אבל החוגגים אינם רוצים באמת, הם רוצים בחגיגות. בעיצומה של שואה שמחוללת על ראשנו ה”מדינה”, הם ממשיכים לחגוג. אוטמים את עצמם למציאות וממשיכים לחיות בגן-עדן של שוטים, עד רשעים גמורים.
בגליון “בשבע” של ערב “יום העצמאות”, כותב מאיר ידידי’ה: “… מדינת ישראל כבר כאן. לא צריך לשאול אותנו מה דעתנו, כי הקדוש ברוך הוא כבר ענה בעצמו; אחרי אלפיים שנה בגלות, זכה העם היהודי לצ’אנס היסטורי נוסף – לחזור לארץ אבותיו ולממש בה את תפקידו..”.
אין שום קשר בין שיבת ציון ובנין הארץ, לבין מדינת הרשע והפשע הזו!! להיפך, המדינה נוסדה להיות מקל בגלגלי שיבת ציון, הושתה כשסתום בזרימת הגאולה, ובקיצור, מלאך חבלה, נסיבות הקמתה תוכחנה…
דברי מאיר, חמקמקים. אכן, אירוע הסטורי, חסר תקדים, נעלה מהבנת אנוש, כביר. עם ישראל עדיין חי ובועט, ושב לנחלת אבותיו, מכל קצווי תבל, לאחר אלפיים שנות פרעות ודמים ושואות רבות. ומה עושה עם קשה עורף בצ’אנס האדיר הזה? משליך אותו לכלבים. מפקיר את שיבת ציון לידי הערב-רב, שניצל את ההזדמנות, ליצור עם משלו, מדינת דמים וזדון, משלו. לקבוע ולקבע את העתיד, באיבה של התהוות… קובע גבולות, תרתי משמע, לתחום המושב הציונל-סוציאליסטי. כזה ראה וקדש, לא יותר, אבל, אפשר, תמיד, פחות… ולעולם אנו פליטים במקלט-לילה, פליטים החייבים תודה ל”אחוות העמים….”.
עידן שימון, רואה “אירוע הסטורי” ב”חלון הזדמנויות” לחתימת הסכמים עם “עם”, שאין לו שום הסטוריה, “עם”, כמעט, בן גילו של ה”עם” ה”ציוני”, פארטנר ל”אירוע הסטורי” של “שתי מדינות לשני העמים”, ודווקא, בשארית ארצנו, כשחלק הארי שלה, כבר שדוד בידי שולחיו של ה”פארטנר”, שהרי, כבר ב-1922 חתם הסוכן הבריטי, חיים ויצמן, בשם ה”הסתדרות הציונית” על הסכמת העם היהודי לוותר על כמעט שמונים אחוזים מארצו, לטובת האינטרסים של בריטניה הגדולה, שהעדיפה להושיב בארץ פודלים ערבים כנועים, ולא יהודים דעתנים, דוגמת האצ”ל והלח”י. וזה, כידוע, היה אינטרס משותף ל”ציונות” ולשלטונות המנדט – להיפטר מיהודים דעתניים.
התירוץ של השקרן הכרוני, הרוצח, בן-גוריון, להקמת מדינתו, היה הצורך במקלט למיועדים להשמדה באירופה, והתירוץ שלו, למניעת כניסתם לארץ, היה, שהם רק יפריעו לבניין הארץ….
המדינה ה”ציונית” עוברת על כל מצוות התורה, בצורה ממלכתית. כל מעשיה עונים לקריטריונים, שעל פי התורה, יביאו לאבדננו מעל נחלת אבותינו.
בנוסף, המדינה הזו, לעג וקלס בגויים, ועל כן, חילול ה’ עצום!
הרב ברלין (“הצופה”, עריוהכ”פ, תש”ז, 4.10.45)
תגובת “המזרחי” להחלטות פריס
…. קרה ענין בישראל, אשר לא היה עולה על הדעת, אילו היו חיינו הרוחניים כתיקונם. נתאספו שלוחי עם בית ישראל ועמדו על מצבנו בעמים ועל סיכויינו בארץ, ונמנו וגמרו, כי באו מים עד נפש ומגיעים הדמים עד הברכיים, וכל לב חולה וכל קבוץ בגולה וכל ישוב בארץ עומד בחזקת סכנה, על כן החליטו… לאבד את העם ואת הארץ גם יחד, לדעתם ולרצונם. פשוטם של הדברים, במקום להמשיך את המאבק ולהיות מוכנים לסבל ולמועקה, עד אשר יחונן ה’ את עמו ואת נחלתו, כתבו וחתמו שטר ויתור על החלק הגדול ביותר של ארץ ישראל, זה המקום היחידי, שיש לנו תקווה – מלבד כל הקדושה וכל הסגולה שבו – ובלבד כי בחלק קטן יינתן לנו שם של מדינה ודגל של מלוכה.
רק דבר אחד לא היה בנסיבות הקמת המדינה – האינטרס היהודי! המטרה היתה, לייסד מדינה, שתתקבל במשך הזמן ל”משפחת העמים”, בתוקף היותה חפה מכל סממן יהודי.
היום היא כבר הגיעה למעמד המדינה האנטישמית ביותר בעולם, אבל, אין סיכוי שתתקבל למשפחת העמים. גם הנאצים, לא שכחו עד דור עשירי, מי הוא יהודי.
נספחים –
“את מאמצי ההצלה הותיר, איפא, בן גוריון לחלוטין בידי גרינבוים, שרת וקפלן. שתי עובדות ניתן במסמרות: הוא לא שם את ההצלה בעדיפות ראשונה של המדיניות הציונית, ולא ראה במפעל ההצלה נושא מרכזי, שמחובתו לעמוד בראשו. הוא לא מצא לנכון להסביר מדוע נהג כך, לא בימים ההם ולא בימים אחרים. אדרבא, את מיטב מאמציו ואת מירב כוחותיו הקדיש לליכוד הישוב והציונות מאחורי ‘תכנית בילטמור’ (תכנית החלוקה) וההכנות הדרושות להוצאתה לפועל” (“הדרך לאייר”, שבתאי טבת).
“לאחר שקמה מדינת ישראל התפתחה כעין תחרות מי מהשנים ראה ראשון בפתרון החלוקה פתח-הצלה לציונות המדינית וכביש מהיר למדינה, וייצמן או בן גוריון…. עמל חייו של ויצמן עד כה לא היה כלל מוקדש לפתרון ממין החלוקה. לו יוחסו הדברים האלה לבן גוריון היה להם בסיס איתן יותר. שכן, רעיון החלוקה היה גלום בתפיסתו הציונית מראשיתה וחזר והופיע בכל אחד ואחד מגלגוליה….” (שבתי טבת, הדרך לאייר).
“עליה סלקטיבית” מכאן, וסלקציה“ למשרפות ולבורות ההריגה…
מוכרחים לשכוח לגרמניה את המשרפות, כי אחרת עוד עלולים לזכור גם לבן-גוריון ולשרת ולגולדה, להם ולעושי דברם, לליפסקי ולסטיפן וייז, את חלקם באשמת ההשמדה.
למעשה שכחו. משכיחים. אני לא אוכל לשכוח. לא אוכל!
תועבת-ההפקרה של העם באירופה חייבת להיחקק בזכרון העם“.
(“מרבד אדום”, אריה קוצר)
