יורם דנציגר, קשקשן בלתי נלאה ושופט “עליון”, מבקר בפשטות

יורם דנציגר, קשקשן בלתי נלאה ושופט “עליון”, מבקר בפשטות

שמחה ניר, עו”ד
12.09.2016 19:33
יורם דנציגר, קשקשן בלתי נלאה ושופט "עליון", מבקר בפשטות


בראיון שנתן דנציגר הוא שפע דברים בטלים, דברים שאין לו הסברים עליהם, אם יישאל, והוא אפילו לא חושב על הגיונם הפנימי *** בכל מקום בו אתה נוגע, הכל מתפורר, הכל קש-וגבבה *** עמקות אינטלקטואלית של שופט “עליון” במדינת ישראל



יורם דנציגר, קשקשן בלתי
נלאה ושופט “עליון”, מבקר בפשטות

בראיון שנתן דנציגר הוא
שפע דברים בטלים, דברים שאין לו הסברים עליהם, אם יישאל, והוא אפילו לא חושב על הגיונם
הפנימי *** בכל מקום בו אתה נוגע, הכל מתפורר, הכל קש-וגבבה *** עמקות אינטלקטואלית
של שופט “עליון” במדינת ישראל

שמחה ניר, עו”ד

השופט-בדימוס שלי טימן: הציבור שונא את המערכת המשפטית ומתעב אותה

אתר גרוניס.קום, אתר חופש-הביטוי

“משוב העם”, לזכרו של אשר יגורתי גרוניס, טרוריסט פסיקת
ה”הוצאות”

זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

“נציב תלונות הציבור על שופטים
ורשמים – זה אנחנו!”

בן 75 שנים אנוכי, ועוד כוחי במתני!

“לייק” לדף הפייסבוק עו”ד שמחה ניר – שר
המשפטים הבא

המאמר
ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה
הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי
מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת”?

בג”ץ
8743/14, שמחה ניר,
עו”ד, נ’ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

מה
“אבסורדי” באבטחת-אישים?

תחת הכותרת שופט בעליון: “הצורך
באבטחה עלינו אבסורדי”
,
וכותרת המשנה יורם דנציגר אמר בראיון נרחב
לכתב עת משפטי כי השמירה הצמודה על השופטים יוצרת מצב בלתי מתקבל על הדעת. הוא
גינה את הביקורת ה”פופוליסטית” שנשמעה מכיוונו של ח”כ יוגב על
בג”ץ, ובד בבד טען כי אין השפעה אידיאולוגית על השיפוט: “לא מתעסקים
בזה”,
מביא לנו אמרי סדן,
nrg
מיום 11.1.2016, פנינים והברקות מפיו של השקרן
יורם דנציגר
,
בראיון לעורך הדין:

שופט בית המשפט העליון יורם דנציגר התייחס להגברת האבטחה
על שופטים באחרונה, סביב איומים לחייהם, ואמר כי “העובדה ששופט צריך להיות מלווה
באבטחה צמודה, זה מצב אבסורדי”.

אמר ונשאר בחיים, אבל הוא לא אמר במה האבסורד הזה מתבטא: האם הוא חולק על
החלטתם של גורמי הביטחון להצמיד אבטחה לשופטים? לא, הוא לא אומר את זה, ואם הוא לא
אומר את זה, משתמע מכך שהוא אכן  מכיר
בעובדה ששופטים, או שופטים מסויימים, נמצאים ב”קבוצת סיכון” המחייבת
אבטחה.

השאלה היא מהו האבסורד בכך. האם השופטים הם המאובטחים היחידים? לא. גם
שרים וח”כים מאובטחים מזמן לזמן, וגם שי ניצן, ואיש לא אומר שזה
“אבסורד”.

סביר להניח שהוא מתכוון לומר אני מבין ששרים, ח”כים ושי ניצן
מאובטחים, כי הם אנשים רעים, ולאנשים רעים אך טבעי הוא שיהיו להם אויבים, אבל
אנחנו, השופטים, אנחנו אנשים טובי-לב, צדיקים גמורים – איזו סיבה יש למישהו לשנוא
אותנו?

אולי הוא מתכוון לכך, סביר מאוד שהוא מתכוון לכך, אבל הוא לא יגיד זאת
במפורש, כי זה מזמין שאלות על אמון הציבור בשופטיו, וכאשר עולים על המסלול
הזה, השופטים נמצאים בעמדת התגוננות הנחלשת והולכת משנה לשנה, מיום ליום.

אז במקום לומר דברים ברורים, הוא מסתפק באמירה סתמית של דברים חסרי-פשר,
בלי שהוא יתחייב בשום דבר מאמרי פיו. בעברית פשוטה קוראים לכך קשקשנות.

אהרן ברק, אגב, הביע אי-נוחות מכך שהוא צריך להסתובב עם שומרי-ראש, אבל הוא הבין
שזה הכרח בל-יגונה, ולא אמר שזה “אבסורד”.

על הביקורת על
השופטים, ועל “גבולות הטעם הטוב”

הלאה:

דנציגר אף מתח ביקורת על אמירות “מתלהמות”
מצד פוליטיקאים כלפי הרשות השופטת, ואמר שמן הראוי ש”ידאגו שלא לחצות את גבולות
הטעם הטוב בבואם לבקר את הרשות השופטת”.

את הדברים אמר בראיון נרחב שפורסם בכתב העת “עורך
הדין” של לשכת עורכי הדין. דבריו נאמרו בתגובה לתקיפתו החריגה של ח”כ מוטי
יוגב את בג”ץ ואת השופט עוזי פוגלמן בפרט, סביב ההחלטה להקפיא את הריסת בתי המחבלים
שרצחו את דני גונן, מלאכי רוזנפלד ובני הזוג הנקין ז”ל. בין היתר, אמר כי צריך
“להרים כף
D9 על בית המשפט העליון”
וכי על פוגלמן “לפשוט את מדי השופט ולהצטרף לרשימה המשותפת”.

בראיון עמו אמר דנציגר כי ביקורת על בית המשפט העליון
מסוג זה, אינה מקובלת עליו. “ביקורת צריך שתהיה לגופו של עניין ולא לגופו של שופט”,
גרס דנציגר. “לדעתי, באמירות שלפיהן שופט – שביקש לקבל את תגובת המדינה לעתירה,
ושהוציא צו ארעי המונע את ההריסה עד לקבלת התגובה והדיון בעתירה – ‘שם את עצמו בצד
של האויב’ או ‘נותן רוח גבית לטרור’ יש לא רק חריגה מגבולות הטעם הטוב, אלא גם סוג
של התלהמות פופוליסטית לא ראויה”.

אתחיל מהסוף: ביקורתו של חה”כ יוגב על החלטתו של פוגלמן אינה
נכונה, לגופה,
וכבר עמדתי על כך שהיא שגוייה-בעליל
(וגם הוספתי כי עם הביקורת הזאת יוגב ירה לעצמו ברגל, והזיק לעניינו-הוא).

השאלה היא אם עצם העובדה שביקורת היא שגוייה הופכת אותה גם לבלתי
לגיטימית. קחו, למשל, את הביקורת הנשמעת תדיר על קלות העונשים בעבירות התעבורה,
בעבירות מין, בעבירות צווארון לבן וכו’: המבקר המצוי לא מסתפק בטענה שהעונשים
“מוגזמים לקולה”, אלא מוסיף גם שיש בכך “זלזול בחיי אדם”,
“פרס לשחיתות” וכו’.

ואם לא די בכך, המבקר המצוי יוסיף גם את דעתו על השופט, כגון: “הוא
לא מבין את חשיבותה של הענישה”, הוא “לא מכיר בריבונותה של האישה על
גופה”, הוא “נותן רוח גבית לשחיתות”, וכו’.

והשאלה מדוע כאשר אומרים על שופט שהוא “נותן רוח גבית לשחיתות”
זה לגיטימי, זה “בגבולות הטעם הטוב”, וזה לא “התלהמות פופוליסטית
לא ראוייה”, אבל כאשר במקום המילה “שחיתות” שמים “טרור” –
פתאום זה נעשה “לא רק חריגה מגבולות הטעם הטוב, אלא גם סוג של התלהמות פופוליסטית
לא ראויה”.

על כך דנציגר לא נותן לנו שום תשובה – לא מה זה “התלהמות”
(מילה החוזרת על עצמה שוב-ושוב בשיח הציבורי. אני לא מצאתי כל הגדרה מילונית
שתתאים לה, אבל חברי אביתר בן-צדף אומר כי זו “עוד מלה אופנתית,
שהבורים המציאו כדי לסגור את העמקים של דלות לשונם” – ואני מסכים עמו
לחלוטין), לא מה זה “פופוליזם” ומה הרע בו, ומה עושה “התלהמות
פופוליסטית” ל”ראויה” או “לא ראוייה”.

הוא גם לא אומר לנו מה זה “סוג של התלהמות פופוליסטית לא ראויה”…
האם, מעבר ל”התלהמות פופוליסטית ראוייה”, ישנם גם “סוגים”
שונים של “התלהמות פופוליסטית לא ראויה”?

ושאלה נוספת היא מי שם את דנציגר למגן הטעם הטוב, ומדוע ביקורת החורגת
מ”גבולות הטעם הטוב” היא בלתי לגיטימית בשל כך.

דנציגר מקשקש
רב-מפרקית

זוכרים את עניין המשפטים הרב-מפרקיים? אז יש לנו כאן עוד אחד כזה.

דנציגר מעלה גרה על אמירה שטותית הנישאת ברמה על ידי השופטים, מדור לדור:

ביקורת
צריך שתהיה לגופו של עניין ולא לגופו של שופט
“.

אולי כן, ואולי לא (מיד נגיע גם לקלישאה הזאת), אבל כאשר אתה אומר דבר
כזה – בוא תשכנע אותנו בכך, במקום לברוח מיד להמשך הרב-מפרקי שכבר הובא לעיל:

“לדעתי, באמירות שלפיהן שופט – שביקש לקבל את
תגובת המדינה לעתירה, ושהוציא צו ארעי המונע את ההריסה עד לקבלת התגובה והדיון בעתירה
– ‘שם את עצמו בצד של האויב’ או ‘נותן רוח גבית לטרור’ יש לא רק חריגה מגבולות הטעם
הטוב …”.

הנה, הוא מציג כמובן-מאליו דבר שהוא לגמרי לא מובן מאליו, וממשיך:

“אלא גם סוג של התלהמות” …

“פופוליסטית” …

“לא ראויה”!

ומה מבין מכך הקורא או השומע אשר אינו ער למניפולציות הדמגוגיות האלה?

הוא אומר לעצמו וואאאווו! באמירות שלפיהן שופט ‘שם את עצמו בצד של האויב’
או ‘נותן רוח גבית לטרור’ יש לא רק חריגה מגבולות הטעם הטוב, אלא גם סוג של התלהמות
פופוליסטית לא ראויה!!!

ודוק: יכול  להיות שכך הוא, ויכול
להיות שלא כך הוא, אבל כל מילה כאן מצריכה דיון נפרד, ואילו הדמגוג אינו פונה
אל השכל וההיגיון שלנו, אלא מנסה – ולרוב גם מצליח – להחדיר לתת-התודעה שלנו,
באמצעות ה”כריכות” האלה, את מה שהוא רוצה שנטמיע במוח הקטן שלנו.

הקלישאה לפיה “ביקורת צריך שתהיה לגופו של עניין ולא לגופו של שופט”
אינה המצאה של דנציגר. אני זוכר אותה לפחות מימי מאיר שמגר, וכאשר אהרן
ברק
חזר עליה, עניתי לו תחת הכותרת הביקורת ראוי לה שתהיה עניינית ולא אישית. …
לגוף הפסק ולא לגוף הפוסק”: האמנם “אלמנטרי”, כבוד הנשיא?!

קשה לי למצוא משפט מסויים באותו המאמר – שנכתב לפני למעלה מעשור, והוא
עדיין טרי ורענן – אשר נותן תמצית שלו, אבל בכל זאת אשתדל:

אני שואל מדוע למישאל חשין (הוא “דעת
הרוב” עליה בא ברק להגן) מותר לומר על חוות דעתו של ביה”ד הבינלאומי
בהאג כדברים האלה:

על דרך
זו נצבעת חוות הדעת בצבע פוליטי שהכרעה משפטית ראוי לה כי תרחק ממנו ככל הניתן
“,

ואילו למבקריו-מבית אסור לומר דברים דומים, כאשר
במקום הצדייה הפוליטית באה צדייה אישית? ודוק: אני לא בא לומר שהביקורת
הזאת
(של חשין על ביה”ד הבינלאומי, או של המבקרים-מבית על חשין) הינה
נכונה או לא-נכונה, אלא שהיא לגיטימית, אפילו אם היא “אישית” ולא
“עניינית
” (כאשר מבקרים פסק-דין בטענה שהוא “מוטה
פוליטית” – האם זה “לגופו של הפסק” או “לגופו של הפוסק”?
לדעתי האבחנה הזאת אין בה כל ממש).

והשאלה שהייתי שואל את דנציגר, מהו הדין, לטעמך, כאשר – על פי המבחנים
המקובלים בפסיקה – שופט משקר במצח נחושה בפסק הדין: האם הדבר היחיד המותר למבקר
הוא לומר כי פסק הדין “מוטעה”, ולתת לקורא שהבין שמדובר בשופט שהוא קנאי
לאמת, ואם הוא טעה – “מי שעושה גם טועה”
(קלישאה נוספת)?

ומה תגיד, אדון יורם, אם אותו השופט משקר דרך-קבע, ובמצח נחושה?
האם המבקר צריך לעקוב אחרי השופט, ולהצביע על כל “טעות” כזאת, בלי
לקשר אותן זו-לזו, בלי לומר שהדבר חוזר ונשנה אצל אותו השופט, ובלי להצביע על כך
שלא מדובר ב”טעויות”, אלא בשקרים במצח נחושה – על פי המבחנים המקובלים
בפסיקה?

ועוד משפט רב-מפרקי (גם אותו ננתח בהמשך):

“גם אני, כשאני מותח ביקורת על רשות מסוימת, אני
לא מסית נגדה + משמיץ אותה + עולב בה + או מלגלג עליה + (ובוודאי שלא על בעל תפקיד
בה) + אני פשוט מבקר.

“פשששששהוטטט מבקר”…

על ביקורת והסתה,
ומה שביניהן

מה זה “הסתה”, אדון דנציגר, והאם זה מובן-מאליו שאסור
“להסית”?

במאמרי למערכת
“הארץ”: האמנם “זו לא ביקורת, זו הסתה”?
התייחסתי
למאמר מערכת של העיתון הנושא את הכותרת הזאת, ואמרתי, בין השאר:

כאן אני מבקש לדון בכותרת המאמר: זו לא ביקורת,
זו הסתה.

ביקורת יכולה להיות נכונה או שגוייה, מוצדקת או
לא-מוצדקת, לגיטימית או לא לגיטימית.

לעומת זאת “הסתה” (על פי אבן-שושן),
היא “שיסוי, פיתוי (בייחוד לרעה)”, ובהקשר דנן הסתה היא קריאה
לנקוט צעדים מסויימים כנגד מושא-ההסתה (או מושא הביקורת): הסתה להחרים את מערכת
המשפט, ולא להיזקק לשירותיה,
הסתה להציף את המרשתת בטוקבקים, הסתה להציף
את בתי המשפט לתעבורה בכפירות-באשמה,
הסתה להבעיר צמיגים מול בית המשפט
העליון,
הסתה לרצוח את סגן-נשיא בימ”ש השלום בזרנוגה גימ”ל.

יש לציין כי לא כל “הסתה” היא
לא-לגיטימית: הסתה לרצוח שופט – לא לגיטימית; “הסתה” להציף את
בתיהמ”ש לתעבורה בכפירות – כן, בהחלט!

ועל כן, כשם שהביטוי “זו לא ביקורת, זו
הסתה” הוא קשקוש מקושקש, כך גם הביטוי “לדון במקום להסית”: גם
זה סתם קשקוש.

במכתבי אל ועדת עדנה ארבל, בעניין:
ה”ביזוי” וה”שיסוי” באינטרנט
,
אמרתי דברים דומים:

או, למשל, “חופש השיסוי”: מה הפסול
ב”שיסוי”, או “הסתה”, כאשר מדובר ב”שיסוי” הבריות
במי שראוי לכך, והסתתם לעשיית מעשה המותר על פי החוק?

כך, למשל: מה הפסול ב”הסתה” של בני אדם לקיים
הפגנה-ברישיון על מנת להביא להתפטרותו של פקיד, שר, נבחר-ציבור או שופט?!

אז זה לא יעזור לכם: אני אמשיך לשסות את הצבור
בכל מי שלדעתי ראוי לכך, ואני אסית את הבריות לכל אקט של מחאה המותר על פי החוק.

ואני אמשיך לבזות את כל מי שראוי לבוז.

כמובן שאני אבסס כל “ביזוי” על עובדות-אמת,
כי יש לי עובדות-אמת לאלפיים שנה קדימה, וגם איש לא משלם לי על פי השורה, כך
שאין לי צורך להמציא שקרים.

אז לא אדבר אתכם על חופש-הביטוי, כי זה, כאמור,
כמו לדבר אל הקיר.

ותחת הכותרת אליעזר
ריבלין לנשיאות, דורית W ביניש – הבייתה!
אמרתי:

אבל זה כנראה לא הספיק לה, ל-W, ולאחרונה היא ממש ירדה
מהפסים.

הכוונה היא להשתלחותה בטוקבקיסטים לאחר הצתת
מכוניתו של השופט החיפאי משה גלעד, כשבועיים בלבד לאחר שהיא עצמה חטפה את הנעל
המפורסמת. וכך אמרה:

“מדובר בהסלמה חמורה באלימות נגד שופטים אשר
מתבטאת בלשון מסיתה – בעיקר בטוקבקים באינטרנט”.

מה רצתה W לומר בביטוי “לשון מסיתה” – הרגוני הרוג, ולא אדע.

ישנה הסתה שהיא עבירה פלילית, וישנה הסתה שאינה
עבירה פלילית.
כאשר אני קורא לפעולה לגיטימית להדיח שופט מסויים, או אפילו להחליף את
כל שופטי ישראל, זו בהחלט “הסתה”. קריאה לציבור עורכי-הדין
להחרים שופט מסויים, ולא להופיע בפניו, גם זו “הסתה”.

אבל בשני המקרים זו הסתה לגיטימית, ואם W הייתה מדברת על
“הסתה”, היא הייתה צריכה להסביר מדוע היא לא פונה מיד לתחנת המשטרה
הסמוכה למקום מגוריה, וגם להסתכן בחשיפתה של בורות בחוק הפלילי.

אז היא אמרה “לשון הסתה”, והחדירה
למוחותיהם של שומעיה את התחושה שיש כאן הסתה פסולה, בלי להסתכן בויכוח על השאלה
“הסתה” מהי.

אז הדנציגר הזה לא דיבר על “לשון הסתה”, אלא על
“הסתה” המובלעת בתוך הטקסט, וגם זאת בלי להסתכן בוויכוח על השאלה
“הסתה” מהי.

על פרשת הדי-ניין

וכיוון שדנציגר דיבר על ה”הסתה” בהקשר לדבריו של חה”כ
מוטי יוגב, אשר אמר כי צריך “להרים כף די-ניין על בית המשפט העליון” וכי
על פוגלמן “לפשוט את מדי השופט ולהצטרף לרשימה המשותפת”, מן
הראוי לציין כי בדברים האלה לא הייתה שום “הסתה” – לא למעשה לגיטימי ולא
למעשה לא-לגיטימי – אלא הבעת-דיעה על מה ש”צריך” לעשות לבית המשפט
העליון (כמובן שבעניין הדי-ניין זו הייתה רק מטאפורה, כי לאף אחד אין די-ניין
בפאוצ’ס, וכף
של די-ניין גם לא תספיק למה ש”צריך”
), ועל מה שעוזי פוגלמן צריך
לעשות – לדעתו – בעקבות ההחלטה לעיכוב-הביצוע המסויימת עליה הוא דיבר.

ולא למותר לציין שוב ושוב כי, לדעתי, בעניין
הדי-ניין יוגב צדק
(אם כי לי יש נימוקים אחרים לאותה המסקנה), ואילו בעניין
פוגלמן, לא רק שהוא לא צדק, אלא שהוא קלקל
לעצמו את כל מה שבנה עם הדי-ניין
.

ובחזרה לדנציגר, עם המשפט הרב-מפרקי המובא לעיל:

“גם אני, כשאני מותח ביקורת על רשות מסוימת, אני
לא … משמיץ אותה …”.

מה זה “להשמיץ”? גם זו טכניקה דמגוגית הבאה להתחמק מהדיון
בשאלת לשון-הרע: אם אני אומר, למשל, ששופט פלוני לוקח שוחד: אם זה כוזב, הרי זה
לשון-הרע, ואם זה נכון – זו ביקורת לגיטימית, והמילה “השמצה” היא מילה
“ספרותית” אשר אינה מופיעה בשום חוק.

אבל כאשר רוצים לחמוק מדיון ענייני בשאלה אם שופט פלוני לוקח שוחד,
אומרים זו “השמצה”, ואז האיש מן הרחוב יגיד לעצמו ווואאאוו שופט
“עליון” אמר שזו “השמצה” …

אז לא: השמצה, כאמור, אינה מונח משפטי אלא ביטוי ספרותי, היא לא
מופיעה בשום חוק, וכאשר שופט “עליון” מדבר על דברים מותרים או פסולים, שיואיל
בטובו הרב, וישתמש במונחים משפטיים.

הלאה:

“גם אני, כשאני מותח ביקורת על רשות מסוימת, אני
לא … עולב בה …”.

נשמע משכנע: לא יפה לעלוב, אבל כאשר שופט לוקח שוחד, למשל, מה לעשות עם
זה? לומר “טעה כב’ השופט בנטלו שוחד”?! ואולי גם לחכות להודעת הדוברת, איילת
פילו,
לפיה “שופטים אומרים את מה שיש להם רק בפסק הדין”, “חזקה
על שופטי ישראל שאינם לוקחים שוחד”, “דברים אלה אינם ראויים
לתגובה” או “אין
לנו מה להוסיף
“?!

שופט שלוקח שוחד נעלב כשאומרים עליו את האמת? שייעלב, אנחנו מדינה
חופשית ומותר להיעלב.

“גם אני, כשאני מותח ביקורת על רשות מסוימת, אני
לא … מלגלג עליה” …

מדוע שלא נלגלג על מי שאנחנו סבורים שהוא ראוי ללגלוג? הנה, למשל, כאשר
אני מכנה אותך כבוד השופט י’ דנציגר, אני בפירוש מלגלג עליך ועל כולכם,
השופטים, על גינוני-ה”כבוד” שאתם מעתירים  על עצמכם.

כאשר שופט עושה, בפסק-דין אחד, שורה ארוכה-ארוכה של דברים נלעגים-בעליל,
מדוע שלא אלגלג עליו אכנה אותו בתואר יהונתן
הקשקשן
?

או, למשל, המאמר על
קצה השפיצר: מיכאל הקטן, מנהל בתי המשפט, ומלחמתו במכפישים ובעומס על השופטים
:
יש כאן ביקורת קשה, אפילו מרה, אבל גם לגלוג לא חסר (מעבר לכותרת הלגלגנית עצמה):

בראיון שנתן שפיצר לעורך
הדין, אפריל 2013
, לאחר שנה
בתפקידו כמנהל בתי המשפט, אומרים המראיינים, ומביאים מפיו:

בראיון שקיימנו עם מנהל בתי המשפט החדש, השופט
מיכאל שפיצר, שמחנו לגלות כי המסר שלו הוא מסר ההמשכיות. הוא אינו רוצה להרוס הכל
ולבנות מחדש. להפך, הוא מעריך מאוד את החותם שהטביע במערכת קודמו, השופט משה גל.

“מצאתי מערכת שנוסעת”, אמר לנו השופט
שפיצר. “קודמי משה גל הציב את המכונית על הכביש, נסע בה, והגיע לתחנה שבה
החליט שהוא רוצה לרדת. אני נכנסתי למכונית וממשיך לנסוע בה. כמובן, יש לי היעדים
שלי והתוכניות שלי, אבל אני ממשיך לנסוע במכונית שהשופט גל העלה על הכביש”.

ואכן, קודמו של שפיצר, משה גל, הכישלונר הסדרתי, נכשל בכל דבר שנגע בו, וגם היה האחראי הראשי להתאבדותו של השופט מוריס בן-עטר,
אבל הצטיין בדבר אחד: תלונות למשטרה וללשכת עורכי הדין על מי שמבקר את השופטים.

שפיצר אכן נכנס למכונית המקרטעת, והמשיך לנסוע בה
בהילוך גבוה יותר, ויצר מוסד חדש: הגורם הממונה על הכפשת שופטים.

ונשאלת השאלה איך השופט-המכפישן הזה לא מתבייש
לדבר על “הכפשת שופטים”.

ואם כבר אנחנו מדברים “על קצה השפיצר”, קראו בבקשה את מכתבי
אליו, בו אני שואל אותו איך
אתה מרגיש עם זה, היום
,
אחרי שביה”ד הארצי הוציא פסיקה אשר מציגה
במערומיה פסיקה קודמת שלו, אשר לא ראתה קדימה, אפילו ממטר (ולמעשה לא ראתה גם
אחורנית). בוודאי שזה לגלוג!

ומוסף דנציגר, בסוגריים:

“גם אני, כשאני מותח ביקורת על רשות מסוימת, אני
לא מסית נגדה + משמיץ אותה + עולב בה + או מלגלג עליה + (ובוודאי שלא על בעל תפקיד
בה) …”.

הנה, “בוודאי שלא על בעל תפקיד בה” (ברשות המסויימת שהוא מותח
ביקורת עליה): על מי הוא מגן כאן, ברמז עבה כפיל? הוא מגן על עצמו ועל חבריו,
בהמשך לכך ש”ביקורת צריך שתהיה לגופו של עניין ולא לגופו של שופט”.

אלא שכאן יש לנו בעייה קשה: “רשות מסויימת” (כולל רשות
שיפוטית) היא ישות ערטילאית, אשר יכולה לתת החלטות נכונות או שגויות, אבל אין לה
תכונות “נפשיות”: היא לא יכולה להיות “טובת לב”, וגם לא
“רעת לב”. היא לא יכולה להיות “חרוצה” או “בטלנית”,
והיא לא יכולה להיות “צדיקה” או “מושחתת”.

“רשות מסויימת” עשוייה להתעלם מדברים רלוואנטיים להחלטותיה,
אבל כאשר הדבר נעשה בזדון, ה”זדון” ייוחס ל”בעל תפקיד בה”, כי
היא עצמה, כאמור, לא יכולה להיות בעלת תכונות כאלה, משום שהתכונות האלה כרוכות
ב”מצב נפשי”, ורק לבני אדם “טבעיים” יכול להיות מצב נפשי –
אפילו אם הם לא בני אדם.

כן יורם דנציגר, כאשר אני אומר שאתה משקר במצח נחושה, הביקורת אינה על
“הרשות השופטת”, אלא על “בעל תפקיד בה” – ובעל-התפקיד הוא
אתה, השקרן-עם-קבלות.

ואחרי הדוקטורט על מה שהוא לא עושה כשהוא מותח ביקורת, הוא אומר מה הוא
כן עושה:

“גם אני, כשאני מותח ביקורת על רשות מסוימת, אני
לא … אני פשוט מבקר”.

מה זה “פשוט מבקר”, אדון דנציגר?

גם אני, כאשר אני אומר עליך שאתה שקרן, אני “פשוט מבקר” אותך. אני
לא מייפייף את ביקורתי עליך, אני לא מקדים ואומר כי “לשבחו של דנציגר ייאמר
כי הוא לא שותה סולר, ולא אוכל שברי זכוכית”, אלא ישר, ובשיא
ה”פשטות”, אני אומר: יורם
דנציגר, שקרן, לך הבייתה!

אני אומר זאת בשיא הפשטות, כי אני אדם פשוט. אדם פשששהוווט!

ורק תגיד שאני לא
“פשוט מבקר”

כאשר מספידים שופט שנפטר, ומונים את מעלותיו, את הבנתו המשפטית את עמקותו
האינטלקטואלית, את נכונותו האמיצה להישאר בדעת-מיעוט, ואת לשונו הציורית – האם זה
ביקורת “לגופו
של עניין או לגופו של שופט
“?

כן, כן … אתה יודע בדיוק למי אני מתכוון, ואכן, במאמר לא אבכה את חשין מישאל עשיתי בדיוק מה
שעשו כל האחרים: ביקורת לגופו של שופט, ולא לגופו עניין זה או אחר.

ועשיתי זאת גם בפשטות. פשששטהווות, בדיוק באותה פשששטהות שעשו זאת כולם.

או, למשל, במאמר כבוד(?)
השופט(?) צבי סגל נגד עו”ד שמואל יוסף: טומאה, שקרים, ספינים, נקמנות, חוצפה,
בולשביזם, מצפון רע, טיפשות – ומה לא
אני “פשוט ביקרתי” את
עבודתו של סגל, כפי שהבנתי אותה.

לו רציתי למתוח ביקורת רק על פסק-הדין, יכולתי לומר כי טעות משפטית היא
לומר כי עורך-דין עבר עבירת משמעת אם, במסגרת בקשה לפסילת שופט, הוא אמר כי בהזדמנות
קודמת השופט – אז עדיין רשם – אמר דברים “שלא היו בבחינת אמת, אלא בדיוק
ההפך מכך”,
והייתי מוסיף גם כי אפילו הייתה בכך עבירת משמעת, עונש השעייה
למשך 30 חודש הוא מופרז באופן קיצוני.

אלא מאי? ביקורת כזאת הינה בתחום האתיקה של עורכי-הדין, ואני, מה
לעשות, סבור כי יש לי יותר מה להגיד בתחום האתיקה של השופטים.

אז אני “פשוט ביקרתי” את הסגל הזה, ושלא כשיטתך אפילו
לגלגתי עליו (“מר צבי סגל, אשר מינויו כשופט פורסם ברשומות“).
ביקרתי אותו (ב”פשטות”, כמובן) על האתיקה השיפוטית שלו, ובאותה
ה”פשטות” הרחבתי גם על ההשלכות שיש למקרה הזה על מערכת המשפט כולה.

עשיתי זאת אמנם ביסודיות, על פני כ”ה פרקים, אבל בכל פרק התייחסתי
בשיא הפשטות לנקודה אחת שעליה נסב אותו פרק.

ורק תגיד, כב’ השופט י’ דנציגר, רק תגיד, קשקשן עלוב, שאני, אדם
פשוט, שאני לא “פשוט מבקר”.

מה זה
“פופוליזם”, ומה עושה אותו ל”בלתי ראוי”?

ושוב:

“להגיד דברים כאלו, כפי שנאמרו על שופטים, זה
פופוליזם בלתי ראוי”.

כברק הזכרנו לעיל את דבריו של דנציגר על “סוגים” של “התלהמות
פופוליסטית לא ראויה”, אבל לא דיברנו על הפופוליזם עצמו.

כך ויקיפדיה:

הפופוליזם נחשב
לסגנון
רטורי לגיטימי
ונפוץ במהלך ה
היסטוריה. ספרטקוס, העבד המורד,
יכול להיחשב לפופוליסט מפורסם, שהנהיג את
מרד העבדים כנגד
השליטים של
רומא העתיקה. כמו כן,
המהפכה הצרפתית, אף
על פי שהונהגה על ידי הצמרת האינטלקטואלית האמידה, גם כן יכולה להיחשב כמהלך
פופוליסטי שננקט כנגד האליטה המובילה למען החברה המקופחת. גם
אברהם לינקולן, אף
על פי שלא היה פופוליסט, יכול היה להשתוות אל הפופוליסטים האחרים כאשר הבטיח את
“שלטון העם, על ידי העם, למען העם” ב
נאום גטיסברג
המפורסם.

גם פוליטיקאים
דמוקרטיים רבים בני זמננו עושים שימוש רחב בפופוליזם – אם כי לרוב אינם אוהבים את
תיוגם כפופוליסטים, היות שמתלווה אליו
קונוטציה של
הערכה נמוכה של איכות מסריהם
.

הנה כי כן, פופוליזם הוא משהו הפוזל אל
העם, אל ה-
populus, ואכן
לרוב משתמשים במילה הזאת בקונוטציה שלילית: משהו מעין פזילה אל המוני העם, שאין
מאחוריה אלא הבטחה ריקה. כך, למשל, אם מבטיחים “מכונית לכל פועל”, בלי
לומר איך מגשימים את זה, איך מביאים את כל הפועלים לרמת-חיים המאפשרת לכל אחד מהם
רכישת מכונית ואחזקתה – זה “פופוליזם זול”, ואפילו “פופוליזם לא
ראוי”.

אבל כאשר חה”כ מוטי יוגב פונה
אל ה”פופולוס” שלו – ולא אל זה של שלי יחימוביץ, למשל – ואומר מה
לדעתו צריך לעשות לבית המשפט העליון, מי שרוצה יכול לומר שזה
“פופוליזם” (וזה, כאמור, לגיטימי, אבל אפשר להתווכח על כך), ומי שרוצה
יכול לומר שזה “לא ראוי” (אפשר להתווכח גם על כך), אבל הכריכה-יחד לא
באה להוסיף שכנוע, אלא לטמטם את השומע.

אני, למשל, אומר על ביהמ”ש העליון –
ועל מערכת המשפט כולה – דברים חמורים בהרבה, ואני משתדל להגיע את ה”פופולוס”
הרחב ביותר, והנה, אבוי, אף שופט “עליון”, או אפילו שופט תחתון, לא
מייחס לי “פופוליזם לא ראוי”.

ואסיים את עניין ה”פופוליזם”
בדוגמה מהשבוע שעבר, בו זיכה ביהמ”ש העליון את ניסים דוד חדאד, שנדון
ל-17 שנות מאסר ועד לזיכויו הוא ישב בכלא קרוב לחמש שנים – בחינם. ומה אומר על כך עיתונאי
הצמרת דן מרגלית?
הוא מקונן על כך שערעורו של אהוד אולמרט מחכה כבר שנה
וחצי – ופסק-דין אין.

אומר מרגלית:

די לסחבת

אין מנוס מלחזור
ולהתריע: שופטי העליון בראשות סלים ג’ובראן מתעלמים מהתהייה הציבורית ואינם מפרסמים
את פסק דינם בפרשיות המרכזיות המיוחסות לאהוד אולמרט. נותר קצה־קצהו של עניין שהוחזר
למחוזי ונסתיים בשמונה חודשי מאסר בפועל, ושופטי העליון נוהגים סחבת של שנה וחצי, ויש
כמה וכמה רמזים מה סיבת העיכוב המוציא לעליון שם רע.

סביר להניח כי הנשיאה מרים נאור
מתעניינת בסיבות לדחייה. אין לה סמכות להורות, אבל יש לה
מעמד
המתיר לדרבן את עמיתיה העצלים במתכוון או בשוגג. הייתי שמח להיות זבוב על הקיר בעת
שיחה כזאת בין נאור לבין ג’ובראן ועמיתיו.

אהוד אולמרט, כידוע, מרצה כעת עונש מאסר חלוט
(ככל הזכור לי – 18 חודשים + 6 חודשים, מהם 5 בחופף, כך שבפועל הוא מרצה 19
חודשים), וכמו שאומר מרגלית “נותר קצה־קצהו של עניין שהוחזר למחוזי ונסתיים בשמונה
חודשי מאסר בפועל”.

הביקורת הזאת היא שגוייה-בעליל, ולא צריך
להיות “זבוב על הקיר” כדי לדעת שיש לביהמ”ש העליון כמה דברים שהם
יותר דחופים מאותו  “קצה-קצהו של
עניין”, ואם ישנו “פופוליזם בלתי ראוי” – זאת דוגמה נהדרת.
דוגמה נהדרת, משום שהפופולוס מתעניין יותר באולמרט מאשר בעיוותי-הדין ובנאשמים
שעתידים לצאת זכאים בדין, אבל יושבים בכלא שנים על שנים.

ומדוע, אדון יורם, אתם שותקים מול הביקורת
השגוייה-בעליל הזאת, שגוייה בעליל, לא ראוייה, גם שערורייתית
ו”פופוליסטית” לתלפיות, ונאבקים עד טיפת דמכם האחרונה – וללא כל סיכוי –
בביקורת הנכונה וצודקת-בעליל? משום שהביקורת על ה”סחבת” מורידה
מסך-עשן על תרבות-השפיטה הקלוקלת שלכם, על השקרים-בעליל, על עיוותי-הדין הזדוניים,
ועל שאר הרעות-החולות שאתם משופעים בהן.

על השופטים
והפוליטיקה

ולקינוח, מתוך הראיון:

דנציגר התנגד לטענה כי השקפותיהם האידיאולוגיות והפוליטיות
של שופטים משפיעות על הכרעותיהם. “אין לי מושג לאיזו מפלגה מצביעים חבריי השופטים
ומה הן השקפות העולם הפוליטיות שלהם”, הוא ביקש להבהיר. “אנחנו לא מתעסקים
בזה. אנחנו מאוד נזהרים, גם בשיחות נפש בינינו, שלא לדבר על פוליטיקה”.

 נו, באמת … יורם דנציגר, האם
באמת ובתמים אין לך מושג מהי השקפת העולם הפוליטית של חברך אדמונד
לוי
,
צנזור התחושות, אידיוט בלתי נלאה, שהוא, כידוע, גם “מומחה למשפט
פלילי
“?

והאם לא קראת את דוח
רגבים
,
המראה בבירור את הנטייה הפוליטית של בית המשפט העליון?

ראה פרק
ו’, כאן
.

ומה תגיד, יורם, אם דובר ביה”ד הבינלאומי יגיד עליכם דברים דומים לדבריו
הנ”ל של חברך חשין
מישאל
,
שאמר כי חוות-הדעת של ביה”ד הבינלאומי בהאג “נצבעת בצבע
פוליטי שהכרעה משפטית ראוי לה כי תרחק ממנו ככל הניתן
“?

אתה תשתוק, כי לא תרצה להיכנס לוויכוח בו יעמידו אותך ואת חבריך אל הקיר
בגלל הכרעות שלכם אשר “נצבעות בצבע פוליטי” (ולא חסרות כאלה).

ומסיים הראיון את הנקודה הזאת כך:

יחד עם זאת, הודה (דנציגר) כי “קשה להאמין ששופט
שבמשך עשרות שנים פיתח השקפת עולם מסוימת יוכל שלא להיות מושפע ממנה, בדרך כזו או אחרת,
במלאכתו השיפוטית”, אך בה בעת ביקש להבהיר כי “השופט תמיד מכריע בעניין שלפניו
על פי הדין”.

אז תגיד לנו יורם, בבקשה: אם השופט “פיתח השקפת עולם מסוימת”
אשר “קשה להאמין שהוא יוכל שלא להיות מושפע ממנה במלאכתו השיפוטית, איך הוא
“תמיד מכריע בעניין שלפניו על פי הדין”?

ואם אתם, השופטים, פיתחתם השקפת-עולם שיש לדפוק עד העצם את מי שמותח
ביקורת על תרבות השפיטה שלכם, השקרנות אצלם בדם, ללא תקנה, ואתם מעוותים את הדין בלי שמץ של בושה, איך
אתה מעז לומר, ברוב חוצפתך, כי השופט “תמיד מכריע בעניין שלפניו על פי הדין”?!

מה זו קשקשנות

קשקשנות, לטעמי, היא דברים רדודים, דברים בטלים, שאומרם לא יודע בעצמו
למה הוא מתכוון זולת להרשים את השומע, דברים שאין לו הסברים עליהם, אם יישאל, והוא
אפילו לא חושב על הגיונם הפנימי. “הכל דיבורים”.

כמו שהראיתי לאור כל המאמר הזה, בכל מקום בו אתה נוגע, הכל מתפורר. הכל
קש-וגבבה – עמקות אינטלקטואלית של שופט “עליון” במדינת ישראל, בעל
תואר דוקטור.

_______

למאמר באתר חופש הביטוי על שם אשר
יגורתי-גרוניס, טרוריסט פסיקת ה”הוצאות” –
www.grunis.com

__________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא
לשתף!

נא
להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו
“מבחן אלישבע”
*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר
גרוניס



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר