הרהורים על המצב – מרץ 2015

הרהורים על המצב – מרץ 2015

ד”ר ישראל בר-ניר
17.03.2015 08:33
הרהורים על המצב – מרץ 2015


הנאום שהסעיר את כל העולם – שאלה של מידתיות *** היום שלמחרת *** יחסי ישראל ארה”ב – הכצעקתה? *** התגובות בישראל *** ישראל – בחירות 2015



הרהורים על המצב – מרץ 2015

הנאום שהסעיר את כל העולם – שאלה
של מידתיות *** היום שלמחרת *** יחסי ישראל ארה”ב – הכצעקתה? *** התגובות
בישראל *** ישראל – בחירות 2015

ד”ר ישראל בר-ניר

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

נציב
תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!

(לתת לייקים זה חשוב, אבל צריך גם להצטרף!)

בן
75 שנים אנוכי, ועוד כוחי במתני!

“לייק” לדף הפייסבוק עו”ד שמחה ניר – שר
המשפטים הבא

המאמר
ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה
הרשמית שלי על ריצתי לתפקי
ד
שר המשפטים

מתי
מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת”?

בג”ץ 8743/14, שמחה ניר, עו”ד, נ’ הוועדה
לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

א.      הנאום שהסעיר את כל העולם – שאלה של מידתיות

הופעתו של
נתניהו בפני הקונגרס האמריקאי גרמה לסערה הן מעבר לים והן בארץ הקודש.  הסערה לא שככה גם אחרי שהארוע הסתיים.  עוצמת התגובות, אלו של הבית הלבן וכן אלו של
התקשורת הממוסדת, לא היתה בשום יחס לארוע עצמו. 
למען הדיוק, לכנות את מה שהתרחש סביב נאומו של נתניהו ובעקבותיו
“סערה”, רחוק מלשקף את המציאות – צונאמי הוא מונח הרבה יותר נאות. 

 

בצדק עולה השאלה
מה גרם לכך?  הסטיה מכללי הפרוטוקול
בהופעתו של נתניהו בפני הקונגרס רחוקה מלהצדיק תגובה כל כך קיצונית.  אחרי ככלות הכל יו”ר בית הנבחרים הוא
האדם השלישי בחשיבותו בהירארכיה של מימשל ארה”ב
והוא איננו זקוק לאישורו
של הנשיא את מי להזמין להופיע בפני הקונגרס.  ננסי פלוסי, בתקופת כהונתה כיו”ר בית
הנבחרים, לא הססה לצפצף על הנשיא בוש ולנקוט בצעדים בעלי משמעות בינלאומית למרות
דרישות מפורשות של הממשל להמנע מהם.

אז על מה יצא
הקצף?  בעבר, כאשר עלתה האפשרות שישראל תנקוט
בצעדים צבאיים נגד מתקני הגרעין באירן, ממשל אובמה נלחם בכל כוחו למנוע את האפשרות
הזאת.  אפשר היה להבין את זה כי תקיפה כזאת
והשלכותיה היו מנוגדות לכל השקפת עולמו.  יתרה מזאת, החשש האמיתי של אובאמה לא היה מעצם התקיפה,
אלא מהאפשרות שהיא תצליח.  אחרי הדמגוגיה
שלו נגד איראן גרעינית, הצלחה ישראלית היתה מציגה אותו כחדל אישים.  הפעם נתניהו בסך הכל עמד לשאת נאום.  אז ממה אובאמה כל כך פחד?  ההדלפות של הממשל, ההתבטאויות הבוטות בפומבי נגד
ראש ממשלת ישראל, ההחרמות הטקסיות וכנראה שורה של צעדים חשאיים נוספים, שנועדו
לנסות ולמנוע את הנאום או לשבשו – היו חסרי תקדים.  אף ממשל בעבר לא נקט בתגובות כל כך חריפות אפילו
נגד מישטרים עוינים.

חוסר המידתיות
הזה אומר דרשני.  אולי באמת לאובאמה יש/היה
מה להסתיר.  אם אכן אלה פני הדברים, אז
בהתחשב באופי האיום, נתניהו צדק בהתעקשותו לאמר את הדברים בפומבי ולא להסתפק
בשיחות חשאיות מאחורי הקלעים.

ב.      היום שלמחרת

בשעה טובה, נתניהו
נשא את דבריו והעולם לא התמוטט.  בניגוד
לחשש המרומז של אובאמה, נתניהו לא גילה “סודות” מהחדר, והסתפק בהתייחסות
לדברים שהם כבר נחלת הכלל.  התגובות לנאום,
בעיקר הביקורות בתקשורת בארה”ב ובישראל, היו כמצופה.  מאחר ורובן ככולן נכתבו עוד לפני שנתניהו נאם
הן למעשה כלל לא התייחסו למה שנאמר בפועל. 
לתגובות בישראל אתייחס להלן. 

בארה”ב
למעשה שכחו את נתניהו אחרי שניים שלושה ימים, אבל הנושא האיראני איננו יורד מסדר
היום למרות שכבר עברו שבועיים, ואין כרגע סימן שזה ישתנה בקרוב.  מבחינה זאת נאומו של נתניהו היה הצלחה.  מבלי לאמר זאת במפורש, הוא עורר בקרב חברי
הקונגרס את המודעות לכך שאובאמה עובד עליהם. 
זה לא חדש, אבל כל עוד השליטה בסנאט היתה בידי הדמוקרטים עם הרי ריד (
Harry Reid) כמנהיג הרוב,
לא היה בידי הסנאטורים מה לעשות, חוץ מלצעוק חי וקיים.  עכשיו, כשהשליטה בשני בתי הקונגרס עברה לידי
הרפובליקנים, להתנגדות של הסנאטורים יש שיניים.

מהיום שהוא נבחר
לתקופת כהונה שניה, אובאמה מנסה להביא לשינוי מהותי של המישטר בארה”ב, שינוי
שמתבטא במיזעור השפעתו של הקונגרס והפיכת הנשיא לשליט על בעל סמכויות בלתי מוגבלות.  מנקודת מבטו של אובאמה הקונגרס הוא גוף מיותר
וההצדקה היחידה לקיומו היא לשמש חותמת גומי על החלטותיו של הנשיא.  זה בא לידי ביטוי בכך שגם כאשר ישנה הסכמה של
הקונגרס בנושא כל שהוא, הוא מתעלם ממנה ופועל לבדו.  את הכתוב בחוקה הוא רואה כהמלצה לא מחייבת.

שתיים מיוזמותיו
הקודמות של אובאמה – בתחום הבריאות ובתחום ההגירה, בהן הוא עקף את הקונגרס, נמצאות
כרגע ב”סכנה” שבית המשפט יבטל אותן. 
את דרישת הסנאטורים להמנע מחתימת הסכם עם איראן בלי לשתף את הקונגרס –
דרישה לה שותפים גם לא מעט דמוקרטים, אובאמה רואה איום על כוונותיו.

כאן קבור הכלב.  זאת הסיבה לתגובתו החריפה של אובאמה – הוא לא אוהב
שמזכירים לו שלנשיא דרוש יותר מ”עט וטלפון” על מנת לנהל את המדינה.  47 סנאטורים מצאו לנכון לנקוט בצעד חסר התקדים
של משלוח מכתב לנשיא האיראני בו הם מביאים לידיעתו שהסכם שאובאמה חותם עליו בלי
לקבל את אישור הסנאט הוא חסר תוקף מעבר לכהונתו של אובאמה.  ייתכן שתגובתם של הסנאטורים היתה קורית גם ללא
הנאום של נתניהו, אבל לאובאמה ברור שהנאום תרם. 
נתניהו הוא כתובת נוחה לתלות בה את הקולר.

הצעד בו נקטו
הסנאטורים הוא חסר תקדים.  למעשה הוא עבירה
על החוק.  בארה”ב יש חוק, “חוק
לוגאן”, שנחקק בסוף המאה ה 18, האוסר על אזרח אמריקאי לנהל מו”מ עם
ממשלה זרה בלי שהוסמך לכך ע”י הנשיא. 
החוק הזה נועד למנוע “יוזמות” פרטיות בתחום יחסי החוץ, והוא חל
על כולם ללא יוצאים מן הכלל.  עד היום לא
תבעו אף אחד על פי החוק הזה, אבל תמיד יש פעם ראשונה.  נראה לי שהעובדה ש 47 סנאטורים היו מוכנים
להסתכן בצעד כל כך קיצוני הדליקה אור אדום אצל אובאמה.  הוא בנה על כך שבעולם הרחב רואים את הנשיא ככל
יכול ושחתימה שלו מחייבת ללא כל הסתייגויות. 
גם במדינת ישראל שצברה נסיון רב בהפרת התחייבויות נשיאותיות, זאת עדיין
הדעה הרווחת.

ג.       
יחסי ישראל ארה”ב
– הכצעקתה?

הטענה העיקרית
שהועלתה ע”י מבקריו של נתניהו שהופעתו בפני הקונגרס בלי לקבל את אישורו של
אובאמה “תהרוס את יחסי ישראל ארה”ב”.  יש כאן הטעיה, ולא בתום לב.  זה נכון שיחסי ארה”ב ישראל נמצאים בשפל
המדרגה, אבל זה לא התחיל היום, וזה לא באשמתו של נתניהו.

למעשה מהרגע
הראשון שהוא נכנס לבית הלבן, אובאמה לא הסתיר את יחסו העויין לנתניהו.  זה בא לידי ביטוי במחוות סימליות – כמו רגלים
על השולחן או יציאה “להשכיב את הילדים” באמצע ישיבה – מחוות שכולן
תוקשרו היטב.  אובאמה לא בחל גם בצעדים לא
כל כך סמליים.  תמיכתו בישראל במהלך מבצע
“צוק איתן” היתה מסוייגת, ולמעשה מנעה מישראל להשלים את המשימה.  בעת ביקורו בארץ הוא נמנע במכוון מלנאום בפני
הכנסת (מחשש שזה יתפרש בהכרה בירושלים כבירת ישראל?) והסתפק בהופעה בבנייני האומה
בפני קהל של סטודנטים ש”נבחרו” בקפידה מאוניברסיטת בן גוריון.

שפע של מאמרים
ומחקרים נכתבו על הסיבות לקרע בין השניים – אנטיפאתיה אישית, אנטישמיות, הכרה
ב”עוול” שישראל גרמה לפלשתינאים, השלמה עם ה”כורח ההיסטורי” של
השתלטות האיסלאם הרדיקאלי על האזור הם רק חלק מהרעיונות שהועלו.  הופעתו של נתניהו בפני הקונגרס אולי לא תרמה
לשיפור היחסים עם ארה”ב, אבל להאשים אותו שהוא הרס אותם?  לא היה מה להרוס.

כדאי לציין כאן שגם
נשיא מצריים איננו מלקק דבש אצל אובאמה. 
הכיסוי התקשורתי איננו באותה רמה, אבל יחסו של ממשל אובאמה לגנרל סיסי דומה
מאוד ליחס לנתניהו.  קצת קשה לייחס את
העויינות לסיסי לאנטישמיות וגם שנאת ערבים או האיסלאם איננה יכולה להיות גורם.  מה שמשותף לנתניהו ולסיסי זה ששניהם
“הימרו את פיו” של אובאמה.  הם
סרבו להיכנע לתכתיבים שלו
.  על
ה”חטא” הזה אין כפרה בעולמו של אובאמה.

הזמן והמאמץ המושקעים
ע”י ממשל אובאמה – הן באופן רשמי, הן כ”תדרוכי רקע”, והן כהדלפות
מ”מקורות אנונימיים” – בהתקפות על נתניהו הם מדהימים.  רק לעיסוק בגולף אובאמה מקדיש יותר תשומת לב
מאשר לישראל (
The time and energy that President Obama and his
administration have spent on attacking Mr. Netanyahu
on the record, on background, and off the record is astonishing.
Only Obama’s golf game seems to command more of his time and passion than does
Israel
).

ד.      התגובות בישראל

על התגובות בארץ
חבל לדבר.  גם אם לוקחים בחשבון שבתקופת בחירות
אנשים נוטים לאבד קצת את שיקול הדעת, הפעם, כחלק מהמערכה “רק לא ביבי”,
הותרו כל המעצורים וכמות הזבל שנשפכה על הציבור מהתקשורת הייתה חסרת תקדים.  אסתפק כאן בתגובה אחת לדוגמא,  נחום ברנע, המועסק ע”י נוני מוזס כשכיר
עט, לא היה מרוצה מהתשואות בהן נתניהו התקבל בקונגרס, אבל יש לו הסבר מדוע זה קרה –
מהיציע השגיחו המיליארדרים היהודים על בני טיפוחיהם באולם למטה. הם באו לראות
במו עיניהם את פירות השקעתם
. 

לשם השוואה, יחסה
של העיתונות בארצות ערב לנאומו של נתניהו הי הרבה יותר חיובי מזה של התקשורת
בישראל.  עיתונים סעודיים קראו לאובאמה להקשיב
למה שיש לנתניהו לומר.

הבעיה עם ה”עליהום”
של “רק לא ביבי”, היא שסיפורי הזוועה על מיליון ילדים רעבים, או
מיליונים שידם אינה משגת למצוא דיור נאות ייעלמו ביום שלמחרת הבחירות אבל האיום
האיראני וכמוהו האיום של דעא”ש שזרועותיו כבר מגיעות לגבולות הצפוני והמזרחי
של ישראל לא יעלמו.  הם יישארו במלוא
עוצמתם.

ה.     ישראל – בחירות 2015

באשר לבחירות
בישראל הייתי מציע לבוחר הישראלי לפני שהוא משלשל את פתק ההצבעה לקלפי, לקחת
בחשבון שיש הבדל מהותי בין יוזמות בתחומי הכלכלה, החינוך, הדיור, הבריאות וכו’, לבין
יוזמות בתחום המדיני בטחוני.  בראשונות, אם
היוזמה נכשלה אפשר לתקן את הטעות, לשנות את הטעון שינוי ולנסות שוב.  יוזמות בתחום המדיני בטחוני הן בלתי הפיכות.  את הנזק שנגרם ע”י יוזמה שנכשלה אי אפשר לתקן.  לא ניתן להחזיר את הגלגל.  כל הקוראים לממשלת ישראל הנוכחית או הבאה לנקוט
ב”יוזמה מדינית”, להפגין “חזון מדיני”, ללכת לקראת “הסדר
אזורי” וכיוצא באלה, מנסים ליצור את הרושם שמדובר בניסוי – “מוכרחים
לנסות”.  הם מסתירים מהבוחר את העובדה
שיוזמות כאלו אף פעם אינן ניסויים, כל יוזמה כזאת היא צעד שאין ממנו חזרה.         

לסיום קוריוז
משעשע.  מי שהוא נקט ביוזמה ברוכה, ובשעה
טובה זכינו לערוץ טלוויזיה המשדר תוכניות ישראליות.  וכך, במחיר סביר אנו נהנים משידורי חדשות
ותוכניות בידור שונות – חלקן בשידור חי וחלקן בשידורים מוקלטים.  אינני יודע מה הקריטריונים לפיהם העורכים
בוחרים את התוכניות המשודרות, אבל משום מה הם מצאו לנכון לשדר כאן את סרטוני
הפרסומת של המפלגות השונות – פעמיים ביום! 
נשגב מבינתי מה הייתה מטרת השידורים האלה כאן.

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות –
נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה
מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן
אלישבע”
*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף
הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר
*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה:
זרוק
אותו לאיראנים
איך
נפטרנו מאשר גרוניס



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר