הנשיא אובמה כמשל


הנשיא אובמה כמשל



ד”ר ישראל בר-ניר
13.11.2013 17:33


הנשיא אובמה כמשל


סקירה השוואתית בין התנהגותו ותפקודו של ברק אובמה לבין אלה של נשיאים אחרים בתולדות ארה”ב




“לייק” לדף הפייסבוק עו”ד שמחה ניר – שר
המשפטים הבא


המאמר
ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים


המשבר הסורי שהחל בהרבה רעש ומהומה הסתיים בקול ענות חלושה.
לרגע היה נדמה שאו טו טו הנה הולכת לפרוץ מלחמה. הרודן הסורי שהעז לחרוג מהנורמה
של טבח אזרחים בצורה “תרבותית”, ישלם על פשעו. עונשו של הרודן יהיה כזה
שיבטיח שכדבר הזה יותר לא יקרה לא רק בסוריה אלא גם לא בשום מקום אחר בעולם. והנה
תוך פחות משבוע חלה רגיעה, המשבר נמוג והיה כלא היה. לרודן לא קרה שום דבר. שום
דבר גם לא יקרה.


נשיא ארה”ב, אובאמה, זכה לקיתון של ביקורות מכל
הכיוונים על הצורה בה הוא ניהל את המשבר, תדמיתו נפגעה קשות ולמפקפקים ביכולתו
להנהיג הצטרפו רבים מבין תומכיו. שני שרי ההגנה במהלך הקדנציה הראשונה של אובאמה,
רוברט גייטס וליאון פאנטה, ביקרו בפומבי את האופן בו הנשיא טיפל במשבר. ליאון
פאנטה ניסח זאת בלשון חד משמעית כאשר הנשיא מותח קו אדום, אמינותה של
ארה”ב תלויה בכך שהוא יעמוד בדיבורו
(
When the President of the United States draws a red line,
the credibility of this country is dependent on him backing up his word
)


במדינת ישראל זאת נורמה מקובלת שבכירים המסיימים את
תפקידיהם, או שלא האריכו להם את המינוי, מתחילים מיד ללכלך את הממונים עליהם ובראש
ובראשונה את ראש הממשלה. בארה”ב זו כמעט לא קורה. בכירים כאן נוהגים לשמור על
שתיקה גם כאשר הם חושבים שנעשה להם עוול. מפיק הסרט “שומרי הסף” היה
מתקשה למצוא כאן מועמדים שהיו מוכנים לככב בסרטו. הופעתם בציבור של גייטס ופאנטה
היא חסרת תקדים ומעידה בראש ובראשונה על עומק הפגיעה במעמדו של אובאמה.


הצורה בה הסתיים המשבר (בהנחה שהוא באמת הסתיים) היא כישלון
מחפיר לאובאמה ולארה”ב, אבל זה הרע במיעוטו. אם אובאמה היה פועל אחרת ונוקט
בפעולה צבאית נגד סוריה, עם או בלי אישורו של הקונגרס, קרוב לוודאי שזה היה מסתיים
הרבה יותר גרוע או, לחילופין, זה לא היה מסתיים וארה”ב הייתה מוצאת את עצמה
תקועה בסוריה למספר שנים בלי לדעת לאן זה מוביל.


אובאמה איננו הנשיא הראשון שנאלץ להתמודד עם אתגרים בזירה
הבינלאומית. לצורך ההשוואה אסתפק במספר מקרים מהעבר.


בתחילת המאה ה 20, אזרח אמריקאי בשם פדיקאריס נחטף במרוקו
למטרות כופר נפש ע”י כנופית שודדים בראשותו של שייך בשם ראיסולי. העיתונות
האמריקאית געשה ורעשה. הנשיא טדי רוזוולט, שעמד לפני בחירות החליט, בניגוד לעמדת
מחלקת המדינה, לא לעבור בשתיקה. הוא הורה לשר החוץ שלו לשגר לשליט מרוקו, באמצעות
שגריר ארה”ב בטנג’יר, מברק בן שורה אחת –
A live Perdicaris or a dead Raisuli!. תוך כמה ימים פדיקאריס שוחרר. באסיפת המפלגה הרפובליקנית שמינתה
אותו למועמד לנשיאות רוזוולט נפנף את הדף עם הטקסט של המברק לקול תשואות הקהל. יותר
מאוחר הוא נבחר לנשיאות ברוב מוחץ בבחירות של 1904. המברק הזה נכנס לספרי היסטוריה.


כמו בהרבה מיתוסים היסטוריים, המציאות הייתה שונה. טדי
רוזוולט באמת שיגר שייטת של שש אוניות מלחמה עם יחידת מארינס לאזור, אבל הוא קבל
את עצת המפקדים הצבאיים שלו ולא ניסה לממש את האיום. ראיסולי קבל את מלוא הכופר
שהוא דרש – 70,000$, תמורת שיחרור החטוף. בדיעבד התברר גם שמעמדו החוקי של
פדיקאריס כאזרח אמריקאי היה מפוקפק. האמת יצאה לאור בשנות ה 30 של המאה, אחרי שכל
המעורבים בפרשה כבר לא היו בין החיים. בשיעורי ההיסטוריה ממשיכים עד היום ללמד את
הגירסה “הרשמית”.


הפרשה זכתה לכיסוי הוליוודי (נו, איך אפשר בלי זה) וב-1975
יצא סרט על הפרשה בשם “הרוח והאריה” (
The Wind and the Lion) בכיכובו של שון קונרי בתפקיד ראיסולי. הגירסה ההוליוודית שפצה
קצת את המציאות. פדיקאריס של הסרט הוא אישה והשייך החוטף הוא מעין רובין הוד
מודרני. בסרט יחידת המארינס נוחתת בפועל ומשחררת את החטופה.


משבר שעד היום מרבים לעסוק בו, הוא משבר הטילים בקובה
בתקופת כהונתו של קנדי. הניסיון הרוסי להקים בסיסי טילים בקובה, בטווח של כמה
עשרות קילומטרים מיבשת ארה”ב היה אתגר אמיתי, וקנדי הגיב בהטלת הסגר ימי על
קובה תוך איום שכל אניה רוסית שתנסה לפרוץ את ההסגר תוטבע. העולם עצר את נשימתו –
או טו טו הולכת לפרוץ מלחמה גרעינית. ברגע האחרון האניות הרוסיות שהיו בדרכן לקובה
שינו כיוון וחזרו הביתה – כרושצ’וב היה מודע לכך שהצי הרוסי באותם ימים לא היה
יריב רציני לצי האמריקאי. קנדי נכנס להיסטוריה כמי שעמד על שלו והכריח את הענק
הסובייטי להתקפל.


המציאות הייתה קצת פחות הרואית. סביר להניח שאם כרושצ’וב
היה מתעקש ומורה לאניות הרוסיות לפרוץ את ההסגר האמריקאים היו פותחים באש. מאחר
וזה לא קרה, אי אפשר להוכיח את זה, אבל אחרי חלוף המשבר, נוכחותן של צוללות רוסיות
נושאות טילים בליסטיים בנמלי קובה הפכה להיות תופעה של קבע בלי שתהיה לכך שום
תגובה רשמית אמריקאית. אלה אינם בסיסי טילים אבל זה לא כל כך רחוק מזה. זה היה
סופה של דוקטרינת מונרו שאסרה על מעורבות של מעצמות אירופה ביבשת האמריקאית. נוסף
על כך ארה”ב קבלה את דרישת הרוסים לפנות בסיסי טילים שהיו לה בטורקיה. בשיעורי
ההיסטוריה לומדים עד היום על קנדי הגיבור ואיך הוא “עשה בית ספר”
לרוסים.


ב-1968, בתקופת כהונתו של ג’ונסון, ספינות צפון קוריאניות השתלטו
על אנית ריגול אמריקנית בשם פואבלו (
Pueblo) ולקחו את כל אנשי הצוות בשבי. השבויים
הוחזקו במעצר קרוב לשנה ושוחררו רק אחרי מו”מ משפיל ומייגע. תדמיתו של
ג’ונסון לא נפגעה כי הוא כבר היה בסיום כהונתו והוא וויתר על הניסיון להיבחר
לתקופת כהונה שניה. יתר על כן, דעת הקהל בארה”ב הייתה עסוקה במלחמת וייטנאם,
והמתרחש בצפון קוריאה לא זכה להרבה תשומת לב.


לא צריך להרחיב את הדיבור על משבר בני הערובה באיראן בתקופת
קארטר.


לעומת זאת אפשר להצביע על הפלישה לגרנדה בתקופת ריגאן, ועל
הפלישה לפנמה ומעצרו של נורייגה בתקופתו של בוש האב – אירועים המלמדים שארה”ב
אף פעם לא התקשתה להיות גיבורה על חלשים. במוקדם או במאוחר גם אובאמה ינסה לשקם את
תדמיתו בדרך דומה – להיות גיבור על חלשים זה תחום שגם לאובאמה לא יהיה קושי
להצטיין בו. המועמדת ה”טבעית” היא כמובן מדינת ישראל.


לא כללתי בסקירה הזאת את תגובתו של רוזוולט להתקפה היפנית
בפרל הארבור או את זו של טרומן במלחמת קוריאה. מאחר ואלו היו פעולות מלחמתיות
במלוא מובן המילה לא הייתה לאמריקאים כל אפשרות להגיב אחרת. קשה לדעת איך אובאמה
יגיב על אתגר דומה. אבל מחוסר ידיעה יש לתת לו ליהנות מהספק.


לסיכום, בניגוד לדעה הרווחת, מדיניותה של ארה”ב איננה
מאופיינת ע”י אימרתו של הנשיא טדי רוזוולט דבר בנועם ושא מקל גדול (
speak softly, and carry a big stick), אלא בדיוק ההיפך – צעק בקול רם ואת המקל תשאיר בבית.


מה שנאמר כאן לא נועד לסנגר על אובאמה, אלא להבהיר שיש מידה
רבה של הגזמה בתדמית של ארה”ב כבעלת ברית שניתן לסמוך עליה ביום פקודה. משענת
קנה רצוץ
הוא תיאור הרבה יותר הולם. כל מי שחושב שבמקרה של עימות עם איראן
גרעינית ארה”ב תחוש לעזרתה של מדינת ישראל, כדאי שיזכור את הפסוק הזה מספר
מלכים.


מה בכל זאת מייחד את אובאמה לעומת הנשיאים שקדמו לו? מראית
העין. נשיאים קודמים הכירו בחשיבותה של התדמית. הם הבינו שהתדמית חשובה לא פחות
מהמהות על מנת להבטיח שת כושר ההרתעה של ארה”ב ולשמור על מעמדה. אצל אובאמה
זה שונה. הסיבה היא שאובאמה איננו נשיא. בהשאלה מהמשל על הברווז, אובאמה לא מתנהג
כמו נשיא, הוא לא מדבר כמו נשיא והוא לא מתפקד כמו נשיא. נוכחותו בבית הלבן
כשלעצמה איננה מעלה ואינה מורידה.


השאלה לפיכך היא אם הוא לא נשיא, אז מה הוא כן? הוא תועמלן
בחירות. לאור הצלחתו להיבחר פעמיים אפשר בהחלט לאמר שהוא תועמלן בחירות מעולה. אבל
גם היום, אחרי קרוב לחמש שנים בבית הלבן, אובאמה עדיין מתנהג כתועמלן בחירות לכל
דבר. הרטוריקה בה הוא נוקט, שפת הגוף שלו והבמות מעליהן הוא בוחר לשאת את דבריו,
הן של מועמד החותר לזכות בבחירות. לא של נשיא שהבחירות כבר מאחוריו.


בכל פעם שמתעורר משבר או שצצה איזו בעיה, אובאמה מגיב באותה
צורה – נאום לאומה. במקום לנסות להתמודד עם הבעיה או להציע פתרון, הוא נואם. זה
הדבר שהוא יודע לעשות הכי טוב – לנאום. לנאומים האלה יש מתכונת קבועה. הם נפתחים
בהצהרה שהוא, אובאמה, מתרגז יותר מכולם על מה שקרה ושאם הוא רק היה יודע זה לא היה
קורה. בהמשך באה התחייבות חגיגית עם יד על הלב שזה לא יעבור ללא תגובה ושהאחראים
למחדל, אם וכאשר הם יימצאו, ייתנו את הדין. למותר לציין שמילת המפתח כאן היא
“אם וכאשר האחראים יימצאו”. זה דבר שקורה לעתים נדירות בלבד. הוא ממשיך
וקורא לכל הקצוות הפוליטיים להתעלם מרגשות של הרגע ולהתלכד סביבו על מנת לסייע
בידיו לצאת מהמשבר. לסיום הוא עובר להשתלחות חסרת רסן ביריביו הפוליטיים.


בהשאלה מסרטו של אלפרד היצ’קוק האיש שידע יותר מדי,
אובאמה הוא האיש שיודע מעט מדי או, למען הדיוק, האיש שאיננו יודע כלום. פעם
אחר פעם, כשהוא נשאל על התפתחות בלתי צפויה כל שהיא, תשובתו של אובאמה היא לא
ידעתי, לא שמעתי, לא ספרו לי, “אנשים” (מי בדיוק?) פעלו מאחורי גבי, לא
הייתי בעניינים ועוד כהנה וכהנה. העיקרון המנחה את אובאמה הוא מה שהוא לא יודע
לא יכול להזיק לו
.


תועמלן בחירות אינו נושא באחריות למעשיו או למחדליו, ועל
אחת כמה וכמה זאת לא אשמתו כאשר אנשים לוקחים ברצינות את דבריו. תועמלן בחירות
יודע, בפרפראזה על אימרתו המפורסמת של לינקולן, שלא צריך לרמות את כל האנשים, וגם
לא צריך לרמות אותם כל הזמן. כל מה שצריך זה לרמות מספיק אנשים עד ליום הבחירות. הבעיה
של אובאמה היא שלדברים יש דינמיקה, וכשהשקר הופך להרגל אדם מתחיל להאמין לשקרים של
עצמו. אינני יודע אם אובאמה למד היסטוריה, אבל קרוב לוודאי שמי שהוא מבין מקורביו
הפנה את תשומת בו לכך שברומא העתיקה היה נהוג לאמר הציבור רוצה שירמו אותו
(
Vulgus Vult Decipi). אובאמה נענה לאתגר, ובאותה עת הוא גם
משלים את חלקה השני של האימרה אם כך הבה נרמה אותו (
Ergo Decipiatur).


אי אפשר שלא להשוות את אובאמה עם מנהיג אחר בתקופה המודרנית
– גורבצ’וב. בגורלם של שני המנהיגים עלה לנהל את דעיכתה של מעצמת העל בראשה הם
עמדו. אצל גורבצ’וב, לפי כל מה שידוע, זה לא היה תהליך יזום. הנסיבות כפו עליו את
התוצאות. זה לא היה מה שהוא רצה, אבל זה מה שיצא. אצל אובאמה המצב שונה. דוקטרינת
האוריינטליזם של אדוארד סעיד, מרכיב דומיננטי בקוריקולום של אוניברסיטת קולומביה
בה אובאמה רכש את השכלתו, רואה את היותה של ארה”ב מעצמת על כמקור כל הרע
בעולם המודרני. מנקודת מבטו של אובאמה לפיכך לא רק שאין כל פגם בכך שארה”ב
תהפוך למעצמה סוג ב’, זה יעד שיש לחתור אליו.


אסיים בהשוואה נוספת עם העבר. לפני קצת יותר מ-52 שנה,
באפריל 1961, ארעה אחת הפאשלות הגדולות ביותר של ארה”ב, הניסיון של ה-
CIA להדיח
את קאסטרו באמצעות הפיכה ע”י גולים קובניים. ג’והן קנדי, שעדיין לא מלאו
שלושה חודשים לכניסתו לבית הלבן, יכול היה להתנער מכל אחריות לנעשה כי הקנוניה
תוכננה מאחורי גבו וללא ידיעתו. אבל קנדי היה נשיא ולא צל של נשיא. לקנדי לא היה
כל ספק מה פרוש להיות נשיא. הוא התייצב בפני האומה, נטל על עצמו את מלוא האחריות
ונתן הוראה לנתק מיד כל מגע עם הגולים למרות שהיה ברור שזה יביא לכישלון המשימה. זה
עלבון לשכל הישר לראות את שני האישים האלה ממלאים את אותו התפקיד.


מאמר המשך שיתפרסם בשבוע הבא יוקדש לפיאסקו של הרפורמה
במערכת הבריאות
ObamaCare שכנראה תכנס להיסטוריה כ ObamaGate.


______________


למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות –
נא לשתף!


אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן
אלישבע”
*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף
הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר
*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא


דוקודרמה:
זרוק
אותו לאיראנים
איך
נפטרנו מאשר גרוניס




כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר