יורם דנציגר השקרן מקשקש בקומקום וממש לא מתלהם

יורם דנציגר השקרן מקשקש בקומקום וממש לא מתלהם

שמחה ניר, עו”ד
29.10.2015 19:15
יורם דנציגר השקרן מקשקש בקומקום וממש לא מתלהם - שמחה ניר - טרור - התלהמות - שקרים - גניבה - איפכא מסתברא - הוצאה לפועל - שחיתות שיפוטית - שחיתות - דמוקרטיה - כבודו - קשקשנות - יושר אינטלקטואלי - סגנון - ביקורת - יורם דנציגר


הגאון לבית דנציגר מוכר לנו הרצאה על זכותנו לבקר את השופטים, והיא יוצאת מההנחה ששופטים אולי טועים, אבל הם לעולם לא מסואבים ומושחתים *** אנחנו מבקשים לקנות הרצאה היוצאת מההנחה ההפוכה



יורם דנציגר השקרן מקשקש
בקומקום וממש לא מתלהם

הגאון לבית דנציגר מוכר
לנו הרצאה על זכותנו לבקר את השופטים, והיא יוצאת מההנחה ששופטים אולי טועים, אבל הם
לעולם לא מסואבים ומושחתים *** אנחנו מבקשים לקנות ממנו הרצאה היוצאת מההנחה
ההפוכה

שמחה ניר, עו”ד

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

“נציב תלונות
הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”

בן
75 שנים אנוכי, ועוד כוחי במתני!

“לייק”
לדף הפייסבוק עו”ד
שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר
ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה
הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי
מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת”?

בג”ץ
8743/14, שמחה ניר,
עו”ד, נ’ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

בטכס פתיחת שנת המשפט שערך מחוז חיפה בלשכת עורכי הדין, ביום 27.10.2015,
אמר שופט ביהמ”ש העליון, יורם דנציגר השקרן:

“אני סבור שבאמירה לפיה שופט ‘שם את עצמו בצד
של האויב’, או במקרה קודם באמירה ש’השופטים נותנים רוח גבית לטרור’ יש לא רק חריגה
מהטעם הטוב, אלא גם התלהמות פופוליסטית בלתי ראויה בעליל”.

הדברים נאמרו – איך לא – בעקבות דבריו של חה”כ מוטי יוגב על בית
המשפט העליון, לאחרונה.

דנציגר מתחסד ואומר כי כל שופטי ישראל – לרבות שופטי בית המשפט העליון – רגילים
לביקורת, שהיא, לדבריו,

“לא רק נחוצה וראויה, למעשה היא כמעט מתבקשת.
משום שמחצית מהמתדיינים בכל יום דיונים אינם מרוצים באופן טבעי מתוצאות ההליך השיפוטי.
אין שום פסול בכך שיש ביקורת מצידם של מדינאים, חוקרים, אנשי אקדמיה ובכלל כל מי שמתעניין
בעשייה השיפוטית. אולם גם ביקורת צריך שתעמוד בכמה כללים הכרחיים. ביקורת צריך שתהיה
עניינית, לא מתלהמת, ביקורת צריכה שתהיה לגופו של עניין ולא לגופו של שופט”.

ועוד מוסיף דנציגר ומקשקש:

“אל לנו לחצות את גבולות הטעם הטוב ואת גבולות
הביקורת העניינית. אל לנו לגלוש להטחת האשמות שווא מתלהמות ומסיתות בשופטים שעושים
עבודתם נאמנה. שמירה על כבודם של שופטי ישראל, כמו גם שמירה על כבודם של אנשי הרשות
המבצעת והרשות המחוקקת, היא אבן יסוד ותנאי הכרחי לקיומה של מדינתנו כמדינה שומרת חוק
ודמוקרטית”.

ואני שואל האם אין גבול לקשקשנות?

ניתוח הנאום

אתחיל מדבריו של דנציגר בקשר לכך ששופט “שם את עצמו בצד של האויב”,
או “נותן רוח גבית לטרור”, אבל כדי לנטרל את ה”ניחוח”
הפוליטי, אחליף את המלים “אוייב” או “טרור” במלים
“מושחתים” או “שחיתות”: האם באמירה לפיה שופט “שם את עצמו
בצד של המושחתים”, או “נותן רוח גבית לשחיתות” יש חריגה מהטעם הטוב?

אז תסלח לי מאוד אדון דנציגר: כאשר אני מייחס לשופטים שחיתות, זו
לא שאלה של טעם טוב, או טעם רע. זו שאלה של עובדות ופרשנות.
כך, למשל, כאשר אמרתי
עליך ועל חבריך ניל הנדל ואורי שהם שאתם
מחפים
על שחיתות
המיליארדים בהוצל”פ
, יכול להיות שהעובדות עליהן אני מסתמך אינן נכונות

– וזה עניין לתביעה או אישום לפי החוק לאיסור לשון הרע – ויכול להיות שהפרשנות
שלי היא חסרת-שחר
– וזה עניין לפרשנות נוגדת – אבל מה עניין שמיטה להר סיני, ואיך
מתעוררת כאן שאלת הטעם הטוב?

ובכלל, אדון דנציגר, האם לא ידוע לך כי על טעם וריח אין להתווכח?
ונניח שיש ביקורת עניינית, לא מתלהמת, לגופו של עניין ולא לגופו של שופט – הכל לפי
המגבלות שלך – וכל ה”פסול” שבה הוא בכך שהיא לא משופעת בטעם טוב …
אז מה, האם רשאים אנו להתעלם ממנה, אפילו היא נכונה וצודקת, רק משום שהיא חורגת
מגבולות הטעם הטוב?

איפכא מסתברא

ואתה יודע מה, אדון דנציגר? בוא ניעזר באיפכא מסתברא
היהודי: נניח שכל אלה אשר, באותו תיק הבג”ץ עליו אני מדבר, היו מועמדים לדין,
העובדות היו מוכחות, בית המשפט המחוזי היה מרשיע אותם ומגדיר את מעשיהם
כ”שחיתות”, והנושא הזה מגיע אליך בערעור לביהמ”ש העליון: האם
היית אומר שביהמ”ש המחוזי “חרג מהטעם הטוב” בהגדירו את המעשים האלה
כ”שחיתות”?

ובוא, יורם, ונסתכל על כך באותה הצורה, אבל בהפוך-על-הפוך: נניח שכל אלה
אשר, באותו תיק הבג”ץ, היו מועמדים לדין, העובדות היו מוכחות, אבל בית המשפט
המחוזי היה מזכה אותם מכל אשמה, והנושא הזה מגיע אליך בערעור לביהמ”ש העליון,
כאשר היועץ המשפטי לממשלה טוען כי ביהמ”ש המחוזי “שם את עצמו בצד של המושחתים”,
או “נותן רוח גבית לשחיתות”
: האם היית אומר שהיועץ המשפטי לממשלה
“חרג מהטעם הטוב” בהגדירו את הזיכוי כפי שהגדיר?

לא, אתה לא היית אומר זאת, כי מי שגונב מיליארדים הוא מושחת, ומי שלא
מוצא פגם בגניבה הזאת אכן “נותן רוח גבית לשחיתות” – גם לשיטתך, אדון
דנציגר!

הלאה: נניח שוב שהיועץ המשפטי לממשלה אומר על ביהמ”ש המחוזי,
בנסיבות הנ”ל, כי הוא “שם את עצמו בצד של המושחתים”, או
“נותן רוח גבית לשחיתות” …

האם יש בכך, לשיטתך, משום: “התלהמות”?

מה זאת
“התלהמות”, ואיזו התלהמות היא “התלהמות פופוליסטית”?

אודה ולא איבוש: המילה “התלהמות” כבר נשחקה מרוב שימוש בזמן
האחרון, אבל בכל המילונים לא מצאתי פירוש המתאים לכוונות המשתמשים במילה הזאת.
אני מניח שזה משהו מתחום ה”סגנון”, אבל מה עניין ה”סגנון”
לשאלה אם פלוני נותן – או לא נותן – “רוח גבית לשחיתות”?

הלאה: האם יש בכך, לשיטתך, משום: “התלהמות פופוליסטית”?

הרגני הרוג, אבל גם המילה “פופוליזם” נשחקה עד דק בזמן האחרון:
להבנתי הצנועה, אם פוליטיקאי קורא לביטול מס ההכנסה, ולא מציע מאיפה תיקח
המדינה את הכספים הדרושים לה – זה לא רק “פופוליזם”, אלא “פופוליזם
זול”,
אבל אם הוא מציע להגדיל מסים אחרים, או לקצץ בהוצאות אלה ואחרות – זה
בהכרח יכול להביא לו פופולאריות, אבל זה לא “פופוליזם” במובן המגונה לו
מתכוונים הבריות.

והשאלה היא איזה “פופוליזם” יש באמירה שגניבת מיליארדים היא
“שחיתות”?

הלאה: האם יש באמירה הנ”ל, לשיטתך, משום: “התלהמות פופוליסטית בלתי
ראויה”?

על כך, כיהודי טוב, אשיב לך בשאלה משלי: מה “בלתי ראוי” יש
בהגדרת הגניבה כ”שחיתות”?

ובשביל מה אתה מוסיף את המילה “בעליל”, אם לא כדי
“לחזק” את הלא-כלום הקשקשני שלך?

ובחזרה אל הנמשל,
אל הטרור לעומת השחיתות

עכשיו, יורם, בוא נחזור אל הנמשל, אל אותה “רוח גבית לטרור”:
יכול להיות שהמילה “טרור” נשמעת לך מפחידה יותר מהמילה
“שחיתות”, אבל אותי השחיתות מפחידה יותר, משום שהטרור הוא סרטן העור,
שאפשר להסירו, ואילו השחיתות היא סרטן המוח, שאינו ניתן לריפוי.

אכן, יכול להיות שחה”כ מוטי יוגב טועה באמירה שעוזי פוגלמן
“נותן רוח גבית” לטרור, ויכול להיות שעו”ד שמחה ניר טועה בכך שיורם
דנציגר “נותן רוח גבית” לשחיתות, אז אנחנו טועים, אנחנו מטומטמים, אנחנו
אידיוטים, ואילו אתם, ה”עליונים”, אתם החכמים-באדם, הישרים-באדם,
האצילים באדם. כולכם אנשי-כבוד אתם, אנשי-כבוד.

אבל מי אמר שחופש-הביטוי שמור רק רק לחכמים-באדם, לישרים-באדם,
לאצילים-באדם, לאנשי-הכבוד?

מדוע שכאשר אתם אומרים משהו זה “תורה מסיני”, ואילו כאשר אנחנו
אומרים בדיוק את אותו הדבר, יש בכך “לא רק חריגה מהטעם הטוב, אלא גם
התלהמות פופוליסטית בלתי ראויה בעליל”?

ומדוע שכאשר שופט מוצא שוחד ומגדירו כ”אבי אבות הטומאה” הרי זה
“פסק דין”, ואילו כאשר אדם אחר מוצא שוחד אצל שופט ומגדירו
כ”אבי אבות הטומאה” הרי זו “לא רק חריגה מהטעם הטוב, אלא גם התלהמות
פופוליסטית בלתי ראויה בעליל”?

אתה לא יודע עד כמה
אתה צודק

הלאה, יורם: אתה אומר כי “שופטי ישראל, לרבות שופטי ביהמ”ש
העליון” כבר “רגילים לביקורת”, ואתה לא יודע עד כמה אתה צודק:
לא רק שהם רגילים לה – הם רגילים לה יותר מדי, הם פיתחו לעצמם עיניים סומות,
אזניים ערלות ועור של פיל, והם כבר לא מושפעים ממנה, לא בודקים את עצמם, וכל פעם
שמבקרים  אותם, הם יוצאים מגדרם, מאשימים
את מבקריהם לא רק ב”חריגה מהטעם הטוב והתלהמות פופוליסטית בלתי ראויה בעליל”,
אלא גם ב”סגנון בוטה ומשתלח, בלתי מאופק, בלתי מרוסן ובלתי מנומס”.

אתה, יורם, אומר על הביקורת שהיא –

“לא רק נחוצה וראויה, למעשה היא כמעט מתבקשת.
משום שמחצית מהמתדיינים בכל יום דיונים אינם מרוצים באופן טבעי מתוצאות ההליך השיפוטי”,

אבל זה אומר שאתה וחבריך עדיין לא מבינים ומפנימים את מהותה של
הביקורת.
הביקורת אינה רק על “תוצאות ההליך השיפוטי”, אלא על הדרך
בה אתם מתנהלים, אדוני השופט.

כך, למשל, אם שופט מכריע את הדין בהטלת-מטבע, גם אז “מחצית מהמתדיינים
בכל יום דיונים אינם מרוצים באופן טבעי מתוצאות ההליך השיפוטי” (יש לי הפתעה
בשבילך, דוקטור דנציגר, זה לא רק “בכל יום דיונים”, אלא גם בכל
שבוע, בכל חודש, בכל שנה ובכל פרק-זמן נתון), אבל ביקורת הממוקדת על התוצאה
בלבד מחטיאה את מטרתה הציבורית, והאינטרס הציבורי מכוון בעיקר אל הדרך בה השופטים
מגיעים אל התוצאה.

ברוב טובך וחסדך אתה מוסיף:

“אין שום פסול בכך שיש ביקורת מצידם של מדינאים,
חוקרים, אנשי אקדמיה ובכלל כל מי שמתעניין בעשייה השיפוטית”.

אז תודה רבה לך שאתה לא מוצא פסול בביקורת. בלעדיך מה היינו עושים.

אלא מאי? גם אני “מתעניין בעשייה השיפוטית”. אני מתעניין בה כבר
חמישים שנה.
אני מתעניין בה אבל אני לא משפטן, ולא מעניינות אותי הדקויות
המשפטיות.

בין
“טעות” לבין עיוות-דין זדוני

כך, למשל, אם שופט קובע כי הוראת-חוק א’ היא לקס ספציאליס, וכי
הוראת-חוק ב’ היא לקס גנראליס, אני לא מבין בזה, וזה לא מעניין אותי, אבל
אם אחד הצדדים העלה את השאלה הזאת, והשופט התעלם ממנה, ופסק לרעת אותו בעל-הדין –
זו  אינה “טעות”, אשר תעניין
“מדינאים, חוקרים, אנשי אקדמיה …” – זה עיוות-דין מכוון וזדוני, זה
חוסר יושר אינטלקטואלי, זה מעשה-נבלה.

החוקרים ואנשי האקדמיה, אדון דנציגר, לא קוראים את תיקי בתי המשפט, אלא
רק את פסקי הדין, כי רק הם יוצרים “הלכה פסוקה”, ואם השופטים אומרים,
בפסק הדין, כי החלטה זו-וזו, או ראייה זו-וזו, “אינה לפניהם”, כאשר היא
ממש לנגד עיניהם – זה לא יוצר “הלכה פסוקה” לפיה מותר לשופטים לשקר, ואף
גוף אקדמאי או מחקרי עדיין לא ערך מחקר המעמת את הפסיקה מול החומר שהיה לפני בית
המשפט.

ואם החוקרים ואנשי האקדמיה, אדון דנציגר, קוראים רק את הפסיקה, המדינאים
והפוליטיקאים קוראים רק את השורות התחתונות, כי הם רוצים את התוצאה, לא
השקלא-וטריא.

אבל אנחנו, הציבור, רוצים שופטים אשר קוראים את התיק כולו, מתייחסים
לכל הראיות והטענות, ולא ממציאים עבור בעלי הדין ושמים בפיהם טענות אידיוטיות, כדי
שיהיה להם מה “להדוף”.

אנחנו רוצים שופטים בעלי יושר אינטלקטואלי.

היתר “על
תנאי” לביקורת

הלאה, יורם, הלאה: אחרי שברוב טובך אתה “מתיר” לנו למתוח
ביקורת, אתה מבצע פניית-פרסה:

“אולם גם ביקורת צריך שתעמוד בכמה כללים הכרחיים.
ביקורת צריך שתהיה עניינית, לא מתלהמת, ביקורת צריכה שתהיה לגופו של עניין ולא לגופו
של שופט”.

בוא נפצל את “תנאי הכשרות” שלך.

אני מסכים אתך שהביקורת צריכה להיות “עניינית”, אבל מה עושים
אם המבקר לא יודע זאת, ומותח ביקורת לפיה, למשל, השופט יורם דנציגר לא מבין דבר
בארכיטקטורה האיטלקית של המאה ה-17?

אפשר להתעלם ממנה, אפשר להתייחס אליה ולענות שהיא לא רלוואנטית לכישוריו
של שופט, ואפשר לחלוק עליה, ולהראות כי השופט יורם דנציגר הוא מומחה בעל שם
עולמי לארכיטקטורה האיטלקית של המאה ה-17.

מה עושה ביקורת ל”לא עניינית”? העובדה שגם אם היא נכונה וגם
אם היא לא נכונה אינה מעלה ואינה מורידה בכל הנוגע למושא הביקורת.

“לא עניינית” – לא רלוואנטית, בלשונכם, המשפטנים.

האם הביקורת שלי על
השופטים היא “לא עניינית”, ר”ל?

או קיי, עכשיו, יורם, בוא נתייחס לביקורת שלי על שופטי ישראל: חמישים שנה
אני מבקר את שופטי ישראל על חוסר היושר האינטלקטואלי שלהם. כאשר אני גיליתי עם
מי יש לי “עסק”, אתה עוד לא היית בר-מצווה.

עכשיו תגיד לי, אדון יורם, האם הביקורת הזאת “לא
עניינית”? האם זה באמת לא משנה אם יש לשופטי ישראל יושר אינטלקטואלי, או אין
להם?

ואם זה באמת לא משנה, מדוע שלא תגידו – נניח באמצעות הדוברות שלכם –
כי שאלת היושר האינטלקטואלי של שופטי ישראל “אינה רלוואנטית”?

אתם, כמובן, לא תעזו לומר את זה, כי בכך תשימו עצמכם ללעג ולקלס,
ובמקום להתמודד עם הביקורת הזאת, אתם רוצים להשתיקה.

טול, למשל, את דברים של הנשיא אהרן ברק, בבג”ץ גיורא סנש:

“מבחנה של האמת הוא בכוחה הפנימי לשכנע. הדרך
להתמודד עם השקר אינה בהשתקתו
אלא בהסברת האמת ובחינוך לה. כישלונו של השקר
הוא בחשיפתו ולא בדיכויו … המלחמה בשקר אינה בהגבלת החירות של דובר השקר,

אלא בהגברת החירות של דובר האמת … נצחונה של האמת יבוא מכוחה הפנימי,
ומיכולתה להתגבר על השקר במאבק הרעיוני.
אכן, הפילוסופיה של חירות הביטוי היא הפילוסופיה
של חשיפת האמת. אמת זו תצמח מהתחרות בינה לבין השקר.
…”.

עכשיו, יורם, תחליטו אם הביקורת על תרבות השפיטה ועל היושר האינטלקטואלי
שלכם היא אמיתית או שקרית: אם היא שקרית – תעמידו את האמת שלכם ב”תחרות
בינה לבין השקר”, ואם היא אמיתית – תודות בכך, ותסיקו את המסקנות, כואבות ככל
שתהיינה.

אז מה אם הביקורת
היא (גם) “מתלהמת”?

בנוסף לכך שהביקורת צריכה להיות “עניינית”, היא צריכה, לשיטתך,
להיות גם “לא מתלהמת” … כאמור לעיל, אנחנו לא יודעים אל-נכון מה זה
“מתלהמת”, אבל אני מוכן לקבל כל הגדרה שרירותית שתציע לי.

אז נניח שאני אומר על שופטי ישראל שהם חסרי יושר אינטלקטואלי, ואני עושה
זאת בצורת “מתלהמת”, כהגדרתך… אז מה? האם מן הראוי הוא לעבור
בשתיקה על ביקורת עניינית, רק משום שהיא “מתלהמת”?!

ואגב, אגיד לך בסוד, יורם, בסוד שאף אחד לא ישמע: המודעות שלי לעניין
היושר האינטלקטואלי של השופטים התחילה כאשר שופט תעבורה פלוני – שמו בישראל עמנואל
דינור
– התעלם מטענה שלי, שנראתה בעיני כטענה “מנצחת” – ועד היום
אין לי שום ספק בנכונותה המשפטית.

מה עשיתי? ערערתי לביהמ”ש המחוזי, וטענתי כי “טעה כב’
ביהמ”ש קמא בהתעלמו מהטענה הזאת”.
ביקורת “לא עניינית”?
ביקורת “מתלהמת”?! רק תגיד!

אבל אתה, יורם, לא תגיד, כי אתה לא יכול לומר כי הטענה ש”טעה כב’
ביהמ”ש בהתעלמו מטענה זו או אחרת” היא “מתלהמת”, ולא עניינית.

אבל גם ביהמ”ש המחוזי התעלם מהטענה שהעליתי בביהמ”ש קמא, והוא
התעלם גם מכך שטענתי בפניו את הטענה שהערכאה קמא התעלמה.

מה עשיתי אז? ביקשתי רשות לערער לביהמ”ש העליון, וגם זה התעלם
מאותה הטענה, ומהטענה שביהמ”ש המחוזי התעלם ממנה, ומהטענה שטענתי בפניו
שביהמ”ש המחוזי התעלם מהטענה שטענתי בפניו שביהמ”ש קמא התעלם ממנה.

נשמע גרוטסקי? כן, גרוטסקי מאוד, גרוטסקי ועצוב, גרוטסקי ומקומם: זאת
מערכת המשפט שאתה מנסה להגן עליה מפני הביקורת.

או קיי, כיוון שלא הצלחתי בסיבוב הזה, העליתי את הטענה הזאת גם בפעם הבאה
שהגעתי לביהמ”ש לתעבורה, ושוב טיפסתי במעלה הערכאות – ושוב כולן התעלמו מאותה
הטענה, וה”ריטואל” הזה חזר על עצמו שוב-ושוב, אולי חצי תריסר פעמים,
אולי יותר, כאשר בכל “סבב” כזה משתתפים חמישה שופטים
(אחד
בביהמ”ש לתעבורה, שלושה במחוזי (אז זה היה עדיין בהרכב שלושה), ואחד בעליון.

עד כמה אפשר
להבליג?

והשאלה שלי אליך, יורם, היא כמה פעמים צריך אדם להיתקל באזניהם הערלות
של השופטים, לפני שהוא מפסיק להבליג ומתחיל “להתלהם”, כהגדרתך?

אם תגיד לי שאני צריך להמשיך עד קץ הדורות להבליג על ההתעלמות, ולהמשיך
לדקלם “טעה כבוד בית המשפט בהתעלמו …”, אני אגיד לך “שק בתחת,
יורם, יש גבול לסבלנות ולהבלגה שאפשר לצפות לה מאדם סביר, אשר בתי המשפט מתעלמים
שוב ושוב מטענותיו”.

ואם אתה וחבריך לא רציתם לשמוע את ביקורתי העניינית כשהיא לא הייתה
“מתלהמת”, עכשיו תשמעו אותה – גם עניינית וגם מתלהמת!

היאך מפרידין

לשיטתך, דנציגר, בנוסף לכך שהביקורת צריכה להיות “עניינית ולא מתלהמת”
היא צריכה גם להיות “לגופו של עניין ולא לגופו של שופט”, אז לפני
שאפנה אותך אל מאמר בנושא, אותו כתבתי לפני למעלה מעשר שנים, אציג לך שאלת-תם: אם
אני כותב, בערעור, כי טעה כב’ ביהמ”ש קמא בהתעלמו מהטענה …” – כאשר
“כב’ ביהמ”ש קמא” זה לא הרכב של 650 שופטים, אלא של שופט מסויים
אחד, ואם בכותרת הודעת הערעור אני כותב “הודעת ערעור על פסק דינו של כב’
ביהמ”ש לתעבורה בירושלים (כבוד השופט עמנואל דינור)” – האם זאת ביקורת
“לגופו של עניין” או “לגופו של שופט”?

ואוסיף שאלת תם: נניח שאני מפיץ ברבים את הודעת הערעור הזאת – האם זאת
ביקורת “לגופו של עניין” או “לגופו של שופט”?

אז אני “יגיד” לך, ניורם: גם – וגם, ואין להפריד בין
הדבקים.

מה עושים כאשר
השופט מזגזג מתיק לתיק?

ובחזרה לאחת הדוגמאות שנתתי לעיל: שופט קובע בתיק פלוני כי הוראת-חוק
א’ היא לקס ספציאליס, והוראת-חוק ב’ היא לקס גנראליס,
ובתיק אחר אותו השופט
קובע בדיוק את ההיפך …
מה יעשה המבקר – יכתוב שני מאמרים, באחד ביקורת
חיובית “לגופו של עניין”, ובשני ביקורת שלילית “לגופו של
עניין”, בלי לקשר בין שני המקרים?

לא, הוא לא ישחית את זמנו על ביקורת לגופו של עניין אשר, כשלעצמו, הוא
טריוויאלי למדי,
ביקורת שרק מעטים יקראו אותה – אם בכלל – כאשר השאלה היא אם
השופט עצמו, השופט המסויים שדן בשני התיקים, הוא רק “לא יציב”, אלא שהוא
פוסק דבר-והיפוכו לפי מיהותם של הצדדים, לפי הסימפטיה שהוא רוחש לעורך-דין זה או
אחר, או, אולי, לפי השוחד שהוא מקבל?

תסכים אתי, יורם, שבניגוד לביקורת “לגופו של עניין”, אשר
מעניינת רק משפטנים בודדים, השאלה כיצד השופט המסויים הזה מזגזג נוגעת לכל
הציבור – לכל מי שהתדיין בפני השופט בעבר, ולכל מי שעשוי ליפול לידיו גם בעתיד?

על שופטים המשקרים
במצח נחושה, ומלכלכים ללא צורך, וללא יסוד

בוא נחזור, יורם, לעניין אותו אנחנו כבר מכירים, אבל בלבוש קצת שונה:

אדם מואשם ומורשע ברצח, למרות שהוא טען
“אליבי”, והביא את מנהל בית המעצר אבו-כביר, המעיד, ומציג תיעוד שנעשה
בזמן-אמת, בזמן הרצח הנאשם היה עצור אצלו (על עבירה אחרת, כמובן), והמרחק בין
אבו-כביר למקום הרצח היה 300 ק”מ (בינתיים הושלמה סלילתו של כביש, והמרחק
התקצר קמעה).

בערעורו מעלה הנאשם שורה ארוכה-ארוכה של טענות,
אבל עובר לדיון בערעור הוא נוטל סיכון, ומודיע לביהמ”ש על צמצום נימוקי
הערעור לטענה אחת בלבד: האליבי שלו, הנתמך בעדות מנהל בית המעצר (עמ’ 74 – 87
לפרוטוקול, ומוצגים נ/1 – נ/10, אותם הציג העד).

מה עושים השופטים אליקים רובינשטיין, אתה, יורם
דנציגר, וסלים ג’ובראן?

ראשית – אתם אומרים שעדות המנהל והמוצגים שצויינו
“אינם לפניכם” … טוב, הם לא לפניכם, אלא מאחוריכם, אבל מבחינה
משפטית הם לפניכם, גם אם הם מאחוריכם – ואתם יודעים זאת.

ובמלים אחרות: אתם משקרים במצח נחושה!

אבל זה לא מספיק לכם. אתם מוכרחים ללכלך.

אם העדות והמוצגים אינם לפניכם, מדוע שלא תדחו את
הערעור על סמך זאת שהנימוק היחיד לערעור, לאחר צמצומו ע”י המערער, מתבסס על
עדות ומוצגים אשר “אינם לפניכם”?

ובאיזו חוצפה אתם מלכלכים על המערער, בלי שום צורך
ענייני, ובלי כל תשתית ראייתית, אלא רק על סמך “זכרונות” פרטיים שלכם,
אותם מצצתם מהאצבע (ולא אנחש מאיזו אצבע)?

ועכשיו השאלה: איך אפשר לבקר את התנהגותם והתנהלותם של שופטים כאלה במלוא
החומרה הראוייה, לטעמו של המבקר, בלי לחרוג מה”תנאים” שהצבת לביקורת
הזאת?

לא, אי אפשר, כי כאשר שופטים משקרים במצח נחושה, ומלכלכים ללא בסיס וללא
צורך, שאלת הטעם הטוב, היא משנית, הטענה שהביקורת אינה “עניינית” היא
נלעגת-בעליל, שום “התלהמות”, לפי כל הגדרה שהיא, לא תספיק כדי להביע את
הדרוש להבעה, והציפיה לביקורת שהיא רק “לגופו של עניין ולא לגופו של
שופט” היא עלבון לאינטליגנציה.

עכשיו קרא את המאמר “הביקורת ראוי לה שתהיה עניינית ולא
אישית. … לגוף הפסק ולא לגוף הפוסק”: האמנם “אלמנטרי”, כבוד
הנשיא?!

על ה”פינאלה”
שלך

כעת, אחרי שקראת את המאמר – אותו כתבתי ופרסמתי לפני למעלה מעשר שנים –
הבה נחזור אל ה”פינאלה” שלך, אל “סיכומי התביעה”:

“אל לנו לחצות את גבולות הטעם הטוב ואת גבולות
הביקורת העניינית. אל לנו לגלוש להטחת האשמות שווא מתלהמות ומסיתות בשופטים שעושים
עבודתם נאמנה. שמירה על כבודם של שופטי ישראל, כמו גם שמירה על כבודם של אנשי הרשות
המבצעת והרשות המחוקקת, היא אבן יסוד ותנאי הכרחי לקיומה של מדינתנו כמדינה שומרת חוק
ודמוקרטית”.

“אל לנו לחצות את גבולות הטעם הטוב”: מה עושים כאשר הביקורת
ב”גבולות הטעם הטוב” לא “מזיזה” דבר לאיש, ולמבקר – אשר כבר
אין לו מה להפסיד – חשוב לזעזע מוסדי-ארץ?

תשובה: הוא לוקח נפשו בכפו, ועובר את גבולי הטעם הטוב.

נמשיך: “ואת גבולות הביקורת העניינית”: על זה כבר דיברנו לעיל,
ובמידה מסויימת של הסכמה.

הלאה: “אל לנו לגלוש להטחת האשמות שווא” – לשם כך אנחנו לא
זקוקים לד”ר דנציגר – כי הדבר הזה מוסכם על הכל.

ולמה אתה מתכוון באמרה “אל לנו לגלוש להטחת האשמות שווא מתלהמות ומסיתות”?

אם אתה מתכוון לומר כי מותר בהחלט לגלוש להטחת האשמות-אמת “מתלהמות ומסיתות”
– אני יותר ממסכים אתך!

ואני גם מסכים אתך כי “אל לנו לגלוש להטחת האשמות שווא מתלהמות
ומסיתות בשופטים שעושים עבודתם נאמנה”. אני אפילו מחמיר עם עצמי, ופוסל גם
הטחת האשמות שווא מתלהמות, או לא, ומסיתות גם בשופטים אשר לא עושים עבודתם נאמנה”.

ומדוע אני מחמיר עם עצמי? משום שלשיטתי גם לרשעים מגיע צדק, ואל לנו
להטיח בהם האשמות-שווא, בנוסף להאשמות-האמת.

אבל השאלה אותה אתה מטאטא אל מתחת למרבד-המלל היא מה בדבר הטחה  של האשמות-אמת בשופטים אשר לא עושים מלאכם
נאמנה, אלא עושים מלאכתם רמייה?

היאך שומרין על
כבודם של שופטי ישראל?

ועכשיו תגיד לי בבקשה, יורם, מה פשר הדבר הזה:

“שמירה על כבודם של שופטי ישראל, כמו גם שמירה
על כבודם של אנשי הרשות המבצעת והרשות המחוקקת, היא אבן יסוד ותנאי הכרחי לקיומה של
מדינתנו כמדינה שומרת חוק ודמוקרטית”.

האם האמירה הזאת חלה גם על שופטים חסרי כבוד (לעצמם, לחוק ולאדם), חסרי
בושה וחסרי ערכים של אמת וצדק, אשר עצם ישיבתם במערכת המשפט היא בושה וחרפה לכל
מדינה “שומרת חוק ודמוקרטית”?

אז תסלח לי מאוד, אדון דנציגר: אם מדינה “שומרת חוק
ודמוקרטית” לא מעיפה שופטים חסרי כבוד (לעצמם, לחוק ולאדם), חסרי בושה
וחסרי ערכים של אמת וצדק,
הרי שהיא אינה מדינה “שומרת חוק
ודמוקרטית”. כדי לעשות ממנה מדינה כזאת, וכדי “לשמור על כבודם של שופטי
ישראל”, צריך להעיר את הציבור בכל דרך שלא תהא, מתלהמת או לא, עד שיפקח את
עיניו, ויעיף את השופטים האלה לכל רוח.

והוא הדין גם באנשי הרשות המבצעת והמחוקקת: כדי לשמור על כבודם יש להעיף
את המושחתים והמסואבים שבהם.

אתם לא רוצים להבין

זה מה שאתה וחבריך לא מבינים, כי אתם לא רוצים להבין: אתם רוצים לשמור
את ערוותכם מוגנת מאור השמש, שהוא, כידוע, חומר החיטוי הטוב ביותר.
אם רוצים
לשטוף את מוחו של הציבור להאמין שאתם מלאכי-שרת צחורי-כנפיים, אשר, לכל היותר,
עושים מדי פעם “שגיאות פה-ושם”, אבל טוהר כפיכם ונשמתכם הוא מען לכל
מחלוקת, וכל המפקפק בטוהרכם, בדמוקרטיה הוא פוגע – לשיטתכם הנלוזה.

אתם אפילו פסקתם כי עורך-דין המותח עליכם ביקורת שיש בה משום קונוטציה
שלילית, פלילית ובלתי מוסרית,
עובר בכך עבירת “אתיקה”.

אז אתם, אידיוטים שכמותכם, בשיכרון-הכוח שלכם הוצאתם אותי מהמקצוע
גם אתה, דנציגר, היית שותף אקטיבי לכך – והבאתם אותי לכך שהיום אני חופשי
לומר עליכם כל מה שאני רוצה, ולא רק ב”קונוטציות”, אלא גם במפורש.

אז אני אומר לכם: ידיכם מגואלות במעשים שליליים, בלתי מוסריים – ואף
פליליים.

קח, למשל, את החיפוי
שלכם
על שחיתות
המיליארדים בהוצל”פ
: זה לא רק “שלילי”, ולא רק “בלתי
מוסרי”, אלא גם פלילי-ממש: שותפות-לאחר-מעשה לשוד-המיליארדים שכבר התבצע,
ושותפות אקטיבית לשוד המתמשך.

ואתה, דנציגר, גם אתה אחד השותפים לשחיתות הזאת.

בוא, דנציגר, תרגיל
אינטלקטואלי

בהרצאתך בלשכת עורכי הדין בחיפה יצאת מתוך הנחה “טנטטיבית” לפיה
במערכת המשפט אין שחיתות, אין סיאוב, אין שום רבב מוסרי, ולכל היותר ישנן שגיאות
משפטיות פה-ושם, ונתת היתר לבקר את המערכת ואת השופטים, היתר אותו הכפפת לסייגים מסייגים
שונים.

כעת בוא ותיתן לנו הרצאה היוצאת מהנחה – טנטטיבית, כמובן – לפיה במערכת
המשפט יכולות להיות לא רק שגיאות משפטיות מקצועיות, אלא גם שחיתות, סיאוב, וכל
הרעות החולות אשר עובד-ציבור יכול ללקות בהן.

בוא תיתן לנו הרצאה בנושא “גבולות הביקורת על תרבות השפיטה וטוהר
המידות במערכת המשפט”.

קשה לתת הרצאה בנושא הזה? אז אני “יעזור” לך להתחיל:

א.     
הביקורת צריכה
להיות מושתתת על עובדות-אמת.

ועכשיו תמשיך אתה, דנציגר, כי יש לך ותק מוכח בהרצאות כאלה.

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא
לשתף!

נא
להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו
“מבחן אלישבע”
*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר
גרוניס

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר