, בחסות התאמת
האגרות, נפרצו כל הסכרים, וכאשר בראשית שנות האלפיים האגרה הועלתה פי שלוש, במכה
אחת, איש כבר לא הקים קול זעקה.
77.
ערבויות: הערבויות הנדרשות כיום ממי שמגיש ערעור על פסק דין
או החלטה נועדו להבטיח את כיסוי הוצאותיו של המשיב לערעור, אם יזכה במשפט, אבל הן
מכבידות ללא הצדקה על המערערים, והשופטים מנצלים זאת לרעה.
אם
הערבות הנדרשת ממי שמגיש ערעור על פסק-דין ששוויו, נניח, 1,000 ש”ח היא
10,000 ש”ח רק העשירים יוכלו לעמוד בה.
כיוון
שאני מתכונן לקיים רפורמה מקפת תחום פסיקת ההוצאות (ראו לעיל), ממילא שאלת
הערבויות כבר לא תהייה רלוואנטית.
78.
חופש המידע, בג”ץ וכו’ – חלוצים לפני המחנה.
א.
חוק חופש המידע נועד להרחיב את זכותו של הפרט למידע שאינו
נוגע לו אישית, ושבלעדי החוק לא הייתה ניתנת גישה אליו למי שמבקש מידע שאינו נוגע
לו אישית.
בפועל,
הפניית מבקש להליכי חופש המידע כאשר הוא מבקש מידע הנוגע לו אישית באה להקשות
עליו: תשלם אגרה, ואם נדחה את בקשתך, תפנה חבית המשפט, תשלם עוד אגרה, תפקיד ערובה
ותסתכן בהוצאות … ובנוסף לכך תאבד את זכותך לפנות אל הנת”ץ במסלול הזול.
יוצא
מזה שהחוק אשר נועד להוסיף זכויות מנוצל כדי לפגוע בזכויות קיימות.
הפטור
מאגרות ומפסיקת הוצאות (וממילא גם מערבויות) יהיה הצעד הראשון ברפורמה בתחום הזה.
ב.
התחום השני יהיה אגרות הבג”ץ, אשר תהיינה סמליות בלבד,
עד שתונהג הרפורמה בשפיטה בעניינים שבין האזרח לרשות (ראו פרק י”א, לעיל).
ג.
וזאת היא רק ההתחלה.
טז. תובענות ייצוגיות
79.
מוסד התובענה הייצוגית נועד לשרת צורך ציבורי רב-חשיבות:
הגנה על ציבור הצרכנים מפני יצרנים וספקי-שירות אשר מנצלים לרעה את העובדה שניהול
הליכים משפטיים הוא לרוב יקר יותר מאשר הנזק שהם גורמים לפרט, ואם אחד מרבבה יתבע
אותם – הם “יסגרו עניין” בשקט, וימשיכו במעלליהם.
80.
האגרה על תובענות ייצוגיות כיום היא אפס – המגישים תובענות
כאלה פטורים מאגרה.
81.
שרת המשפטים רוצה לקבוע
אגרה בשיעור של רבבות שקלים על תובענות ייצוגיות, בנימוק שבגלל הפטור
מהאגרה 50% מהתובענות האלה הם תובענות סרק-סרק, ואני אומר אדרבה, אם כך הוא, פשיטא
ש-50% מאלה הן תובענות ראויות – ודי בכך כדי להצדיק את הפטור מהאגרה.
הייתי
אף מרחיק-לכם ומציע לתגמל את האזרח המגיש תובענה ייצוגית.
82.
התובענות הייצוגיות נחוצות לציבור לא פחות ממשפטי התעבורה,
אשר רובם עוסקים בזוטי-דברים אשר בינם לבין הבטיחות בדרכים אין ולא כלום.
מוסד
פרקליט הציבור (ראו סעיף 21, לעיל) יטפל גם בתובענות ייצוגיות שפרקליט הציבור ימצא
בהן עניין.
יז.
האזנת סתר והקלטות
83.
כל מה שלאדם מותר לשמוע – מותר לו גם להקליט.
יח. עורכי הדין ולשכת עורכי
הדין
84.
הפרק הזה בא במקום אלה מה שהעליתי בנושא הזה במאמר ה-4000
באתר הזה: מה
הייתי עושה לו הייתי מתמנה כשר המשפטים של מדינת ישראל, כי בינתיים החכמתי
(קורה).
85.
הרעיון הזה הוא בעקבות הפגישה עם ראש לשכת עורכי הדין, שתתקיים
ביומי הראשון כשר המשפטים וזכויות האזרח, והוא בא לאפשר לכל עורך-דין לבחור במסגרת
הארגונית הרצויה לו, אם בכלל, בלי זעזועים הקשורים בקיומה, או אי קיומה של הלשכה.
86.
לכל עורך דין תהיה הברירה להיות חבר בלשכת עורכי-הדין, לשלם
את מסיה וליהנות מההגנה המקצועית שהיא מעניקה לחבריה, או שלא להיות חבר בה, ולשלם
למדינה אגרה שנתית עבור חידוש הרישיון.
87.
האגרה הממשלתית עם כינון ההסדר הזה תהיה מחצית דמי החבר השנתיים
של הלשכה (אם המדינה לא מספקת הגנה מקצועית, איזו הצדקה יש לה לגבות אגרה זהה לדמי
החבר של הלשכה?).
כצעד
מכין להליך הזה, המצריך חקיקה ראשית, אקרא לעורכי הדין להמתין ולא לרוץ ולשלם את
דמי החבר (הדבר אינו מפקיע את הזכות לעסוק, ורק אחרי שלוש שנים ניתן להוציא
עו”ד מהלשכה בגין אי תשלום דמי החבר).
88.
עורך דין הבוחר שלא להיות חבר בלשכה יהיה כפוף לשיפוטה
המשמעתי של המדינה, אולם בהסכמת הלשכה הוא יוכל להיות כפוף לשיפוטה המשמעתי במקום
לזה של המדינה (התוצאה תהייה מרתקת!).
עורך
דין הבוחר להיות חבר בלשכה יהיה רשאי להכפיף את עצמו לשיפוטה המשמעתי של המדינה
(גם בזה התוצאה תהייה מרתקת!).
89.
עבירות משמעת של עורכי דין הכפופים לשיפוטה המשמעתי של
המדינה תהיינה נידונות בבית משפט מחוזי, בהרכב שלושה.
90.
ייקבע בחוק כי כל הוראה הקובעת עבירת משמעת תתפרש בכפוף
לסעיף 1 לחוק הלשכה, דהיינו “לשקוד על רמתו וטהרו של מקצוע עריכת הדין“.
91.
הדין המשמעתי יוכפף לדיני הראיות ולסדרי הדין הקיימים במשפט
הפלילי, ולכל הוראת-דין אשר נועדה להבטיח את זכויות הנאשם – הכל רטרואקטיבית עד
דור עשירי, עד עולם.
92.
כיוון שהדין המשמעתי כיום אינו כפוף לדינים כאמור, כל הליך
משמעתי שהתקיים בעבר יהיה בטל כלא-היה, זולת אם, תוך 30 יום מתחילת תחולתו של החוק
יגיש הקובל בקשה מנומקת לכך לבית משפט מחוזי, ובית המשפט, לאחר שמיעת המורשע, או
חליפיו, ישוכנע כי בהליך נתקיימו כל הוראות הדין, כאמור.
93.
עבירות המשמעת תחולקנה לשלוש רמות חומרה, עם עונשי מקסימום
ותקופות התיישנות לכל רמה.
94.
תקופת ההתיישנות המקסימלית בעבירות משמעת תהיה קצרה בהרבה
מזו שלפי החוק לעשיית דין בנאצים ועוזריהם (היום זה שווה – גם באלה וגם באלה אין
התיישנות).
95.
בית משפט לא יגזור
על נאשם השעייה או הוצאה מהלשכה אלא בהחלטה פה אחד.
96.
פסק דין של בימ”ש מחוזי יהיה נתון לערעור בפני
ביהמ”ש העליון, בפני הרכב בלתי זוגי של שלושה שופטים לפחות. כלל הערעור גם
השגה על השעייה או הוצאה ממקצוע עריכת הדין, על הימנעות מהשעייה או הוצאה מהמקצוע,
או בקשה להחמיר בהשעייה, ידון בו ביהמ”ש העליון בהרכב בלתי זוגי של חמישה
שופטים לפחות, ולא יושעה נאשם, או יוצא מהלשכה, אלא בהחלטה פה אחד.
97.
הורדת הערעורים על ערכאת הערעור של הלשכה מביהמ”ש
העליון בהרכב שלושה לביהמ”ש המחוזי, בהרכב דן יחיד, תבוטל רטרואקטיבית, וכל
ערעור שנשמע בביהמ”ש המחוזי יישמע מחדש, בביהמ”ש העליון.
98.
כללי האתיקה המקצועית יעברו רוויזיה מקפת.
יט.
סדרי הדין הפלילי ודיני הראיות
99.
תאומץ שיטת המושבעים במשפט הפלילי, לרבות הגראנד-ג’ורי, דבר
אשר ימנע “תפירת תיקים”, ויבטיח שקיפות במימשק שבין הקביעות השיפוטיות
לבין הקביעות העובדתיות.
100. תבוטל האפשרות לערער על
זיכויו של נאשם.
101. תורחב הגנת הסיכון הכפול,
כך שהיא תחול גם במקרים בהם ההליך בו נתקיים הסיכון הראשון בוטל כלא-תקין, או
שהערכאה אשר קיימה ההליך לא הייתה מוסמכת לדון בו.
דברי הסבר: קורה
לא אחת שערכאת הערעור מבטלת, מטעמים אלה ואחרים, פסק-דין מרשיע שניתן ע”י
הערכאה הראשונה, ובמקרים כאלה מתעוררת השאלה אם לזכות את המורשע, ולשים סוף פסוק
(תרתי משמע) לתיק, או להחזיר את התיק לערכאה המקורית לדיון מחודש.
בסוגיה
הזאת קיימים בפסיקה זרמים שונים, ו”תחום אפור” הפתוח לשרירות ליבו של
בית המשפט השומע את הערעור.
יש לשים
קץ לאי-הבהירות הזאת ולאמץ את הגישה המקלה עם הנאשם, ואם חקר האמת ייפגע מכך –
יהיה זה תמריץ לתביעה ולבתי המשפט לנהל את המשפט כהילכתו.
והוא
הדין גם כאשר הנאשם הורשע (או זוכה) בערכאה לא מוסמכת: מבחינת הדין הקיים גם
ההרשעה וגם הזיכוי כמוהם כלא-היו, וניתן לפתוח את הדיון מחדש, אבל הנאשם כבר עבר
את עינוי-הדין, והיה בסיכון של הרשעה, ואין כל הצדקה להעמיס עליו שוב את כל התיק.
102. תבוטל האפשרות לתת לתביעה
מיקצי-שיפורים הנובעים מרשלנותה-היא.
דברי הסבר: כאשר,
במהלך המשפט, נודע לתביעה על קיומו של עד שהיא לא ידעה, וגם לא יכלה לדעת, על
קיומו, למרות שהחקירה הייתה יסודית ביותר. במקרים כאלה יכולה להיות הצדקה לתקן את
כתב האישום ע”י הוספת העד לרשימת העדים.
אבל כל
מי שניהל משפטים בבית המשפט לתעבורה מכיר את תופעת מיקצי-השיפורים האין-סופיים,
הנובעים משיטת הניהול הקלוקלת-במכוון של משפטי התעבורה: התביעה מגישה לבית המשפט
תיק “גולמי” המבוסס על ראיות חלקיות (אם בכלל), בתקווה שהנאשם ינהל את
המשפט כנגד עצמו, ויודה בכל מה שמיוחס לו.
ומה אם
הנאשם לא מתנדב להושיט את צווארו לשופט? כאן מתחילה לפעול השיטה במלוא מערומיה:
התביעה מפשלת שוב-ושוב, הנאשמים מטורטרים שוב-ושוב ונענשים על מחדליה של המדינה
בצורך לעבור את מדורי הערעור על מנת להגיע לנקודת-ההתחלה לה זכאי כל נאשם –
והאינטרס הציבורי בקיום הליכי משפט תקינים נפגע שוב ושוב, לבלי תקנה.
טענתה
השגרתית של התביעה היא הצורך ב”חקר האמת”, אבל “חקר האמת”
מחייב גם שהמדינה תגלה לנו מדוע היא לא מתקנת את דרכיה, אחרי כל-כך הרבה שנים
וכל-כך הרבה פעמים בהם נחשפו מחדליה, ומדוע היא עדיין לא למדה את לקחי פרשת גיל
לעדן (ע”פ 3583/94, פ”ד מח(3), 793, ובמיוחד סע’ 7 לפסה”ד,
בעמ’ 797).
הטענה
השחוקה-לעייפה של התביעה היא הצורך ב”חקר האמת”, אבל כאן מתגלה במלוא כיעורה
תופעת המוסר הכפול של התביעה ושל השופטים: כאשר האזרח מפשל, התביעה נאחזת בפרשת פרץ
רוקינשטיין (ר”ע 418/85, פ”ד לט(3), 279) וטוענת כי “מי ששכח
יישא בתוצאות שכחתו”, וכי לא ראוי הוא ש”הציבור בכלל, ובתי המשפט
בפרט” יילכו “עקב בצד אגודל” אחרי מידת תשומת-הלב שהאזרח מוכן
להעניק לענייניו המשפטיים – ובתיהמ”ש נעתרים לה, כדבר-שבשיגרה (ראו לעניין זה
גם סע’ 8, לעיל).
ומה עם
“חקר האמת” במקרים כאלה? לעזאזל “חקר האמת”, העיקר להשאיר
את ההרשעה בעינה.
למרבית
הצער, עדיין קיימים שופטים אשר נוהים אחרי המוסר הכפול של המדינה, ומן הראוי לשים
לכך קץ. הנסיון לקבוע כי “הכל תלוי בנסיבות העניין”, וכי יש להחמיר עם
התביעה כאשר רשלנותה רבה והעבירה קלה (וכן להיפך) לא עלה יפה, כי ישנם מקרים קלים
בהם בתי המשפט החמירו עם התביעה, ומקרים קשים בהם הם הקלו עימה, ויש לעשות סדר
בנושא הזה.
יש להדביר
את התופעה הזאת, אחת ולתמיד – ולא רק בבתיהמ”ש לתעבורה.
103. תאומץ דוקטרינת הפרי
המורעל.
104. תבוטל כל הוראת-דין לפיה
שתיקתו של נאשם פועלת לרעתו.
105. תוחזר על כנה דרישת הסיוע
לראיות התביעה, בעניינים שבהם היא בוטלה.
106. תבוטל כל הוראת-דין לפיה
רואים נאשם כמודה בעובדות, אם לא הודה בהן במפורש.
107. יאופשר לנאשם להגיש לבית
המשפט כפירה בכתב, ומשעשה כן ייקבע המשפט לשלב ההוכחות.
108. נאשם יהיה רשאי לוותר על
זכותו להיות נוכח במשפט ולנהל את הגנתו, אבל זה לא יפטור את התביעה מלהוכיח את
אשמתו.
הודיע
נאשם על ויתור כאמור, ישמע בית המשפט את ראיות התביעה ויודיע לנאשם כי זכותו
להתייצב במועד שייקבע, להביא את ראיותיו ולהשמיע את טענותיו.
109. נאשם יוכל להעלות כל טענה
הנראית לו בכל שלב של המשפט, לרבות בשלב הערעור, ומשעשה כן, ידון בית המשפט באותה
הטענה, ויחליט בה לפני שהוא ממשיך בדיון.
תישאר
על כנה ההגבלה לפיה אין להעלות בשלב מאוחר טענות בדבר חוסר סמכות מקומית או
“פגם או פסול בכתב האישום” ללא רשות בית המשפט, אולם הגדרת “פגם או
פסול בכתב האישום” תצומצם ותחודד, ויובהר ההבדל בינה לבין הטענה שכתב האישום
לא מגלה עבירה.
110. הודאת נאשם במשטרה לא
תהיה קבילה אם הוצאה בדרכים לא-ראויות, גם אם ניתנה מרצונו הטוב והחופשי. יעברו
ללא שוב הימים בהם בתי המשפט היו אומרים “ייתכן שהחוקרים נתנו לנאשם כמה
כאפות, ואולי אפילו שברו לו כמה שיניים, אבל הדבר לא השפיע על רצונו הטוב והחופשי“.
111. בקשת רשות לערער לא תידחה
אלא אחרי דיון במעמד הצדדים, ולמבקש תהיה הזכות להשיב לטענות המשיב.
כ.
משפט צבאי
112. בין הפקודה החוקית לבין
הפקודה ה”בלתי חוקית בעליל” תיקבע דרגת-ביניים של פקודה “בלתי
חוקית, אבל לא בעליל”.
חייל לא
יישא באחריות פלילית, לא על ביצועה של פקודה כאמור, ולא על אי ביצועה, רשלנות
בביצועה או סירוב לבצעה.
כא. הוצאה לפועל
113. הנורמה (שאפילו היא לא
מקויימת) לפיה “הזכות היחידה שיש לחייב היא שיוחזרו לו כספים שנגבו ממנו מעבר
לחוב שלו”, כפי שאמר לי פעם גורם בכיר במערכת ההוצאה לפועל, תעבור מן העולם,
וזכויותיו הדיוניות של החייב תושווינה לאלה של הזוכה, כמקובל בכל מערכת משפטית בין
יש שווין-זכויות בין הצדדים היריבים.
114. חסינותו של רשם ההוצאה
לפועל תושווה לזו של השופטים בכל הנוגע לפונקציות השיפוטיות (לפי ארבעת הסעיפים
השיפוטיים הידועים), ולזו של שאר עובדי-הציבור – לגבי כל יתר הפונקציות.
כב. בתי המשפט לענייני משפחה
115. חסל סדר האפלייה המגדרית
בבתיהמ”ש למשפחה.
116. חסל סדר תת-שופטים הדנים
בענייני משפחה.
117. סמכותם של בתיהמ”ש
למשפחה תוחזר לבתיהמ”ש המחוזיים.
118. שופטי בית משפט מחוזי
שירצו לדון בענייני משפחה יחוייבו לעבור השתלמות מיוחדת לעניין הזה, וכן יקבעו להם
תנאי-סף מחמירים לפני מינויים לתפקיד.
כך,
למשל, מי שמעודו לא החליף חיתולים לתינוק לא יוכל לכהן כשופט לענייני משפחה.
כג. מזונות הילדים ומשמורתם
119. כפי שתיארתי במאמר על
מרור וחרוסת, ועל טובת הילדים, במצב של היום הוראה אחד (האם) נהנה מכל (או
מרוב) המנעמים של החזקת הילדים, ואילו ההורה
השני (האב) סובל את כל ה”מרורים” – תשלום “מזונות” הילדים,
וחיי עוני.
120. התופעה הזאת מדרבנת את
האמהות להרוס את משפחותיהן, מציפה את בתי המשפט בהליכים ובסופו של דברים מרחיקה
אבות מילדיהם, וילדים מאבותינם.
121. קביעת העיקרון לפיו כל
הורה נושא בהוצאות הילדים כשהם אצלו, תביא לכך שברוב המקרים ההורים יסתדרו ביניהם
ללא צורך במריבות – בבית המשפט ומחוצה לו.
122. לגבי ההוצאות הקבועות
וחריגים נוספים – ראו במאמר הנ”ל.
123. במדינת ישראל לא יהיה מצב
בו הורה יהודי יידפק רק בגלל שהוא יהודי.
כד. משפט התעבורה
124. לכהונת שופט תעבורה יתמנו
שופטים מצטיינים של בימ”ש השלום, אשר יעברו השתלמות מיוחדת, ויזכו לתוספת שכר
בשל כך.
125. יוקם בית משפט מחוזי “ייעודי”
לענייני תעבורה, אשר לא יהיה מחלקה בבימ”ש מחוזי אחר.
126. שופטי התעבורה יהוו את
המאגר הטבעי והראשוני לקידום לביהמ”ש המחוזי לענייני תעבורה.
127. משפט התעבורה יהיה החלוץ
בהנהגת האפשרות לכפירה בכתב, ולביטול האפשרות לראות נאשם כמודה במיוחס לו, אם הוא
לא התייצב למשפט (במקרה כזה יראו אותו ככופר בעובדות ובאשמה ומוותר על הזכות
להתגוננות “אקטיבית”, וביהמ”ש ישמע את הראיות בהיעדרו).
128. כחבר הממשלה אפעל להעביר
החלטה לקיים מחקר בשאלה שאני מעלה כבר שנים רבות: במה להשקיע את “הלירה
השולית” במאבק למניעת התאונות בדרכים – באכיפה, תשתית או במשהו אחר. היום אף
אחד לא מוכן להרים את הכפפה הזאת – מחשש שהדבר יפגע בחלקת-האלוהים הקטנה שלו, אבל
לא יהיה מאושר ממני אם מחקר כזה יגלה שבתיהמ”ש לתעבורה מיותרים לחלוטין,
ושאפשר להעביר את תקציביהם למטרות מועילות יותר.
כה.כללי ושונות
129. תבוטל דוקטרינת הבטלות
היחסית;
130. המושג העמום “מעין
שיפוטי” יובהר, וייקבע כי פעולה (או סמכות) מעין-שיפוטית היא פעולה המשפיעה
על זכויותיו של אדם, ואינה מהווה הכרעה בסכסוך בין צדדים יריבים.
131. עוד יובהר כי בעל סמכות
מעין-שיפוטית מחוייב להעניק את זכות הטיעון לאדם שזכויותיו עומדות להיפגע, אבל הוא
לא ייהנה מהחסינות השיפוטית.
לטעמי
זה המצב גם כיום, אבל אף אחד לא מוכן להתייחס לכך.
כו.
ועדות חקירה
132. ישנן אבנים שאף אחד לא
מעז להרימן, מחשש שיימצאו תחתיהן יותר מדי נחשים ועקרבים, והכוונה היא לחקירתם של
עניינים ואירועים שעמדו ועומדים במרכז סדר היום הציבורי, ועוד יותר מכך – כאלה
שהורחקו מעיני הציבור, אלי תהום הנשייה. אני ארים אותן אחת-אחת – בין ע”י
קידום החלטות ממשלה להקמתן של ועדות חקירה ממלכתיות, בין בהקמתן של ועדות בירור,
דבר שהוא בסמכותו של כל שר.
133. אלה, בין השאר, יהיו
העניינים שאפעל לחקירתם:
א. הסיבות לאבדן אמון הציבור
בשופטיו (לעניין זה יהיה צורך לתקן את חוק ועדות החקירה, לפיו נשיא ביהמ”ש
העליון הוא המרכיב את ועדות החקירה, ולא ייתכן שמערכת המשפט תקבע מי יחקור עניינים
הקשורים בה עצמה).
ב. מדוע אנשים מתאבדים
כתוצאה מהליכים משפטיים (בעיקר בבתיהמ”ש למשפחה ובהוצל”פ, אבל לא רק
בהם).
ג. השחיתות בהוצאה לפועל.
ד. השחיתות ברשות המיסים.
ה. רצח יצחק רבין (ועדת שמגר
לא חקרה זאת, הדבר לא היה בסמכותה).
ו.
חיסולה של תשלובת פיקנטי.
134. על פי דרישה של 10,000
אזרחים תמונה ועדת חקירה בראשות שופט (או שופט בדימוס) של בימ”ש שלום.
על פי
דרישה של 20,000 אזרחים תמונה ועדת חקירה בראשות שופט (או שופט בדימוס) של
בימ”ש מחוזי.
על פי
דרישה של 50,000 אזרחים תמונה ועדת חקירה בראשות שופט (או שופט בדימוס) של ביהמ”ש
העליון.
135. תיבדק השאלה אם השופטים
הם המתאימים ביותר לשבת בראשותן של ועדות חקירה בכלל, ובפרט בראשותן של ועדות
חקירה לעניינים הנוגעים, במישרין או בעקיפין, למערכת המשפט עצמה.
כז. משאלה לא-מהותית שהייתי
רוצה שתתגשם: להחליף את גינוני הכבוד המזוייף בכבוד אמיתי, ללא גינונים
136. כפי שראיתם לעיל, אחד
הדברים הראשונים שלי יהיה לבטל את ההוראה לפיה “גינוני המשפט” יהיו בין
התכונות שתישקלנה לגבי מועמד לשפיטה.
137. לפעולה האמורה צריך להיום
צעד משלים אשר לא ניתן להסדירו בחקיקה, אבל אפשר ליצור אווירה אשר תעודד אותו.
אווירה בה שופטים, עורכי-דין ומתדיינים מן השורה פונים זה אל זה בשמותיהם הפרטיים.
זה לא דבר אשר ניתן להשיגו מהיום-להיום, וספק אם ניתן להשיגו בשנות-דור – אבל
לחלום מותר גם מותר.
138. כאשר שופט פונה אלי בשמי
הפרטי, אני רואה זאת כהתגלמות האולטימטיבית של הכבוד שהוא יכול לרחוש לי, אבל
במציאות של היום זה “לא מכובד”, ואני מניח שאם עו”ד יפנה לשופט
בשמו הפרטי, גורמי ה”אתיקה” של הלשכה יגידו כי “אין לו כבוד לבית
המשפט”.
139. הפרופ’ יצחק זמיר היה
קורא לי בשמי הפרטי גם כאשר הייתי סטודנט שלו, וגם כאשר הוא היה היועץ המשפטי
לממשלה, אבל כאשר הוא התיישב על הכורסה בביהמ”ש העליון הוא התחיל לקרוא לי
“אדוני”. האם לפני שהוא נעשה שופט ביהמ”ש העליון הוא לא רחש לי
כבוד, ורק לאחר מכן, כשופט, הוא התחיל לכבד אותי? ההיפך הוא הנכון.
140. ולמי שלא יודע: כאשר
המשפטנים אומרים “עם כל הכבוד”, זו הדרך האולטימטיבית שלהם להביא את
הבוז הרב ביותר.
141. הגיע הזמן להחליף את
גינוני הכבוד המזוייף בכבוד אמיתי, ללא גינונים.
______________
אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן
אלישבע”
לדף הפייסבוק לסגור את
לשכת עורכי הדין
לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר לדף
הפייסבוק של האתר של קימקא
דוקודרמה:
זרוק
אותו לאיראנים – איך
נפטרנו מאשר גרוניס