“לייק” לדף הפייסבוק עו”ד שמחה ניר – שר
המשפטים הבא

המאמר
ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה
הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד

כותרת
המאמר היא באנגלית מאחר ולא מצאתי תרגום לעברית שישקף במדוייק את הניואנסים של המשפט
המקורי. הביטוי האנגלי It Goes
Without Saying משמעותו
מובן מאליו. בפעם המי יודע כמה מזכיר המדינה האמריקאי, ג’ון קרי, רואה בעיניים
כלות איך ניסיונו לאכוף את האג’נדה שלו ל”פיתרון” הסכסוך הישראלי ערבי
עולה בתוהו. אבל הוא לא אומר נואש ומנסה לצאת מהמבוי סתום באמצעות נוסחת הפלא זה
מובן מאליו. זה לוקש אותו קרי מנסה למכור בכל אחד מהסיבובים של מה שמכונה שיחות
שלום בין מדינת ישראל לערבים. המחלוקת הפעם היא סביב שאלת ההכרה של הערבים במדינת
ישראל כמדינה יהודית.

קרי מודע לכך שעם הצד הערבי אין לו על מה לדבר מאחר ומנקודת
מבטם של הערבים בעצם הסכמתם לקחת חלק בשיחות, הם יצאו ידי חובתם לתהליך השלום. יתרה
מזאת, על הצד הערבי אין לקרי במה ללחוץ, גם אם הוא היה רוצה לעשות זאת – מה שבכלל
לא בטוח. כל דקה שהוא מבזבז בניסיונות לשכנע אותם היא לפיכך ברכה לבטלה.

בצד הישראלי זה כבר סיפור אחר. קרי יודע שבצד הישראלי יהיה
לו תמיד עם מי לדבר. רעיון או יוזמה שיוצעו ע”י קרי, אוויליים ככל שיהיו,
יתקבלו תמיד בברכה ע”י “שוחרי השלום” בישראל. זה לא נובע מאהבת המן
(קרי) כמו שזה משקף את שנאת מרדכי (נתניהו), אבל זה נושא לדיון אחר. אם במקום על
בן יהודה, ירון לונדון היה כותב שיר על קרי, זה היה נשמע בערך כך ג’והן קרי,
מזכיר מדינה מבדח, פתרונות לסכסוך, הוא בודה ממוחו הקודח.

קרי יודע שבישראל הצעה שלו אף פעם לא תדחה על הסף. יתרה
מזאת, בישראל תמיד יימצאו כאלה ש”יקפצו” על המציאה ויפצירו בנתניהו לקבל
את ההצעה לפני שיהיה “מאוחר מדי”, לפני שחלון ההזדמנויות ייסגר. בישראל יהיה
תמיד ביקוש לרעיונותיו היצירתיים של קרי.

גישתו של קרי לסלע המחלוקת הנוכחי – דרישת נתניהו שהצד
הערבי יכיר בכך שמדינת ישראל היא מדינה יהודית, איננה שונה מאופן טיפולו במשברים
קודמים. הוא מתעלם לחלוטין ממהות הדרישה, ומציע לנתניהו לחזור בו כי היא מיותרת. למה
היא מיותרת? כי הכרה כזאת כבר קיימת ולא צריך לחזור עליה שוב. על סמך מה קרי החליט
שההכרה קיימת כשהצד הערבי חוזר פעם אחר פעם על כך שהוא לעולם לא יכיר במדינת ישראל
כמדינה יהודית? קרי לא שומע ערבית. מעבר לזה, לקרי יש תשובה מוחצת – בהחלטת החלוקה
של האו”ם מ-1947 מוזכרת מדינה יהודית בפלשתינה. אומנם הערבים מעולם לא קבלו
את החלטת החלוקה, אבל זה פרט קטן. לא צריך לעשות מזה עניין, בייחוד עכשיו, כשיונת השלום
מתדפקת על חלון ההזדמנויות וממתינה שיזמינו אותה להיכנס. מיותר לדרוש שזה ייאמר
שוב במפורש, כי זה מובן מאליו – It Goes Without Saying.

הבעיה איננה ההכרה. זאת בסך הכל מילה חסרת משמעות (אחזור
לנקודה הזאת להלן). מקובלים עלי הדברים שבגין אמר ליועץ לביטחון לאומי של הנשיא
קארטר – “עם ישראל איננו זקוק שמי שהוא יכיר בזכותו להתקיים במדינה
משלו”. בהשאלה מהתבטאות של הפטרון בבית הלבן, לאבו מאזן יש עט ויש לו גם טלפון,
וזה מספיק כדי לשרבט חתימה על איזו פיסת נייר או להרים את הטלפון ולומר לנתניהו “מכיר
אני”. זה לא כרוך בשום סיכון עבורו כי בלאו הכי אף אחד לא מצפה שהוא יקיים את
מה שהוא התחייב עליו, בין אם בכתב ובין אם בעל פה (בתחום של אי קיום התחייבויות, הפטרון
מהבית הלבן היא עבור אבו מאזן דמות מופת – role model – לחיקוי). אז למה בכל זאת? הסיבה היא מה שבאמת
מסתתר מאחורי סירובו העיקש של אבו מאזן.

בגרסתו הנוכחית, הפתרון המוצע לסכסוך מדבר על “שתי
מדינות לשני עמים”. בלי להיכנס כאן לדיון אם זה פתרון מוצלח, או אם הפתרון הזה
הוא בכלל בר ביצוע, נותרת השאלה מי הם העמים. וכאן קבור הכלב. בקרב הזויי השלום בצד
הישראלי רווחת האמונה ששני העמים הם העם הערבי והעם היהודי. זה נראה להם מובן
מאליו. זה נראה להם כל כך מובן מאליו עד שלדעתם מיותר לומר את זה – It
Goes Without Saying. דרישתו של
נתניהו להכרה מפורשת במדינת ישראל כמדינה יהודית היא בעיניהם קטנוניות שאיננה
במקומה. המהדרים שביניהם אף מוסיפים שהדרישה הזאת איננה אלא “תרגיל” של
נתניהו שנועד למנוע מאבו מאזן להסכים לשלום.

הבעיה היא שדרישתו של נתניהו היא לא סתם סמנטיקה, כי הצד
הערבי רואה את הדברים מפרספקטיבה שונה לחלוטין. מה שמובן מאליו לישראלים, רחוק
מלהיות מובן מאליו לערבים. הערבים כופרים בקיומו של עם יהודי, ולהם זה מובן מאליו
שלעם שאיננו קיים לא מגיע שתהיה לו מדינה. לאבו מאזן אין כל בעיה להסכים לחלק
הראשון של הפתרון המוצע – שתי מדינות (במאמר מוסגר, הוא גם לא יסרב לשלוש מדינות
– עם רצועת עזה כתוספת, ואם יבקשו ממנו יפה הוא יסכים אפילו לארבע – עם ירדן
לקינוח). אבל החלק השני – שני עמים הוא בעייתי עבורו. את הדרישה שאחד משני העמים
יהיה העם היהודי אבו מאזן דוחה על הסף – כי עם כזה כלל לא קיים מנקודת מבטו.
לחיזוק עמדתו, אבו מאזן מצהיר שהכרה ביהדותה של אחת משתי המדינות היא וויתור על הזכויות
ההיסטוריות של הפלשתינאים. זה שורש הבעיה – אחרי שלפלשתינאים תהיה מדינה
משלהם, הם ימשיכו לנסות לממש את מלוא הזכויות על המדינה השנייה. אם יהיה הסכם או אם לא יהיה, אם זה יהיה הסכם זמני או
הסכם סופי, או אם זה יהיה הסכם מסגרת (מסגרת למה?) – הסכסוך יימשך כאילו מאום
לא השתנה גם אחרי שיימצא לו פתרון.

בכינוס של הליגה הערבית, שהתקיים לאחרונה, כל מדינות ערב,
כולל אלו שחתומות על חוזה שלום עם מדינת ישראל ומקיימות אתה יחסים דיפלומטיים, נתנו
גיבוי מלא לסירובו של אבו מאזן להכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית. יתרה מזאת, בכינוס
התקבלה החלטה מפורשת האוסרת עליו לנקוט בצעד כל שהוא שממנו הכרה כזאת יכולה
להשתמע. אין כל קושי להבין את עמדת הליגה הערבית, אחרי ככלות הכל הכפירה בקיומו
של העם היהודי הייתה אבן הפינה במדיניותן של כל ארצות ערב כלפי ישראל מיום הקמת המדינה
וגם בתקופה שקדמה לה.

סירובו של אבו מאזן זוכה לתמיכה גורפת בקרב ציבור “שוחרי
השלום” בישראל למרות שזה לא בדיוק מתיישב עם העקרונות המוצהרים שלהם. את
קריאתם לעקירת היישובים היהודיים משטחי יהודה ושומרון אנשי “מחנה השלום”
מצדיקים בצורך לשמור על “הצביון היהודי” של מדינת ישראל. איך זה מסתדר עם
עמדתו של אבו מאזן הדוחה את רעיון “הצביון היהודי” מכל בכל? נו טוב,
לחפש היגיון אצל “שוחרי שלום” . . . .

במפלגת מרץ, אחד מעמודי התווך של מחנה השלום, הזדרזו להסיק
את המסקנות הנובעות מאימוץ עמדתו של אבו מאזן בדבר “הזכויות ההיסטוריות”
של הערבים על ארץ ישראל, והם כבר הצהירו על התנגדותם ליישוב יהודים בגליל.

בהגיע המועד הרשמי לסיום המו”מ, ה-29 באפריל, חלום השלום
נמוג כבועת סבון – פּוּף כפי שניסח זאת ג’והן קרי. על מנת שלא לתת לנושא
לרדת מעל סדר היום, ה”שדולה לפתרון הסכסוך הישראלי ערבי” שהקימו מספר
חברי כנסת החליטה לנקוט יוזמה משלה. וכך, בוקר אחד, בשנת תשע”ד, בפרוס חג
האביב, מירושלים לרמאללה יצאו שלושה רֵעים לשחר לפתחו של הראיס במוקטעה. האחד
עליז, השני פזיז והשלישי סתם אחד שחיפש כותרת. אבו מאזן קיבל אותם בסבר פנים יפות
ואף ניהל אתם שיג ושיח פורה. עם שובם לירושלים הם התבשרו שלא לשווא היה עמלם – אבו
מאזן חתם על הסכם שלום עם . . . החמאס. זאת כנראה הגירסא הערבית של פתרון שתי
המדינות.

נו טוב, לא לזה בדיוק הם ציפו, אבל זה יותר טוב מכלום. העיקר
שאבו מאזן לא החזיר את המפתחות. זה גם כן מה שהוא. אבו מאזן קלט את המסר, אבל הוא העדיף
להיענות לקריאתם של כ 100 אינטלקטואלים, אנשי רוח ואקדמאים פלשתינאים וערבים,
שדרשו ממנו להפסיק את המו”מ עם ישראל.

יש כאן ממש “סימטריה”: בצד הישראלי אינטלקטואלים,
אנשי רוח ואקדמאים מתארגנים בשדולה למען השלום, ואילו בצד הערבי
אינטלקטואלים, אנשי רוח ואקדמאים מתארגנים בשדולה נגד השלום.

באשר להכרת אבו מאזן במדינת ישראל כמדינה יהודית, אם במקרה
הוא יחליט באיזה שהוא מועד עתידי להיענות לדרישתו של נתניהו. זו מחווה חסרת כל ערך
מעשי. להכרה של אבו מאזן אין שום משמעות ללא כל קשר באיזו שפה היא תינתן. במציאות
המזרח תיכונית, מה שמנהיג ערבי אחד מבטיח או חותם עליו איננו מחייב מנהיגים ערביים
אחרים. לכל הסכם, הבטחה או התחייבות של אבו מאזן, בין אם בע”פ ובין אם בכתב לא
יהיה שום תוקף כי מנהיגים ערביים אחרים, כולל מי שיחליף את אבו מאזן, יוכלו להתנער
מהם. מה גם שתוחלת השרידות של אבו מאזן על כסא היו”ר איננה מי יודע מה (לא רק
בגלל הגיל). כל תמורה שמדינת ישראל תיתן בתמורה תהיה לפיכך ברכה לבטלה.

במהלך שיחה עם רב יהודי אמריקני בשם מרק שנייר (Marc
Schneier) שביקר
במוקטעה, אבו מאזן אמר שהשואה הייתה “‘הפשע המרושע ביותר’ בהיסטוריה
המודרנית” (‘the most heinous crime’ of modern history). ההתבטאות הזאת זכתה לכותרות, וצוטטה
בהרחבה בעיתונות העולמית ובשרותי החדשות. מאמרי מערכת שלמים נכתבו על
“המחווה” של המנהיג הפלשתינאי, ועל “גדלות הנפש” שהוא הפגין.

לא ברור אם הייתה התבטאות דומה בשפה הערבית ואם כן, מה נאמר
עליה בעיתונות של ארצות ערב. בכל מקרה, במחנה השלום הישראלי האופוריה מרקיעה שחקים
– אתם רואים? יש עם מי לדבר. יש לנו פרטנר לשלום! לא תהיה זאת הפתעה אם ימצאו כאלה
שיציעו לצרף את אבו מאזן לרשימת חסידי עולם.

הרב האורח, מטעמי “נימוס”, לא שאל את אבו מאזן
איך דבריו מתיישבים עם עבודת הדוקטורט שלו בה הוא “הוכיח” שהשואה לא הייתה
ולא נבראה. כמו שנאמר במשל על העגל והפרה, יותר משאבו מאזן רוצה לשקר, שומעיו
רוצים שהוא ישקר אותם.

קיצו בטרם עת של השלום עליו השלום לא עבר ללא תגובות מטעם
מחנה “שוחרי השלום”. להלן תגובה טיפוסית.

“ישראל יצרה בשטח מציאות
שהיא לא מסוגלת וגם לא רוצה להתמודד איתה“, כותב שלום ירושלמי ב”מעריב” מה-29
באפריל, במאמר בו הוא מטיל את מלוא האשמה לכישלון יוזמותיו של קרי על ישראל. עבור
ירושלמי ותואמי החשיבה שלו זה מובן מאליו – It
Goes Without Saying, שישראל אשמה. תרומתם
של הפלשתינאים ליצירת המציאות הזאת היא בחזקת הס מלהזכיר. במאמרו ירושלמי מונה
שורה של דרישות אבסורדיות שהערבים הציבו שעליהן הם אינם מוכנים להתפשר – חזרה
לקווי 1967, פינוי של מאות אלפי מתנחלים מבתיהם (כולל אריאל וקריית ארבע), חלוקת
ירושלים, וויתור על בקעת הירדן ופתרון “מוסכם” על זכות השיבה. רשימת
הדרישות הזאת, אליבא דירושלמי, היא “הוכחה” לכך שישראל לבדה נושאת באחריות
לכישלון בכך שהיא מסרבת להיענות לדרישות האלו. המשפט היחיד שירושלמי מוצא לנכון
לכתוב בגנותו של אבו מאזן, הוא ש”הוא [אבו מאזן] לא בנוי להכרעות
היסטוריות”.

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות –
נא לשתף!

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן
אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף
הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה:
זרוק
אותו לאיראנים – איך
נפטרנו מאשר גרוניס