צרפתים בני דת מוחמד (חורף 2015)
צרפתים בני דת מוחמד (חורף 2015)
צרפתים בני דת מוחמד (חורף 2015)
הנהירה ההמונית של מוסלמים לעולם
של ערכים ואורח חיים המנוגדים באופן מהותי לאמונתם ולאורח חייהם, מעוררת את השאלה
מה בדיוק הם מחפשים באירופה
ישראל בר-ניר
הצטרפו לקבוצת הפייסבוק
“נציב
תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!“
(לתת לייקים זה חשוב, אבל צריך גם להצטרף!)
בן
75 שנים אנוכי, ועוד כוחי במתני!
“לייק” לדף הפייסבוק עו”ד שמחה ניר – שר
המשפטים הבא
המאמר
ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים
ההכרזה
הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד
שר המשפטים
מתי
מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת”?
בג”ץ 8743/14, שמחה ניר, עו”ד, נ’ הוועדה
לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן
פיגועי הטרור בצרפת העלו אל פני השטח בעיה שהשלטונות נטו עד
היום, בעיקר מסיבות של פוליטיקה תקינה, להתעלם ממנה, או לפחות להמעיט מחשיבותה – מעמדה
של הקהילה המוסלמית בצרפת. בהקשר הזה כדאי להשוות את ההיסטוריה של יחסה של ממשלת צרפת
לקהילה היהודית. הרבה מהנאמר חל גם על ארצות מערב אירופה האחרות, אבל הדיון כאן יעסוק
בעיקר בצרפת.
הקהילה המוסלמית
בצרפת מונה קרוב לעשרה אחוזים מכלל האוכלוסיה, והיא גדלה בקצב מסחרר. במקורה הקהילה
הזאת הייתה מורכבת בעיקרה מיוצאי ארצות צפון אפריקה, שהיגרו לצרפת בתקופה שהן היו נתונות
לשלטון צרפתי – מהמחצית הראשונה של המאה ה-19 עד להתפוררות האימפריה הצרפתית
במחצית השנייה של המאה ה-20. כתוצאה ממדיניות הגבולות הפתוחים של האיחוד האירופי החלה
זרימה המונית של מהגרים מארצות שלא היו חלק ממעגל ההשפעה הצרפתי. המבנה הדמוגרפי
של הקהילה המוסלמית בצרפת השתנה בשל תוספת של מיליוני מהגרים שהביאו עמם נחשלות
כלכלית ותרבותית. למהגרים החדשים לא הייתה כל זיקה לתרבות ולמורשת הצרפתית,
ובודדים בלבד מביניהם שלטו בשפה הצרפתית. המעטים שהצליחו למצוא תעסוקה נאלצו
להסתפק בעבודות כמו פינוי אשפה וטאטוא רחובות. הניגוד הקוטבי בין הערכים הבסיסיים
של המורשת הצרפתית, בעיקר הפרדת הדת מהמדינה – מנכסי צאן הברזל של המשטר בצרפת מאז
ימי המהפכה – ומעמדה של האישה בחברה, לבין אורח החיים שהמהגרים החדשים הביאו
מארצותיהם, היה מכשול בלתי עביר לשילובם של המהגרים החדשים בחברה הצרפתית.
המצב הזה היה
קרקע פורייה לקליטת תעמולת ההסתה האנטי מערבית של האיסלאם המודרני.
ממשלת צרפת ניסתה
לעצור את התפשטות האיסלאם הרדיקאלי על מנת למנוע את ההקצנה והאלימות המאפיינות
אותו. בתחילת המאה התקבלה החלטה לארגן מועצה מוסלמית ארצית – גוף אליו ייבחרו ב”אופן
דמוקרטי” נציגים מכל הקהילות המוסלמיות המקומיות בצרפת. היעד היה לפתח
“איסלאם צרפתי”, אותו השלטונות ראו כמפתח לשילובו של המיעוט המוסלמי
בחברה הצרפתית. על מנת למנוע “הפתעות” נבחר לעמוד בראש הארגון החדש
מוסלמי מתון ממוצא אלג’יראי שאינו איש דת ברקע שלו. רעיונות נוספים היו ארגון של
“סמינרים להכשרת אימאמים דוברי צרפתית שיכירו ויכבדו את אורח החיים הצרפתי”,
וכן מערכת הסברה ש”חוקי האיסלאם אינם ברי יישום בצרפת בשל היותם נוגדים את
החוק הצרפתי”. התלבושת האחידה הנהוגה בבתי הספר מנעה מבנות לבוא ללימודים
בכיסוי ראש, וגם המורות חוייבו להתלבש בסגנון מערבי.
היוזמה הזאת נכשלה.
מצד אחד, המוסלמים לא “נדלקו” על הרעיון של אימוץ אורח החיים החילוני של
החברה בצרפת. מצד שני, למרות היותה מדינה חילונית עם הפרדה מלאה בין הדת והמדינה, צרפת
היא עדיין מדינה קתולית. סובלנותם של הצרפתים למשוגות של מיעוטים דתיים איננה בלי
גבול.
לשם השוואה כדאי
להסתכל על מעמדם של היהודים בצרפת. יש לנו, ובצדק, הרבה טענות כלפי הצרפתים באשר
להתייחסותם ליהודים בכלל ולמדינת ישראל בפרט. אבל צריך לזכור שצרפת הייתה המדינה הראשונה
באירופה שהעניקה ליהודים זכויות אזרחיות מלאות והחזירה אותם למעמד שהיה להם לפני
שהנצרות השתלטה על האימפריה הרומית במאה הרביעית לספירה. יהודים נהנו
מחופש דתי בכמה מארצות אירופה כבר במהלך המאה ה-17 (באנגליה ובהולנד למשל). אבל
המדינה הראשונה באירופה בה היהודים קיבלו מעמד חוקי של אזרחים מן המניין הייתה צרפת.
זה התחיל בהצהרת זכויות האדם של המהפכה, שבין השאר שחררה את צרפת מכבלי הכנסייה
הקתולית, וקבל תנופה בזמן נפוליון אחרי שהוא הפך להיות שליטה הבלעדי של צרפת בסוף
המאה ה-18. לנפוליון היו הרבה תכניות גרנדיוזיות שכללו בין השאר חידוש מוסד
הסנהדרין. במאמר מוסגר כדאי לציין שאלמלא השמדת הצי הצרפתי ע”י האנגלים בקרב אבו
קיר ב-1798, ובלימת מסעו של נפוליון לכיבוש המזרח התיכון, ייתכן שחזון שיבת ציון
היה מתגשם כבר בתחילת המאה ה-19, הרבה לפני הופעתו של הרצל על הבמה. ההיסטוריה הייתה
נראית קצת אחרת.
הגישה הצרפתית
למיעוט היהודי התמצתה במושג צרפתים בני דת משה. הרעיון היה שהיהודים
יהנו מחופש דת מלא, אבל לא יוכרו כמיעוט לאומי. אחרי דורות של קיפוח ורדיפות,
היהודים קפצו על המציאה. זה החזיק מעמד קרוב ל-100 שנים בהן היהודים חיו בשלווה
בצרפת, בתחושה שהם הגיעו אל המנוחה ואל הנחלה. אבל הרעיון של “צרפתים בני דת
משה” לא חלחל לעומק, ובקרב שכבות רחבות של החברה הצרפתית הוא נשאר בחזקת מס
שפתיים בלבד. ביסודם הצרפתים הם שונאי זרים מכל המינים, הצבעים והדתות. היהודים
למדו את זה על בשרם בגלי האנטישמיות שהתפרצו בעקבות פרשת דרייפוס בסוף המאה ה-19. אבל
זה נושא לדיון אחר.
במבט שטחי, מדיניותה
של ממשלת צרפת כלפי הקהילה המוסלמית נראית כניסיון להציע למוסלמים החיים בצרפת מה
שהוא דומה, מעין מעמד של “צרפתים בני דת מוחמד”, למרות שהמושג הזה לא מוזכר
במפורש.
היוזמה הצרפתית הזאת
מתעלמת מהבדלים מהותיים בין מצבם של המוסלמים בצרפת היום לבין מצבם של היהודים
בתקופת נפוליון. בראש ובראשונה עומד ההבדל הכמותי. הקהילה היהודית הייתה ונותרה מיעוט
שולי – קצת יותר מחצי אחוז מהאוכלוסיה. כמו כן זו לא הייתה קהילת מהגרים. יהודים חיו
בצרפת מאות שנים – חלק לא מבוטל מהם עוד מתקופת האימפריה הרומית. הקהילה המוסלמית
בצרפת מונה קרוב ל-10% מהאוכלוסיה. המוסלמים חיים בצרפת זמן קצר בלבד – אפילו הגרעין
ה”וותיק” – יוצאי צפון אפריקה, נמצא בצרפת פחות ממאתיים שנה. כמו כן,
בעולם יש כחמישים ארצות מוסלמיות. עבור היהודים ההשתלבות בחברה הצרפתית הייתה משום
יציאה מעבדות לחרות. עבור המוסלמים זו לא מציאה גדולה. ומה שחשוב במיוחד, ליהודים
מעולם לא עלה בראש הרעיון לכפות את דתם ומנהגיהם על האוכלוסיה בקרבה הם חיו.
השתלבות בחברה
הצרפתית מחייבת אימוץ של ערכי היסוד של תרבות המערב, שבמהותם הם אנטי תזה של תרבות
האיסלאם. המוסלמים לא מוכנים להשלים עם זה. הם לא מסתפקים בהתנגדות פאסיבית למדיניות
הצרפתית שדורשת מהם לציית לחוקי המדינה. הופעת המהגרים החדשים הביאה להחמרה במצב. למרות
החינוך הצרפתי לו נחשפו בני הדור הצעיר של קהילת המוסלמים הוותיקים בצרפת, הם
“נדלקו” על ה”בשורה” המוסלמית אותה הביאו עמם המהגרים החדשים.
במקום שהמהגרים החדשים יושפעו ע”י הקהילה הקיימת, גל של “חזרה
בתשובה” התעורר בקרב בני הדור השני והשלישי של הציבור המוסלמי. אנשים אלה, שלכאורה
“התמערבו”, שינו לפתע את עורם, החלו לדקדק בקיום מצוות הדת, ואימצו את
הגרסה הקנאית ביותר של האיסלאם. אירועי הימים האחרונים מלמדים שעל מנת לשמור על
מעמדם הייחודי הם לא יהססו לעבור לפסים של אלימות קטלנית.
השלטונות
והציבור בצרפת נטו להמעיט מחשיבותה של האלימות המוסלמית. העובדה שרבים מהפיגועים,
בעיקר אלה ש”עשו” כותרות, כוונו נגד יהודים ומוסדות יהודיים, אפשרה
לשלטונות לעצום עיניים ולהתייחס אליהם כאל “תופעה נורמלית” – תוצאה
“טבעית” של הסכסוך הערבי-ישראלי, ולא כאל בעיה שנוגעת ישירות לצרפתים. הגישה
הזאת אופיינית למרבית ארצות אירופה.
האם בעקבות רצח
העיתונאים תבוא התפקחות? מסופקני.
התמיכה לה המוסלמים
זוכים מחוגי האינטלקטואלים הליברלים בצרפת היא אבסורד שלא ניתן למצוא בו כל היגיון.
קשה להבין איזה מכנה משותף יכול להיות לאנשים הדוגלים בערכי החופש והשוויון של
המהפכה הצרפתית ולקנאי דת שעדיין שקועים בחשכת ימי הביניים, אבל זאת עובדה שהם מצליחים
למצוא שפה משותפת.
הרגשות האנטי-אמריקאים
המאפיינים את האינטלקטואליה בצרפת וההזדהות של השמאל הליבראלי הצרפתי עם האנטי מערביות
של המוסלמים משפיעים על תמיכתם באיסלאם הרדיקאלי. במאמר מוסגר, מעניין לציין שמכל
ארצות אירופה המערבית, צרפת היא הארץ היחידה שארה”ב מעולם לא הייתה במלחמה
אתה. אדרבא, פעמיים – בשתי מלחמות העולם במאה הקודמת, ארה”ב הצילה את צרפת
במחיר של מאות אלפי קורבנות. בכל זאת, למעט תקופה קצרה במהלך מלחמת העצמאות
האמריקאית, רמת השנאה לארה”ב בצרפת היא הגבוהה ביותר באירופה. זה היה כך כמעט
מהיום שארה”ב זכתה לעצמאותה.
הנהירה ההמונית
של מוסלמים – ערבים בעיקר, לעולם של ערכים ואורח חיים המנוגדים
באופן מהותי לאמונתם ולאורח חייהם, מעוררת את השאלה מה בדיוק הם מחפשים באירופה. אם
כל כך חשוב להם להמשיך ולקיים את אורח החיים והמסורת של האיסלאם אז למה הם באים לאירופה?
אם היה מדובר בהגירה של “מחפשי עבודה” הרוצים לשפר את מצבם הכלכלי, הם
היו מתאמצים לעשות את המקסימום שיקל עליהם להשיג את המטרה הזאת. אבל זה לא מה
שקורה. רובם ככולם מבזבזים את זמנם על ישיבה במסגדים והאזנה לדברי ההסתה של המולות.
קשה שלא לשאול
אם אין כאן במודע או שלא במודע ניסיון לשנות את ההיסטוריה ולהחזיר את השעון אחורה.
עם הופעתו על הבמה המאה השביעית, האיסלאם התפשט כמו שריפה בשדה קוצים. תוך פחות
ממאה שנים האיסלאם השתלט על כל ארצות המזרח התיכון, צפון אפריקה וספרד. התפשטותו ליתר
חלקי אירופה נמנעה רק אחרי שהערבים הובסו ע”י קרל מרטל בקרב פואטייה בשנת 732
לספירה (The battle of Tours). אירופה, למעט
ספרד, נשארה נוצרית רק בזכות אותה מפלה. צרפת עדיין לא הייתה קיימת אז, לא כמדינה
ולא כאומה (הצרפתים מתחילים את מניין האוכלוסין שלהם מקרל הגדול, נכדו של קרל
מרטל). בקצב בו הדברים מתנהלים היום, מבנה האוכלוסיה בצרפת ישתנה תוך עשרות מעטות
של שנים באופן מהותי מבלי להיזקק ל”זכות השיבה”.
קרוב לוודאי שאם
יהיו בעתיד “צרפתים בני דת מוחמד”, הם יהיו יותר בני דת מוחמד מאשר
צרפתים. אני לא בטוח שכך ממשלת צרפת רואה את עתיד הקהילה המוסלמית בארצה.
אחרי כישלונם של
הערבים לכבוש את צרפת, החל התהליך ההפוך כיבושה מחדש של ספרד ע”י הנוצרים. תהליך
הרקונקיסטה (Reconquista) כפי שזה נקרא בספרדית, נמשך יותר משבע מאות שנה עד לגירושם הסופי
של הערבים מספרד בסוף המאה ה-15 (גרוש היהודים מספרד התרחש מספר חודשים אחרי סילוקם
של הערבים). העולם הנוצרי ראה בשחרור ספרד מהכיבוש הערבי משימה בעלת חשיבות עליונה,
והאפיפיורים העניקו לאצילי ספרד פטור מהשתתפות במסעי הצלב על מנת להתמסר למשימה.
לסיום – הקהילה המוסלמית
בספרד מונה היום כ-2.5% מהאוכלוסיה. זה עדיין רחוק מהמצב בצרפת, אבל גם להם יש
דרישות. בשנת 2003 ממשלת ספרד נענתה ללחצים של הקהילה המוסלמית, והתירה להם לבנות
מסגד ענק מול ארמון אלהמברה בגרנדה, מקום שהיה נקודת האחיזה האחרונה של הערבים
לפני גירושם הסופי מספרד ב-1492. ממשלת ספרד התעלמה מהצד הסמלי של מיקום האתר. האימאם
המקומי לעומת זאת, בטקס הפתיחה, אליו באו מאות אנשי דת מארצות ערב, נשא נאום חוצב
להבות על תחילת “השיבה” והחזרת העטרה ליושנה.
______________
למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות –
נא לשתף!
נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה
מכאן)
אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן
אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף
הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא
דוקודרמה:
זרוק
אותו לאיראנים – איך
נפטרנו מאשר גרוניס