מהנעשה בעולם


מהנעשה בעולם



ד”ר ישראל בר-ניר
24.06.2014 20:26


תלוייה אצלי בבית

תלוייה אצלי בבית


70 שנה לנחיתה בנורמנדיה *** מה לאפיפיור בתהליך השלום? *** עסקת שליט במהדורה אמריקאית – האומנם? *** הכל באשמת המחשב




מהנעשה בעולם


70 שנה לנחיתה בנורמנדיה *** מה לאפיפיור בתהליך
השלום? *** עסקת שליט במהדורה אמריקאית – האומנם? *** הכל באשמת המחשב


ד”ר ישראל בר-ניר


עו”ד
שמחה ניר בן 75 שנים, ועוד כוחו במתניו!


“לייק” לדף הפייסבוק עו”ד שמחה ניר – שר
המשפטים הבא


המאמר
ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים


ההכרזה
הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד


א. 70
שנה לנחיתה בנורמנדיה


בתחילת החודש התקיימו טקסים לציון מלאת 70 שנה לנחיתת בעלות
הברית בנורמנדיה – ה-6 ביוני 1944, או ה-
D-Day כפי
שנהוג לקרוא ליום הזה. זה היה מבצע חסר תקדים מבחינת היקפו וגודל הכוחות שנטלו בו
חלק. המבצע הזה פתח את הדרך לשחרורה של אירופה מעול הכיבוש הגרמני. בכל שנה
הפרסומת הרשמית המלווה את הטקסים מתארת את המבצע כ”נקודת המפנה” שהביאה
לסיום מלחמת העולם השנייה. יש מידה רבה של הגזמה בתיאור הזה. ביוני 1944 מצבה של
גרמניה כבר היה בכי רע, וזו הייתה רק שאלה של זמן מתי היא תתמוטט סופית. עדיין היה
לגרמנים מספיק כוח כדי להקשות על בעלות הברית, אבל לגבי התוצאה הסופית השאלה כבר
לא הייתה אם, אלא מתי. הרבה יותר מוצדק לראות את המפלה הגרמנית בסטלינגראד כ”נקודת
המפנה” של המלחמה. מהמפלה הזאת הגרמנים לא התאוששו. מעל לכל ישנה נקודת מפנה
הרבה יותר משמעותית שהיום לא מרבים להתייחס אליה, כי היא ארעה בזירה אחרת -
הניצחון האמריקאי על הצי היפני במידווי (
Midway). הסרת האיום היפני
על החוף המערבי של ארה”ב אפשרה לנשיא רוזוולט לנקוט במדיניות של “גרמניה
תחילה” ולרכז את עיקר המאמץ המלחמתי באירופה. המלחמה הייתה נגמרת בניצחון
בעלות הברית בכל מקרה, אבל ללא הניצחון במידווי, לוח הזמנים של הלוחמה באירופה היה
שונה לחלוטין ובכלל לא ברור איך העולם שלאחרי המלחמה היה נראה.


נחיתת בעלות הברית בנורמנדיה גבתה מספר גבוה של קורבנות
מבעלות הברית, כפי שמעידים בתי הקברות הפרושים לאורך החופים בצרפת. לשם השוואה, סך
כל ההרוגים של בעלות הברית ב-
D-Day לא הגיע ל”יבול היומי” של מכונת
ההשמדה באושוויץ. שם נדרשו לא יותר מ-20 דקות כדי להפוך את המטען של רכבת אחת
לעשן
, כפי שציין אחד מקציני האס. אס. ביומנו.


ב. מה
לאפיפיור בתהליך השלום?


למסדר עושי השלום במזרח התיכון הצטרף חבר חדש – האפיפיור
פרנציסקוס. על משקל האימרה “מה לכהן בבית הקברות?” (מדרש רבא), אפשר
להציג את השאלה “מה לאפיפיור בתהליך השלום?” (במאמר מוסגר, לא חשבתי על
כך קודם אבל הדימוי של תהליך השלום כבית קברות הוא הולם ביותר). מוסד האפיפיורות
קיים כ 2,000 שנה. בכל התקופה הזאת תרומתה של הכנסיה לשלום העולם הייתה שולית אם
בכלל. אדרבא, במושגים של היום רבים מבין האפיפיורים ה
יו מחרחרי מלחמה
למהדרין. פעמיים בשנה, בחג המולד ובחג הפסחא (
Easter), האפיפיור מביא את ברכת האל לצאן מרעיתו בנאום שהוא נושא בקרית
הוותיקן “לעיר [רומא] ולעולם” (
Urbi et Orbi). השלום איננו תופס מקום מרכזי בנאומים האלה.


האפיפיור הוא נציגו של האל עלי אדמות, ובתור שכזה בראש סולם
העדיפויות שלו צריכה להיות הדאגה לצאן מרעיתו – ציבור המאמינים המונה כמיליארד
ורבע בני אדם. זה כשלעצמו מהווה עיסוק במשרה מלאה. אבל לאפיפיור הנוכחי יש סדרי
עדיפויות אחרים, והוא מחפש תעסוקה נוספת. התחזקות האיסלאם הרדיקלי בזמננו הביאה
בעקבותיה גל של רדיפות ודיכוי של המיעוטים הנוצריים בארצות האיסלאם. קהילות נוצריות
שלמות נמצאות בסכנת הכחדה ביניהן בית לחם בה מספר התושבים הנוצרים היום הוא כ 20%
ממה שהיה לפני מסירת העיר לידי הערבים. בבית לחם, לפי המסורת שלהם, נולד ישו ובה
האפיפיור התארח לאחרונה. התגובה ברומא – דממה. האפיפיור גם לא הגיב על
ה”זובור” שהערבים עשו לו בעת ביקורו בארץ הקודש, כשהם עשו מישו קדוש פלשתינאי.
(במאמר מוסגר, “קדושי” המאבק הפלשתינאי מתוגמלים בעולם הבא ע”י 72
בתולות. היה מעניין לשמוע מפיו של מי שהגה את רעיון הפיכתו של ישו לקדוש פלשתינאי,
אם ישו נכלל בחשבון). במקום זאת האפיפיור מצא לנכון לשאת תפילה להסרת חומת המגן
שמונעת מטרוריסטים ערביים לרצוח יהודים, וכן הוא מצא זמן להתפנות מכל עיסוקיו
האחרים על מנת לקחת חלק בטקס נטיעת עץ זית בגינה בקרית הוותיקן ע”י שמעון פרס
ואבו מאזן.


ג. עסקת
שליט במהדורה אמריקאית – האומנם?


ארה”ב שחררה חמישה אנשי מפתח מארגון הטליבאן, שהוחזקו
במחנה המעצר בגואנטאנמו, בתמורה לשחרורו של חיל אמריקאי שהוחזק בידי הטליבאן למעלה
מחמש שנים. במבט ראשון זה נשמע כמו מהדורה אמריקאית של סיפור גלעד שליט – אחרי
תקופה ממושכת שבה הקו הרשמי של ממשלת ארה”ב היה “לא מנהלים מו”מ עם
טרוריסטים”, ממשל אובאמה “נשבר” וניהל מו”מ עם הטליבאן,
מו”מ שהסתיים בעסקה שלא הוסיפה לארה”ב הרבה כבוד.


אבל, בהשאלה מהמחזמר שלמה המלך ושלמי הסנדלר, “הבדל
כאילו אין, הבדל בכל זאת יש”.


בראש ובראשונה ארה”ב איננה מדינת ישראל. ארה”ב,
למרות הפיחות שחל במעמדה הבינלאומי בעידן אובאמה, היא עדיין מעצמת על. להתנהגותה
של ארה”ב, בייחוד לתקדים של עסקה עם ארגון טרור, יש משמעות גלובאלית. ישראל
לעומת זאת היא מדינונת, אפילו לא מעצמה סוג ב’. אומנם מדינת ישראל תופסת מקום נכבד
בסדר היום העולמי, ובכל פעם שמי שהוא סוגר מרפסת בירושלים עם או בלי היתר בניה,
מזכיר המדינה, ג’ון קרי, תופס קריזה וצועק פּוּף, אבל זה רק בתקשורת. בפועל,
ההשפעה של מה שממשלת ישראל עושה או לא עושה על סדרי עולם היא שולית במקרה הטוב.


הבדל שני קשור לנסיבות נפילתו של החייל בשבי. בשעה ששורות
אלו נכתבות עדיין לא ברור מה בדיוק ארע שם, אבל ממה שהתפרסם ברור שלא הכל כשר
בפרשה, ושזו לא הייתה “נפילה בשבי” במשמעות המקובלת של המושג. אובאמה הזדרז
ל”חגוג” את שחרור החייל במסיבת עיתונאים על מדשאות הבית הלבן, בלי לבדוק
את כל הפרטים. עכשיו, אם יתברר, כפי שטוענים רבים, שמדובר בעריק זו תהיה מכה נוספת
ליוקרתו של אובאמה שצבר כבר מספר רב של סקנדלים. לממשל יש לפיכך אינטרס ברור למנוע
מהאמת לצאת לאור. כבר עכשיו התחיל מחול השדים הקבוע כאשר מתברר שאובאמה ירה לעצמו
ברגל – מי ידע, מי לא ידע, מי נתן את ההוראה, תערך “בדיקה לעומק” לאתר
את הנושא באחריות, וכו’ וכו’ וכו’. כמו בסקנדלים האחרים בהם אובאמה היה מעורב
בשנים האחרונות, התקשורת הממוסדת תסוכך עליו.


בצד הביצועי ג”כ יש שוני בין הפרשות. בישראל זו כבר
מסורת ש”אי ניהול מו”מ עם ארגון טרור” מסתיים בהיענות לכל הדרישות
של הארגון. מנקודת מבט זו, עסקת שליט לא הייתה חריג, למעט בצד הכמותי, שהציג שיא
חדש במספר המחבלים ששוחררו (עד לפעם הבאה). בארה”ב, לפחות במסגרת מה שידוע
לציבור, זו הייתה הפעם הראשונה. עם כל הכעס והמחאות, ממשלת ישראל פעלה בצורה
מסודרת תוך קבלת אישור מכל המוסדות הנוגעים בדבר. בשעה ששורות אלו נכתבות יש כבר פרשה
חדשה של חטיפת בני ערובה. עדיין לא ברור איך הפרשה תסתיים. נכון לעכשיו המרוויח
היחיד הוא אבו יו”ר הרשות הפלשתינאית – צה”ל מחסל את תשתית החמאס ביהודה
ושומרון, ובכך הוא מבטיח לאבו מאזן שאותו לא יזרקו מהגג כפי שעלה בגורלם של חבריו
ברצועת עזה.


ניהול העניינים ע”י ממשל אובאמה בפרשה היה שלומיאלי במיטבו.
יש הטוענים שהמניע האמיתי של אובאמה לא היה שחרור החייל, אלא הרצון לשחרר את אסירי
הטליבאן, כצעד ראשון לסגירת מחנה המעצר בגואנטאנמו. הוא האמין שמאחורי מסך הפסטיבל
התקשורתי סביב שחרור השבוי יהיה לו קל להסתיר את האג’נדה האמיתית שלו. הספין הכי
מגוחך הייתה הטענה ש”הטרוריסטים ששוחררו אינם מהווים סכנה כל שהיא לבטחונה של
ארה”ב”. לטענה הזאת הצטרפה גם הילארי קלינטון. אם זה כך, אז מה הייתה הסיבה
להחזקתם במעצר מלכתחילה? ומדוע היא התנגדה בתוקף לניהול כל מו”מ עם הטליבאן בתקופה
שהיא כיהנה כשרת החוץ?


ד. הכל באשמת
המחשב


סקירה היסטורית קצרה להבהרת הרקע. במשך כ-150 השנים
הראשונות לקיומה של ארה”ב נשיאים ספורים נבחרו לתקופת כהונה שניה (תשעה בלבד).
לא היה חוק שהגביל את מספר הכהונות של הנשיא וגם בחוקה אין שום אזכור לכך. ג’ורג’
וושינגטון, נשיאה הראשון של ארה”ב, פרש מרצונו בתום תקופת כהונתו השנייה וזה יצר
תקדים שנשמר עד לשנות השלושים של המאה הקודמת. התקדים נשבר ב-1940, כשרוזוולט נבחר
לתקופת כהונה שלישית, ואח”כ הוא נבחר לתקופת כהונה רביעית ב-1944. התופעה של
נשיא המכהן 16 שנים ברציפות עוררה את החשש שהתקדים הזה יוביל לבחירת “נשיא לכל
החיים”. זמן קצר אחרי סיום מלחמת העולם, ב-1947, התקבל תיקון לחוקה שהגביל
לשתיים את מספר הפעמים שאדם יכול להיבחר לנשיאות.


זה מנע את האפשרות של בחירת נשיא לתקופה בלתי מוגבלת, אבל בו
בזמן זה יצר מצב חדש שאף אחד לא חשב עליו. האפשרות להיבחר לתקופת כהונה שניה, שלפני
כן הייתה פריווילגיה שרק מעטים נהנו ממנה (מעטים ניסו להתמודד עליה מלכתחילה), שודרגה
ונהייתה “זכות” בסיסית של כל מי שנבחר לנשיאות. מאייזנהאואר (הנשיא
הראשון עליו חלה המגבלה של שתי כהונות) ועד אובאמה, הנשיא היחיד שלא ניסה להיבחר
לתקופת כהונה שניה היה ג’ונסון. עבור כל הנשיאים הבחירה לתקופת כהונה שניה הפכה
להיות המשימה מס’ 1 של תקופת הכהונה הראשונה. במקום שקבלת ההחלטות ולוחות הזמנים
לביצוע יהיו לגופו של עניין, השיקול הקובע היה מידת ההשפעה שתהיה להם על סיכוייו
של הנשיא להיבחר מחדש.


הבחירה לתקופת כהונה שנייה היא מטרה שכל האמצעים כשרים להשגתה,
כולל אמצעים שאינם כל כך כשרים. השיא (עד היום) היה של ריצ’רד ניקסון בפרשת
ווטרגייט, כשהנשיא ועוזריו הסתבכו בפלילים.


השערוריות הצצות כפטריות אחרי גשם בממשל אובאמה הן המשך של
“מסורת” שתקופת כהונתו השנייה של נשיא משופעת בסקנדלים ובחשיפות של
מחדלים. אובאמה מנוע מלהיבחר לתקופת כהונה שלישית, ולכן הוא לא מוטרד. הוא מרגיש
חופשי לאמץ את גישתו של מלך צרפת, לואי ה-14 – “אחרי המבול”. החשבון
יוגש למי שהוא אחר.


עם זאת, למרות שזה תרגיל אקדמי בלבד, מעניין להשוות את השערוריות
הקשורות למערכת הבחירות שבזכותה אובאמה נבחר לתקופת כהונה שניה, להסתבכותו של
ניקסון בפרשת ווטרגייט.


בתקופת ניקסון עדיין לא השתמשו במחשבים. זה לא לגמרי
מדוייק, אבל לפני ארבעים שנה השימוש במחשבים ורמת המחשוב היו בתקופת האבן לעומת המתרחש
בתחום הזה היום, שלא לדבר על האינטרנט שאז עוד לא חלמו עליו. יתרה מזאת, דור הפוליטיקאים
של אז היו אנשים שעולם המחשבים היה זר להם, והם לא היו מודעים לאפשרויות הגלומות
בשימוש במחשבים. עבורם המחשב היה מכונת חישוב מתקדמת ותו לא. את המשמעות של מחשב
אישי בכל בית הם לא עיכלו. במובן הזה אובאמה שייך לדור החדש. זה הוכיח את עצמו במערכות
הבחירות שהוא
ניהל ב-2008
וב-2012 בהן הוא השתמש ביעילות במחשבים וברשת האינטרנט. יריביו, ג’ון מקקיין ומיט
רומני, היו בפיגור, דבר שהתבטא בתוצאות.


כשפרשת ווטרגייט תפחה, ולניקסון התברר שצריך להשמיד עדויות,
המשימה חייבה מחיקה של עשרות, אולי מאות, שעות הקלטה מעל סרטים מגנטיים. זאת פעילות
מייגעת הנמשכת הרבה זמן. אם הפרשה הייתה מתרחשת היום מספיק היה ללחוץ על מקש ה
Erase או
ה
Delete, ופּוּף העדויות היו כלא היו. ניקסון,
כמו אובאמה היום, היה יכול להצהיר בביטחון שאין שמץ (
Smidgen) של ראיות לשחיתות,
והיה מסיים בכבוד את הקדנציה. אבל לניקסון לא היו מחשבים, והשאר כתוב בספרי ההיסטוריה.


המחשב הוא אחד מפלאי הטכנולוגיה של המאה ה 20. על המחשב
אפשר לאמר, בהשאלה מהפסוק בספר קהלת, מוֹתַר הַמְּחַשֵׁב מִן הָאָדָם אָיִן.
המותר (היתרון) הוא האין – מה שאין למחשב זו היכולת לחשוב. המחשב מבצע כלשונן את
ההוראות שנותנים לו, הוא עושה זאת במהירות פנומנלית, והוא לא שואל שאלות או מבקש
הסברים. כשאומרים לו לשמור (
Save) נתונים, הוא שומר אותם בלי הגבלת זמן. כשאומרים
לו למחוק (
Delete) את הנתונים, הוא עושה זאת מיד. הוא לא שואל
מה ולמה.


החוק בארה”ב אוסר במפורש על רשויות ממשלתיות למחוק את
המידע המצטבר בזיכרון של המחשבים הנמצאים בשימוש – במיוחד את כל ההודעות המועברות
באמצעות דוא”ל. אבל אובאמה, במיוחד מאז שנבחר לכהונתו השנייה, איננו מתייחס
לחוק כאל דבר שמחייב אותו
. לדעתו החוקים הם בחזקת המלצה בלבד. אובאמה למד משפט
חוקתי באוניברסיטת קולומביה, אבל בשיעור בו לימדו שחובתו של הנשיא היא לבצע את
החוקים כלשונם הוא כנראה היה במקום אחר. והנה ראה זה פלא, יד נעלמה מחקה
מהמחשבים את כל המידע הקשור להטרדה ודיכוי ע”י רשות מס הכנסה של ארגונים
ובודדים שפעלו נגד אובאמה במהלך מערכת הבחירות
. זה לא קרה במחשב בודד. זה
קרה בבת אחת בכחצי תריסר מחשבים בלתי תלויים, במחשב המרכזי בו היה אמור להישמר
גיבוי של כל המידע הזה, וכן במחשב של השרת המספק את שרותי הדוא”ל למשרדי
הממשלה
. עוד לא הומצא המחשב שיכול לנקוט ביוזמה כזאת על דעת עצמו (זה קורה רק
בסרטי מדע בדיוני). מי שהוא נתן את ההוראה למחוק את המידע. אפילו דמוקרטים
שרופים מתקשים להאמין שיד המקרה בלבד הייתה בדבר.


אובאמה יכול עכשיו לטעון בזחיחות “אין כל שמץ (Smidgen) של הוכחה
לשחיתות במס הכנסה
“. ניקסון וודאי מתהפך בקברו ושואל “איפה היו
המחשבים כשאני הייתי זקוק להם?”


הפעולות של רשות מס הכנסה היו עבירה פלילית חמורה, ולהן
מתווספת מחיקת המידע מהמחשבים שהיא עבירה פלילית בזכות עצמה.


יש צד נוסף לסיפור. בפרשת ווטרגייט התקשורת שיחקה תפקיד
מרכזי בתהליך שהביא להדחתו של ניקסון. אפשר לאמר שהתקשורת אז מלאה את התפקיד שנועד
לה במשטר דמוקרטי. אבל ניקסון היה רפובליקני. היום, כשהדייר בבית הלבן הוא
דמוקרטי, למעט 2 – 3 חריגים, התקשורת נאלמה דום. לא שומעים אותה. ההיבטים הפליליים
האפשריים של התנהגות הנשיא לא מטרידים אותה. אדרבא, נשמעים אפילו קולות הטוענים
ל”זכותו” של הנשיא לנהוג כך. לישראלים התופעה הזאת איננה בגדר חידוש.


______________


למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות –
נא לשתף!


נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה
מכאן)


אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן
אלישבע”
*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף
הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר
*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא


דוקודרמה:
זרוק
אותו לאיראנים
איך
נפטרנו מאשר גרוניס





כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר