תעתועי אקלים


תעתועי אקלים



ד”ר ישראל בר-ניר
23.11.2015 01:29


תעתועי אקלים


התחממות כדור הארץ היא אמיתית, היא נובעת מפעילות האדם, והיא בעיה חשובה. אבל זה לא סוף העולם





תעתועי אקלים


התחממות כדור הארץ היא אמיתית,
היא נובעת מפעילות האדם, והיא בעיה חשובה. אבל זה לא סוף העולם


ד”ר ישראל בר-ניר


הצטרפו לקבוצת הפייסבוק


“נציב תלונות
הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”


בן
75 שנים אנוכי, ועוד כוחי במתני!


“לייק” לדף הפייסבוק עו”ד שמחה ניר – שר
המשפטים הבא


המאמר
ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים


ההכרזה
הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים


מתי
מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת”?


בג”ץ
8743/14, שמחה ניר,
עו”ד, נ’ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן


עתיד
האנושות בסכנה, שואה אקלימית ממתינה בפינה. זה קו החשיבה המקובל
(conventional
wisdom
) בימינו. מי שמעז לפקפק בכך, הוא מטומטם,
מפגר, אידיוט, סתם בור ועם הארץ או … רפובליקני. אחד כזה יש לאשפז אם לא להעמיד
לדין. בעידן הפוליטיקה התקינה, כאשר נושא מדעי הופך לנושא פוליטי, הדיון בו מתנהל
ע”פ כללי המשחק של הדיון הציבורי, ולא המדעי. אובאמה, שהצד החזק שלו הוא
איתור אמצעים להסחת דעת ההמון (
Weapons
of Mass Distraction
או WMD), רואה במחלוקת סביב השינויים האקלימיים הזדמנות נוספת להסיח את
הדיון הציבורי משרשרת המחדלים והכשלונות שאיפיינו את שבע שנות כהונתו הראשונות,
לנושא “נייטרלי”. הוויכוח על שינויי האקלים תופס מעמד מרכזי בוויכוח
הבין מפלגתי. הוא אפילו מאפיל על נושאי ההגירה הבלתי חוקית וההפלות. תרומתו למערכת
הבחירות לנשיאות ארה”ב מורגשת כבר היום, והיא תגבר עם התקרב מועד הבחירות.


I מבוא


שינויי האקלים המתרחשים על פני כדור הארץ
הם בכותרות. התקשורת מרבה לעסוק בהם לאחרונה. כתוצאה מהפוליטיזציה של הנושא, הדיון
מתנהל רובו ככולו ע”י אנשים שבהעדר מונח מתאים אכנה “קלימטולוגי
מערכת” – עיתונאים המסובים אל שולחנות המערכת של אמצעי התקשורת ופוסקים משם
הלכות בכל נושא העולה לדיון ציבורי (פונדיטים).


קלימטולוגיה, או תורת האקלים, היא תחום
מחקר מורכב. העוסקים בו חייבים לגלות בקיאות ביותר מתחום מדעי אחד, תחומים שכל אחד
בפני עצמו דורש הבנה וידע ברמה אוניברסיטאית. הקושי העיקרי נובע מהעובדה שהמדידות
אינן מבוצעות בתנאי מעבדה. כאשר חוקרים מנסים לאמת ממצאים מסויימים באמצעות מדידות
חוזרות, קשה מאוד, למעשה בלתי אפשרי, לשחזר את הניסויים. בניגוד למסופר בתקשורת, אין
אחדות דעים
בין המדענים העוסקים בתחום. קלימטולוגיה איננה תחום ההתמחות שלי. אבל
אני פיסיקאי עם הרבה שנות ניסיון במחקר. כשאני שומע שמי שהוא טוען שהוא מסוגל
לקבוע מה תהיה הטמפרטורה על פני כדור הארץ בעוד 50 שנה, או בסוף המאה, בדיוק של
עשירית מעלה (פארנהייט!), אני יודע שמדובר ברמאי. מצבם של “מדענים” כאלה
נוח – הם לא יהיו כאן כאשר תחזיותיהם תעמודנה למבחן.


חוזי השחור האקלימי לא שמעו כנראה על מאמן
הבייסבול האגדי, יוגי ברה, שפסק קשה מאוד לחזות, בייחוד את העתיד. לכן הם
מקלידים ללא היסוס ובביטחון מלא את מאמריהם על מה שהעתיד צופן לאנושות.


שאלה מעניינת היא למי מבין מומחי האקלים
של התקשורת, המרבים לכתוב על הנושא, יש מושג מה כרוך במדידת הטמפרטורה הממוצעת
השוררת ע”פ כדור הארץ ומה מידת הדיוק שניתן להשיג במדידות האלו. אני יכול
להבטיח להם דבר אחד – זה לא כמו למדוד את החום של תינוק ע”י תחיבת תרמומטר
לישבן. זה קצת יותר מסובך.


II הבוס
לא תמיד צודק, אבל הוא תמיד הבוס


כדור הארץ מתחמם. הטמפרטורות
הממוצעות השוררות על פני כדור הארץ נמצאות בעליה, לפחות מאז שהתחילו לבצע מדידות
שיטתיות של הטמפרטורות האלו במחצית המאה ה 19. זאת עובדה שאין עליה חולקים. מה
תקשורת הליבראלית משתמע שיש ה”מכחישים” את העובדה הזאת, אבל זו המצאה
בלבד. הבעיה היא שזה תהליך שנמשך כבר מאות שנים. מעט מאוד ידוע על הטמפרטורות
ששררו על פני כדור הארץ לפני 1850, ועל אחת כמה וכמה לפני חמש מאות, אלף, או מאה
אלף שנה. “נתונים” מהעבר, אותם מרבים לצטט ב תקשורת, מקורם בהערכות,
בניחושים וכן במודלים וסימולציות שאין שום דרך לאמת אותם. כותרת סנסציונית שראיתי
לאחרונה בעיתונות הייתה שנת 2015 עומדת להיות השנה החמה ביותר בכל הזמנים. עורך
העיתון שהדפיס אותה “שכח” לספר לקוראיו ש”כל הזמנים” מתייחס
לתקופה של קצת יותר מ 150 שנה, ושהפרשי הטמפרטורה שנמדדו היו עשיריות ספורות של
מעלה – פחות מתחום השגיאה.


המחלוקת בין המדענים איננה מתייחסת לעצם
תופעת ההתחממות כפי שה תקשורת הליבראלית נוהגת להציג זאת. הספק (
Skepticism) אותו מעלים החולקים על ממשות הסכנה האקלימית, מתייחס לשלושה
היבטים של שינויי האקלים – עד כמה השינוי הזה הוא מעשה ידי האדם – אנטרופוגני
(
Anthropogenic),
מה היא מידת החומרה שלו ואיך, אם זה בכלל אפשרי, ניתן למנוע או להאט אותו
.


הטמפרטורות ששררו על פני כדור הארץ עברו
אין ספור שינויים במהלך מיליוני השנים שהוא קיים. היו מצבים קיצוניים, תקופות קרח,
בהן הטמפרטורות היו נמוכות במידה שמנעה קיומן של צורות חיים כל שהן. בין תקופות
קרח הטמפרטורות עלו לרמות בהן יכלו להתפתח חיים. כדור הארץ נמצא היום אחרי תקופת
קרח שהסתיימה מתי שהוא לפני מאות אלפי שנים ואולי יותר. מטבע הדברים, משהסתיימה
תקופת הקרח טמפרטורת כדור הארץ החלה לעלות – כדור הארץ התחמם. במוקדם או במאוחר,
התהליך ישנה כיוון – הטמפרטורה תרד וכדור הארץ יתקרר עד שתגיע תקופת הקרח הבאה. מתי
זה יקרה? אף אחד לא יודע. לוחות הזמנים של התהליכים האלה נמדדים במאות אלפי שנים,
לפעמים יותר. תחזיות השחור בהן מלעיטים את הציבור “מומחי” האקלים של התקשורת,
יוצרים את הרושם שהמחזוריות של שינויי האקלים נגמרה, שהתחממות כדור הארץ הנוכחית
לא תיעצר מעצמה. שעבר זמנן של תקופות הקרח.


במאמר מוסגר, בשנות השבעים של המאה
הקודמת, רואי שחורות המנהלים היום את המערכה (
Campaign) לעצירת התחממות כדור הארץ, טענו באותה מידה של ביטחון שתקופת קרח
חדשה ממתינה מעבר לפינה.


הנשיא אובאמה מנה לאחרונה שורה של אתגרים
הניצבים בפני האנושות. בראש הרשימה מופיעה התחממות כדור הארץ, שהיא לדבריו, הסכנה
הגדולה ביותר הנשקפת לעתיד האנושות
. אתגרים אחרים – הטרור האיסלאמי,
האימפריאליזם הרוסי, האיום של סין על שכנותיה, הגרעין האיראני, העוני והבערות
הקיימים בארצות העולם השלישי, התפוצצות האוכלוסייה – כולם בטלים בששים לעומת האסון
הצפוי לעולם מהתחממות כדור הארץ (כדאי לציין כאן שלדעתו של אובאמה, במקום השני
אחרי הסכנה האקלימית נמצאת הבניה בירושלים . . .). הבעיה האמיתית היא לא סדרי
העדיפויות של אובאמה, אלא ביטחונו שאת התחממות כדור הארץ ניתן לעצור באמצעות צו
נשיאותי.


מהצהרותיו של אובאמה לא נראה שפיגוע הטרור
האחרון בצרפת (ב 13 בנובמבר, 2015), יביא לשינוי בסדרי העדיפויות שלו.


אובאמה לא תמיד צודק, אבל אובאמה הוא
עדיין הבוס (הנשיא)
. בשיטת הממשל האמריקאית אין אפשרות מעשית
להדיח או להחליף נשיא מכהן. לכן, לטוב או לרע, אובאמה יהיה כאן עד ה 20 בינואר
2017. מאחר ואנשים דואגים בראש ובראשונה לאינטרס של עצמם, סביר להניח שאחרי
שאובאמה אמר את דברו לא יהיו רבים שיסתכנו לאמר “המלך ערום”. וודאי לא
אנשים שעתידם תלוי בו בצורה כזאת או אחרת (שמירה על מקום העבודה, קידום מקצועי,
תקציבי מחקר וכו’).


דוגמא לאבסורד אליו אפשר להגיע כתוצאה
מהליכה בתלם התכתיב האקלימי של אובאמה ארעה במערכת הבחירות המתנהלת ע”י
הדמוקרטים לקביעת מועמד המפלגה לנשיאות. אחד המועמדים – ברני סונדרס, קבע בפסקנות אי
אפשר להתעלם מהקשר בין התחממות כדור הארץ לבין הטרור
.


בהשאלה מאמרת חז”ל “צדיקים,
מלאכתם נעשית בידי אחרים”, מלאכתו של אובאמה גם היא נעשית בידי אחרים. נושאי
הדגל במערכה להצלת האנושות הם “מומחי” האקלים המועסקים ע”י מערכות
ה תקשורת. אובאמה רק מסמן את הכיוון. מי שמטיל ספק בתחזיות השחור של אובאמה הופך
בין לילה למטרה לגיטימית של עליהום  תקשורתי.
דוגמא אופיינית: פאול קרוגמן, מבכירי הפונדיטים של הניו יורק טיימס, דורש להקים
בתי דין במתכונת של משפטי נירנברג בהם ידונו את ה”כופרים”. קרוגמן הוא
כלכלן שזכה בפרס נובל. לא ידוע לי על איזו שהיא התמחות מדעית שלו מעבר למה שלומדים
בבי”ס תיכון.


על מדענים ואנשי מקצוע שאינם
“קונים” את תורת אובאמה מופעלים לחצים להכיר ב”טעותם”
ו”להתיישר” עם הקו. דוגמא אופיינית: בכינוס של עובדי משרד הפנים שהתקיים
לא מזמן, סלי ג’ואל (
Sally
Jewell
), שרת הפנים (Secretary
of the Interior
), הצהירה מי שמפקפק בנכונות הסכנה
האקלימית, מקומו איננו כאן
. המסר היה ברור. למעט העובדה שהיום כבר לא מעלים
כופרים על המוקד, זה לא שונה מהטיפול לו זכה גלילאו כאשר הוא חלק על עמדת הכנסיה
הקתולית והתעקש על דעתו שכדור הארץ מקיף את השמש.


על עורכי העיתונים המדעיים מופעלים לחצים
למנוע פרסומן של עבודות מחקר שממצאיהן אינם עולים בקנה אחד עם קונצנזוס השואה
האקלימית. בעולם האקדמי, בו עתידו של מדען נקבע ע”פ מספר הפרסומים שלו, זה
גזר דין מוות מדעי על החוקר.


בשנת 2009, בעקבות פריצה לשרת של המרכז
למחקר קלימטולוגי באוניברסיטת מזרח אנגליה (
UEA), נחשפה תכתובת דוא”ל בין חוקרים וראשי קבוצות מחקר
בארה”ב ובאנגליה שאישרה את קיומה של מדיניות מכוונת למניעת פרסום מחקרים
שתוצאותיהם יכולות “להביך” את תומכי הסכנה האקלימית. המקרה זכה לכינוי
Climategate (בהשאלה משמה של שערוריית Watergate שהביאה להתפטרותו של הנשיא ניקסון ב-1974). בין היתר, אותה פריצה
גם חשפה את העובדה שנתונים עליהם התבססו המחקרים המתריעים על השואה הצפויה
מהתחממות כדור הארץ, “אבדו” באורח מסתורי כאשר הועלתה דרישה לבדיקה
חוזרת.


תגובות הממסד: הסנאטורית הדמוקרטית
מקליפורניה, ברברה בוקסר, שכיהנה כיו”ר וועדת הסנאט לאיכות הסביבה, דרשה מה-
FBI
לאתר את המדליפים על מנת שאפשר יהיה להעמידם לדין.


700 עובדים של השירותים המטאורולוגיים
בבריטניה – כולם עובדי מדינה, נדרשו לחתום על עצומה בה נאמר ש”לא נמצאו פגמים
במחקרים”. כמצופה, כולם חתמו.


הוועדה הבין ממשלתית שארגון האו”ם
הקים לעסוק בשינויי האקלים (
The Intergovernmental Panel
on Climate Change – IPCC
) הצהירה ש”הנושא נבדק, ולא נמצאה כל
סיבה לפקפק באמיתות הממצאים”.


נושא שינויי האקלים הפך לכדור משחק בזירה
הפוליטית וכתוצאה מכך לא ניתן לקיים עליו דיון ענייני.


III מדע
או אג’נדה?


עולם המדע שונה מהזירה הפוליטית. המדע
איננו דמוקרטיה, ולא תמיד הרוב קובע. אדרבא, בהרבה מקרים, הבודדים ש”שחו נגד הזרם”
היו אלה ש”ניצחו”. מדענים הם מטבעם אנשים המטילים ספק במוסכמות. ספקנות
היא חלק מ”הגדרת התפקיד” של מדען. קונצנזוס הוא מושג שאין לו מקום בעולם
המדע. כאשר מספרים שיש קונצנזוס בין “כל המדענים” (כשהדגש הוא על
“כל”) לגבי נושא מסויים, בדרך כלל מדובר בהונאה. האמרה “קול המון
כקול שדי” איננה תופסת במדע, על אחת כמה וכמה כאשר ההמון מורכב ברובו
מהדיוטות.


בזירה הפוליטית כללי המשחק הם שונים. שם
קובעת האג’נדה. בזירה הפוליטית שולט העדר – למען הדיוק, הדמגוגים המנהיגים את
העדר. דיונים בזירה הפוליטיים אינם מתנהלים לגופו של עניין. ב”דיון”
המתנהל בזירה הפוליטית צד אחד מתמקד באישיותו של הצד השני (
ad
hominem
), ולא בטענותיו. בימינו, הצד הליבראלי של
הקשת הפוליטית התקדם צעד נוסף – עכשיו ההשקפה הליבראלית היא שליריב אין בכלל זכות
להביע את דעתו. עבור הליברלים חופש הדיבור הוא הזכות למנוע את חופש הדיבור ממי
שחולק על דעתם
(זה לא רעיון חדש. לנין הגה אותו בראשית המאה הקודמת). התפיסה
הזאת של מושג חופש הדיבור, איננה מוגבלת לדיוני האקלים. היא רווחת כמעט בכל דיון
ציבורי על נושא כל שהוא. היא היום תשתית החשיבה בעולם האקדמי.


הציבור הרחב איננו מתמצא בתהפוכות האקלים.
למעט מעקב שיגרתי אחרי תחזיות מזג האוויר, האדם ברחוב שואב את המידע שלו על שינויי
האקלים ממאמרים בעיתונים כמו הניו יורק טיימס. שם הוא יכול לקרוא למשל ש 80%
מהציבור (קוראי העיתון?) מאמין שהתחממות כדור הארץ היא “סכנה ממשית”, או
ש 97% מהמדענים תומכים (?) “בסכנה הנובעת מהתחממות כדור הארץ” – איך
הגיעו למספר הזה (97%), זה נושא למאמר בפני עצמו. אבל 97% נשמע משכנע. בכל מיקרה,
מי יפקפק במה שכתוב בניו יורק טיימס?


דוגמא טובה היא המושג גזי החממה,
מושג המופיע לעתים קרובות בתקשורת. כמה אנשים יודעים מה הם גזי החממה? לאדם ברחוב
ידוע שמדובר בדו תחמוצת הפחמן (
CO2). דו תחמוצת הפחמן הוא רק גז אחד בין מרכיבי גזי החממה. אלה
כוללים בין השאר תרכובות של חנקן (בעיקר גז מתאן הנפלט בכמויות ע”י בעלי חיים
המעלים גירה) ואדי מים (עננים). תרומת דו תחמוצת הפחמן לאפקט החממה היא הקטנה
ביותר
מבין גזי החממה. הקשר בין ריכוז דו תחמוצת הפחמן באטמוספירה והתחממות
כדור הארץ לא ברור. המדענים עדיין לא מצאו דרך להסביר את העובדה שלמרות שתכולת דו
תחמוצת הפחמן באטמוספירה גדלה באופן משמעותי במהלך 18 השנים האחרונות, לא חלה עליה
מקבילה בטמפרטורה של כדור הארץ במהלך התקופה הזאת. למעשה ההתחממות נעצרה.


מדוע אם כך שומעים כל הזמן רק על דו
תחמוצת הפחמן וכלל לא מתייחסים לגזים האחרים? במהותו זה הסיפור על האדם שמחפש את
המפתח שאבד לו במקום בו דולק האור ולא היכן שהוא איבד אותו. על כמות דו תחמוצת
הפחמן הנפלטת לאטמוספירה ניתן לשלוט (זה לא מדוייק, אבל לא כאן המקום לדיון מפורט
בנושא), על הגזים האחרים לא.


בתום תהליך בדיקות מייגע ורב עיכובים,
שנמשך כמעט עשר שנים, אחרי שלא נמצאה שום סיבה לעכב את הפרוייקט, אובאמה הטיל ווטו
על פרוייקט צינור הנפט קיסטון (
The Keystone XL
Pipeline Project
) – צינור נפט באורך של כ 3,500 ק”מ,
שנועד להעביר נפט מקנדה לבתי זיקוק בדרום ארה”ב על חופי מפרץ מכסיקו. ב-11 בנובמבר
2015, אובאמה הופיע מול מצלמות הטלוויזיה והסביר בגאווה שביטול הפרוייקט נועד
להראות לעולם שארה”ב משמשת דוגמא – ארה”ב לא מסתפקת בדיבורים על
עצירת התחממות כדור הארץ, ארה”ב נוקטת גם בצעדים מעשיים
.


הבעיה היחידה היא שאין שום קשר בין
הפרוייקט הזה והתחממות כדור הארץ. נפט הזורם בצינור, גם אם הצינור לא קבור במעמקי
האדמה, איננו פולט דו תחמוצת פחמן כמו שצינורות מים או צינורות ביוב אינם פולטים
דו תחמוצת פחמן. חסידי איכות הסביבה התנגדו לפרוייקט בגלל החשש מזיהום שייגרם במקרה
של דליפת נפט מהצינור. התחממות כדור הארץ בכלל לא הייתה שיקול בטענותיהם. הווטו של
אובאמה נועד לרצות את חסידי איכות הסביבה שביניהם יש מספר לא מבוטל של עתירי ממון
התורמים למפלגה הדמוקרטית. אם אפשר באותה הזדמנות לשפר את תדמיתו כמציל האנושות,
למה לא?


חסידי איכות הסביבה רואים בביטול הפרוייקט
“ניצחון”. הם אינם מבינים שהם ירו לעצמם ברגל. הובלת הנפט ברכבות
כפי שזה נעשה היום וימשיך בעתיד, כרוכה
בסכנה הרבה יותר גדולה של זיהום סביבתי – תאונות של רכבות הן הרבה יותר שכיחות
מאשר דליפות מצינורות. פליטת דו תחמוצת הפחמן כתוצאה מהשימוש בנפט להפקת אנרגיה
בתחנות כוח או כדלק בתחבורה המוטורית, איננה תלויה באופן בו הנפט הגיע אל ייעודו.


IV האדם
והסביבה


שינויי האקלים הם רק פן אחד של השינויים
הסביבתיים שהאדם גרם וגורם להם. מסיבות פוליטיות מדברים היום אך ורק על שינויי
האקלים, והנושא ממלא את הכותרות. אבל הנזק הסביבתי שנגרם ע”י האדם איננו
מתמצה בשינויי האקלים בלבד, הוא מכסה תחומים הרבה יותר רחבים. בשאלה אם עיסוק היתר
בשינויי האקלים מוצדק או שזו רק גחמה של פוליטיקאים נעסוק בפרק הבא.


יחסי הגומלין בין האדם והסביבה בה הוא חי,
עברו מפנה דרסטי בערך לפני 12,000 שנים, כאשר בני האדם החלו לעסוק בחקלאות. המעבר
מחברה של ציידים/מלקטים לחברה המתקיימת מחקלאות – “המהפכה החקלאית”,
הביא לשינוי מהותי באורח החיים של בני האדם. בניגוד למסופר בספר בראשית (הגרוש מגן
העדן והגזירה “בזעת אפיך תאכל לחם”), זה לא ארע בבת אחת. זה היה תהליך
מתמשך. עם העיסוק בחקלאות האדם החל להשפיע על הסביבה ולשנות אותה.


השינויים, שלא תמיד היו לטובה, נמשכים עד
היום. המהפכה התעשייתית במחצית השנייה של המאה ה 18, האיצה את התהליך. השימוש
בחומרי דלק שמקורם במאובנים – פחם, נפט וגז טבעי כמקורות אנרגיה במהלך המאות ה-18,
ה-19 וה-20, גרם נזקים רבים לסביבה, בחלקם בלתי הפיכים. אזורים שלמים הפכו לבלתי
מתאימים לחיים אנושיים. השימוש בסוגי דלק אלה כרוך בפליטה מאסיבית של גזים
“לא סימפטיים” – כמו דו תחמוצת הפחמן, תרכובות של גופרית, חנקן וכו’,
לאטמוספירה.


אורח החיים המודרניים, שהביא לגידול
אקספוננציאלי בצריכת האנרגיה, הגביר את השימוש בדלקים שמקורם במאובנים. בשלב
הראשון שינויי האקלים לא היו בראש מעייניהם של חסידי איכות הסביבה. קצב גידול
צריכת האנרגיה בעולם המערבי, ובעיקר התיעוש של המדינות בעלות מגה אוכלוסייה – הודו
וסין, שינה את סדרי העדיפויות.


V שינויי
האקלים – הכצעקתה?


התחממות כדור הארץ היא אמיתית, היא נובעת
מפעילות האדם, והיא בעיה חשובה. אבל זה לא סוף העולם
(Global
warming is real – it is man-made and it is an important problem. But it is not
the end of the world
). המשפט הזה הופיע בשנת 2010 בעיתון New
Statesman
. הוא נאמר ע”י חוקר דני בשם
ביורן לומבורג (
Bjørn
Lomborg
), העומד בראש פורום המכונה הסכמת
קופנהאגן
(Copenhagen
Consensus
). הפורום הזה הוקם בשנת 2004 בחסות ממשלת
דנמרק (הוא רשום גם כעמותה ללא מטרת רווח בארה”ב). הפורום הזה הוא מכון חשיבה
(
Think Tank) בו חברים חוקרים ומדענים מתחומים שונים, ביניהם
כמה כלכלנים שזכו בפרס נובל. הפורום הזה דן באתגרים בפניהם ניצבת האנושות בדורות
הבאים, מתוך מטרה לקבוע סדרי עדיפויות לטיפול בהם. כינוסים של הפורום התקיימו
בשנים 2004, 2008 ו-2012. הדיונים לא הצטמצמו רק להיבט המדעי. שאלות כמו מידת
הדחיפות של הבעיות, המעשיות והיעילות של הפתרונות המוצעים וכן שיקולים של עלות –
תועלת, היו במרכז הדיונים.


ייקצר המצע מלדון כאן בפרוט בכל המסקנות
של הפורום. אמנה כאן כמה בלבד. כפי שניתן ללמוד ממשפט הפתיחה בראשית הפרק, חברי
הפורום אינם מזלזלים בחשיבות התחממות כדור הארץ, ובצורך להתמודד איתה. הם רק
חולקים על מידת הדחיפות שלה. הם מנו למעלה מ-20 (!) בעיות שדחיפותן קודמת למניעת
“השואה האקלימית”. לדוגמא, בראש רשימת הבעיות הדחופות אותן יש לפתור,
נמצאות תת תזונה של ילדים בעולם השלישי, התפוצצות האוכלוסייה, והמחסור הגלובאלי
הצפוי במזון. מסקנה אחרת של הפורום הייתה שהשפעת הקיצוצים בפליטת דו תחמוצת הפחמן
על התחממות כדור הארץ תהיה מוגבלת ולא תצדיק את ההשקעות העצומות שתידרשנה. אחזור
לנקודה הזאת בפרק הבא.


לומבורג מרבה להופיע בפורומים שונים
בארה”ב ולהרצות על ממצאי הפורום. אובאמה איננו הבוס שלו, ולכן הוא לא חושש
לחלוק עליו. לא שומעים עליו ואת מאמריו לא ניתן למצוא בעיתונות הממוסדת כמו הניו
יורק טיימס, הוושינגטון פוסט או הלוס אנג’לס טיימס. בעיתונות הזאת אין מקום למי
שמעז לכפור בתיזה של אובאמה. העיתון היחיד שמפרסם את מאמריו של לומבורג, למעט
עיתונים מקצועיים שבדרך כלל אינם נגישים לציבור הרחב, הוא הוול סטריט ג’ורנל.


VI האדם
מול איתני הטבע


השינויים הסביבתיים שהאדם גרם להם, ייצרו
את האשליה שבהתמודדות עם איתני הטבע ידו של האדם תהיה תמיד על העליונה. ולא היא. פעם
אחר פעם הטבע מזכיר לנו מי הוא “בעל הבית”. אירועים כמו רעידות אדמה,
התפרצויות הרי געש, סופות הוריקן וטורנדו, מפולות שלגים, צונאמי וכו’ מותירים
אותנו חסרי אונים בכל פעם שהם מתרחשים. באשר לשינויים מעשי ידי אדם, השאלה היא האם
ניתן להחזיר את הגלגל לאחור. האם אחרי שהשד יצא מהבקבוק ניתן לכלוא אותו בחזרה.


הנושא כאן הוא מניעת ההתחממות ע”י
ריסון פליטת דו תחמוצת הפחמן (להלכה מתייחסים לגזי החממה, אבל בפועל הכוונה היא
לדו תחמוצת הפחמן בלבד). כפי שנאמר בפרק הקודם, ההתחממות היא בעיה אמיתית והיא
נובעת מפעילות האדם. אבל זו תמונה חלקית בלבד. כדור הארץ החל להתחמם מאות אלפי
שנים לפני שהאדם החל להטביע את חותמו על הסביבה. ההתחממות החלה עם תום תקופת הקרח
האחרונה, הרבה לפני שהאדם גילה את האש, הרבה לפני המהפכה החקלאית ובוודאי הרבה
לפני המהפכה התעשייתית. בלי להתייחס לצד הכמותי, תרומתו של האדם היא חלקית בלבד.


ההתמודדות עם דו תחמוצת הפחמן היא בעייתית
מכמה סיבות. בראש ובראשונה הימצאותה של כמות מסויימת של הגז הזה באטמוספירה היא
תנאי הכרחי לפוטו סינתיזה, התהליך הכימי שבזכותו מתקיימים צמחים ועצים. לא ידוע לי
אם מי שהוא ניסה לחשב מה היא הכמות האופטימלית הדרושה כדי לשמור על היערות, על
הצמחייה הטבעית ובעיקר על הגידולים החקלאיים מהם האדם מפיק את מזונו. בעיה שניה,
לא פחות חשובה, היא מה שאכנה כאן “גם לחיה נשמה”. כמות דו תחמוצת הפחמן
הנפלטת לאטמוספירה מבעלי חיים, בעיקר בעלי חיים המשמשים ליצירת מזון (בקר וצאן)
עולה על כל מה שהתחבורה המוטורית “תורמת”.


מי שמשלה את עצמו שבחברת השפע אנשים
יפסיקו להשתמש ברכב, או שיוותרו על הסקת בתיהם בחורף, או על מיזוג האוויר בבתיהם
בקיץ, שילך לבקר את אל גור, הלוחם הגדול בשינויי האקלים, ויראה איך הוא חי.


בעיה נוספת נובעת מהצורך לספק לאנשים
צרכים בסיסיים. דוגמא אחת: כשלוש מאות מיליון בני אדם חיים בהודו ללא חשמל. חיבורם
לרשת החשמל, דבר שעומד לקרות בעתיד הנראה לעין, יגדיל את כמות דו תחמוצת הפחמן הנמצאת
היום באטמוספירה בקרוב ל 20%. זה לבד ינטרל את כל ה”הישגים” של מדיניות
הקיצוצים של אובאמה.


לסיכום, מלחמתו של אובאמה בדו תחמוצת
הפחמן אינה שונה בהרבה ממלחמתו של דון קישוט בתחנות הרוח. עדיין אין תחליף מעשי
לשימוש בדלקים ממאובנים, הדיבורים על אנרגיה “ירוקה”, שמקורה בשמש או
ברוח הם דיבורים בלבד. רחוק מאוד היום בו הם יוכלו לספק את הדרישה.


VII מעל
בימת האופרה


אסיים בנימה משעשעת. אל גור, סגן נשיא
ארה”ב לשעבר, בנה לעצמו קריירה על “חזון” השואה האקלימית. אחרי
שבשנות ה 90 של המאה הקודמת הוא ייחס לעצמו את זכויות היוצרים על המצאת האינטרנט,
הוא החל להאמין בכישוריו וביכולתו לתפקד כמדען. בשנת 2006, אחרי שאבדה תקוותו
לחזור לחיים הפוליטיים, הוא כתב ספר בשם אמת בלתי נוחה (
An
Inconvenient Truth
) העוסק בסכנה האקלימית. במקביל הוא גם הפיק
סרט “דוקומנטרי” על הנושא. בזכות מעשיו אלה הוענק לו פרס נובל לשלום (מה
הקשר?) בשנת 2007.


לאחרונה הושלם המעגל. בחודש מאי, 2015, התקיימה
בלה סקאלה במילאנו הצגת הבכורה של האופרה
CO2, אופרה שחוברה ע”י מלחין איטלקי בשם ג’יורג’יו בטיסטלי (Giorgio
Battistelli
) המתבססת על ספרו של אל גור. המעוניינים
לטעום קטע מהחוויה המוסיקלית הזאת יכולים למצוא אותה כאן.


______________


למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא
לשתף!


נא
להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)


אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו
“מבחן אלישבע”
*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא


דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך
נפטרנו מאשר גרוניס


 






כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ניהול האתר