על סעיף “העלבת עובד ציבור”: כן להעליב, כן לפגוע, כן, להכאיב!

על סעיף “העלבת עובד ציבור”: כן להעליב, כן לפגוע, כן, להכאיב!

שמחה ניר, עו”ד
02.09.2013 09:15
אפשר גם אחרת

אפשר גם אחרת


ציפי לבני, שרת המשפטים לעת-מצוא, מבינה שהשימוש בסעיף “העלבת עובד הציבור” מנוגד לחופש הביטוי, אבל במקום לבטל אותו היא אומרת ש”צריך” לנהוג איפוק בהפעלתו *** מיהו זה אשר “צריך” להוציא עבורה את הערמונים מהאש *** עובד הציבור צריך להיות מוכן לספוג עלבונות!



המאמר
ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

אל
תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”

לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא*לסגור את לשכת עורכי הדין

מחזה הדוקודרמה החדש: זרוק
אותו לאיראנים

איך נפטרנו מאשר גרוניס

מה זה
“העלבה” של עובד-ציבור?

סעיף “העלבת עובד ציבור” אשר בחוק העונשין הינו
הוראת-חוק בעייתית, מורשת המנדט הבריטי על פלשתינה (א”י), אשר אפילו הרכב של
תשעה שופטים בביהמ”ש העליון לא הצליח לתת לו פירוש אחיד. עמדתי על הבעייתיות
הזאת במאמר
שכתבתי בעקבות פסה”ד המקורי בביהמ”ש העליון
, בהרכב שלושה, ולבושתי
לא הצלחתי למצוא זמן כדי לנתח את פסה”ד בדיון הנוסף, בהרכב תשעה.

אתמצת חלק מהבעייתיות הזאת בדוגמה פשוטה: אתה אומר לשני
עובדי ציבור שהם לוקחים שוחד, ושניהם נעלבים קשות, נעלבים עד לעומק נפשם הדווייה,
ובדיעבד מסתבר שאחד משניהם אכן לוקח שוחד, והשני כפיו נקיות. האם חטאת בהעלבת
שניהם, בהעלבת זה שכפיו נמצאו נקיות – או שלא חטאת בהעלבת אף אחד מהם?

ואולי חטאת דווקא ב”העלבה” של זה אשר כפיו
מזוהמות, שעכשיו הוא לא יוכל להראות פניו ברבים (בעוד שלחברו, נקי-הכפיים, לא יהיה
כל קושי להתמודד עם ה”השמצה” הזאת)?

חה”כ זהבה גלאון הגישה הצעת חוק לביטול סעיף
“העלבת עובד ציבור” אשר בחוק העונשין, והכנסת דחתה את ההצעה.

מעט מנימוקיה של גלאון:

“האיסור
הזה הוא עלבון לשכל הישר … הסעיף הזה מנוגד למהות של העיתונות. הוא מונע לבקר,
לחשוף פגמים, לחשוף מחדלים, של עובדי ציבור בכירים, גם חברי כנסת ושרים. ומה בכלל עם
מה שנקרא שוויון בפני החוק? איזה מין דבר זה שכשמעליבים אזרח מן השורה, כשמקללים
אזרח מהשורה – אז זו לא עבירה פלילית, אבל כשמעליבים אדם שהוא בתפקיד ציבורי – אז
זו עבירה פלילית? זה נראה לכם סביר שסעיף כזה ייחשב כעבירה פלילית? … עובדי
ציבור צריכים להיות מוכנים לספוג ביקורת מהציבור. זה חלק מהותי מהתפקיד שלהם. אני
מבינה את זה שאמירות פוגעניות זה מאד לא נעים. זה מאד-מאד לא נעים. אבל למה הן
צריכות להיות עבירה פלילית?”.

חברתה של גלאון למפלגה, ח”כ תמר זנדברג, הוסיפה
ביקורת על המשטרה, שעושה שימוש פסול בסעיף הזה כדי להרתיע מפגינים מעימות עם
המשטרה, ולמנוע מהם את חופש התנועה שלהם בזמן הפגנה שהיא לגיטימית וחוקית.

מס שפתיים

שרת המשפטים, ציפי לבני, שהתנגדה, בשם הממשלה, להצעת החוק, פתחה
בתשלום מס-שפתיים לחופש הביטוי. היא דווקא תומכת בצמצום משמעותי של העמדה לדין על
בסיס הסעיף הזה:

“אנחנו
לא רוצים לפגוע בחופש הביטוי במידה העולה על הנדרש, ולכן צריך לאזן גם באמצעות
פרשנות מצמצמת של בית המשפט, וגם באמצעות הנחיות היועץ המשפטי לממשלה, ששם צריך
לגלות את אותו ריסון ואיפוק, תוך הקפדה על פגיעה בלתי מדתית בחופש הביטוי”.

יופי ציפי, צריך, וצריך, וצריך …

מה זה
“צריך”, ומתי נזקקין למילה הזאת (מתי לא?)

ככה זה כשרוצים לשבת בחיבוק-ידיים ולגלגל לפתחם של אחרים את
האחריות והעבודה: זורקים לחלל האוויר את המילה “צריך”, וכיוון שהכל
מסכימים לכך שאכן “צריך”, אתה זוכה לכותרות שמנות ביום המחרת, בלי
שעשית דבר, ואפילו לא התחייבת לעשות שום דבר.

קחו, למשל, את ישיבת
ועדת החוקה, חוק ומשפט, של הכנסת, בעקבות התאבדותו של השופט מוריס בן-עטר בשל עומס
העבודה
: במשך שעה וחמישים דקות תמימות (האמנם “תמימות”?) המילה
“צריך” נאמרה, בהטיות שונות, לפחות 106 (מאה ושש!) פעמים, וזה לא כולל
מלים וביטויים אחרים המביעים צורך (כגון “דרוש”, “יש לעשות”, “מן
הראוי” וכו’).

מה מכל הדברים ש”צריך” לעשות אכן נעשה במשך
השנתיים וחצי – אף לא אפס-קצהו של מה ש”צריך”, ושהכל מסכימין שצריך.

אפשר לחשוב שיש מחלוקת בשאלה אם “צריך”, או
“לא צריך”, ואם נסכים, ברוב של 51% או יותר, שאכן “צריך” –
מיד תתגשמנה כל משאלות-לבנו.

האם “צריך” לאזן בין ההגנה על עובדי הציבור לבין
חופש-הביטוי “גם באמצעות פרשנות מצמצמת של בית המשפט”? בטח שצריך,
ציפי, אבל בכך לא חידשת דבר וחצי דבר!

האם “צריך” לאזן בין ההגנה על עובדי הציבור לבין
חופש-הביטוי “גם באמצעות הנחיות היועץ המשפטי לממשלה, ששם צריך לגלות את אותו
ריסון ואיפוק, תוך הקפדה על פגיעה בלתי מדתית בחופש הביטוי”? בטח שצריך,
ציפי, מתוך הנחה שהתכוונת למניעת הפגיעה הבלתי מידתית, ולא כפי שצוטט מפיך – אבל
גם בכך לא חידשת דבר וחצי דבר!

אז צריך, וצריך, וצריך … אבל בשביל מה יש לנו רשות
מחוקקת? כדי שהיא תקבע במפורש מה ש”צריך”, ולא תסתפק
ב”הרצאות” מלומדות על מה ש”צריך”, אבל לא בהכרח, ולא תמיד, גם
מקויים.

“לא
להפקיר” …

במסגרת ה”אינטרסים שצריך לאזן ביניהם”, אומרת שרת
המשפטים בשם הממשלה, “ההגינות של המדינה מחייבת לא להפקיר את אותו שוטר או
עובד ציבור לפגיעה שיש בה ביזוי או השפלה. כי לא מדובר רק בכבודו של האדם שעושה את
התפקיד, אלא גם את מה שהוא מייצג” … (נו, בטח … ג’ונתן פולארד לא
היה “עובד הציבור”, ולכן מותר היה “להפקיר אותו”).

אבל, אומרת השרה, “מאידך, כל עובד ציבור נדרש לסטנדרט
התנהגות גבוה, וגם עליו יש איסורים פליליים שמוטלים בהתנהלותו מול הציבור”.

ושוב, ברוח ה”צריך”, כל עובד ציבור
“נדרש” …

אבל, כפי שנראה בהמשך, מי שבאמת זקוק להגנה מפני “הפקרה”
הוא דווקא הציבור, ולא עובדי-הציבור, אשר נהנים מהגנה מופרזת, וההפקרות חוגגת.

“נדרש”
נטול-שיניים

והנה שוב, בטכניקת המשפטים הרב-מפרקיים, אחרי שהסכמנו עם
השרה על כל מה ש”צריך”, ועל כל מה ש”נדרש”, היא מחדירה
לתת-תודעתנו, לנשמתנו ה”מבושלת” לקראת ההמשך, דבר שהוא רחוק מהאמת כרחוק
מזרח ממערב: עובד ציבור לא נתון לשום איסור פלילי אם הוא מעליב את האזרח, וזה
שהוא “נדרש” ל”סטנדרט התנהגות גבוה” – אפילו סטנדרט התנהגות
נמוך-שבנמוכים לא נאכף עליו.

אכן בדיני המשמעת של עובדי-המדינה יש משהו מסוג
“התנהגות בלתי הולמת”, אבל אני מאוד מסופק אם בכלל ניתן להחיל את הנורמה
הזאת על סטנדרטים שאינם “גבוהים”, דהיינו שהם “בינוניים”, או
אף “נמוכים”, משום שנורמות עונשיות מתייחסות להתנהגויות
“שליליות”, ואם נחיל אותן על התנהגויות ברמות ה”נמוכות” –
ייתכן שנצטרך להעיף הבייתה את כל עובדי-הציבור, ונישאר בלא-כלום.

כן, כן … יש לנו בג”ץ גדול ובג”ץ קטן,
המתיימרים להיות “עזרו ומגינו של האזרח הקטן בריבו עם השלטון”: אלה
עולים כסף, באגרות ושכר עורכי-דין, וכל מעייניהם ליצור תדמית של מגיני-הציבור, אבל
הם חוששים מ”הצפה”, וגם לא רוצים להיראות כ”מתמסרים בקלות”.
מה הפלא, איפוא, ששופטי הבג”ץ מעדיפים לכופף את ידיהם של העותרים (“אולי
אדוני ימשוך את עתירתו?”), ומספר המקרים בהם הבג”ץ מוציא צו מוחלט עומד
על כ-1% בלבד מכלל התיקים המוגשים לו.

ואני כבר לא רוצה לדבר על מוסד הנת”ץ (מבקר המדינה
בכובעו כ”נציב תלונות הציבור”), אשר הוסמך לברר תלונות נגד עובדי הציבור
ורשויות השלטון, לא רק כאשר המעשה (“לרבות מחדל ופיגור בעשייה”) הוא
“בניגוד לחוק או ללא סמכות חוקית או בניגוד למינהל תקין”, אלא גם אם יש
בו משום “נוקשות יתירה” או “אי-צדק בולט”.

אז המחוקק אמר, אבל “כלב השמירה” הזה אינו טוב
מאלה שהוא אמור לברר תלונות נגדם, הוא מתעלם מטענות וראיות, הוא ממציא עבור
המתלונן טענות-הבל שזה כלל לא טען – רק כדי שיהיה לו, לנת”ץ מה
“להדוף”, וגם הוא נותן למתלוננים תשובות
“אוטיסטיות”, ו”תשובות אפסנאי”
.

הנת”ץ
והנוקשות ה”יתירה” – מקרה פרטי

אני כעת נמצא בארה”ב, וכדי לחדש את רישיון הנהיגה
הישראלי שלי הרשות בארץ דורשת שאני אבוא ארצה, כדי לעבור את בדיקות הראייה. הם
לא סומכים על עמיתיהם האמריקאים, שבדקו אותי הרבה יותר יסודית מאשר בארץ.

מבלי להיכנס כאן לשאלות המשפטיות (אעשה זאת בנפרד. בהזדמנות
המתאימה), הצעתי שרישיוני יחודש למשך דקה אחת מדי שנה, עם כל ההגבלות הרפואיות
הידועות, וזאת כנגד תשלום האגרה השנתית המלאה – הכל כדי שלא אצטרך, בשובי ארצה,
לעבור מחדש את כל הטסטים.

האם יש חשש שבמשך הדקה האומללה הזאת אני אסכן את התנועה
בכבישי הארץ? גם אם יש חשש כזה, הוא לא רלוואנטי, כי בין אם יחודש רישיוני, אם
לאו, במשך שנה שלמה אני ממילא רשאי לנהוג בארץ, מכוח רישיוני האמריקאי (שהוא אפילו
גדול בכמה מספרים מרישיוני הישראלי).

הנה כי כן – לא רק שיש כאן “נוקשות”, אלא שזו גם
נוקשות “יתירה”, כי היא לא משרתת שום ערך תעבורתי, שעליו – ורק עליו –
אמונה רשות הרישוי.

ומה עונה לי נציב תלונות הציבור, יוסף שפירא?

שורו-שורו: הסירוב לחדש לך את הרישיון למשך דקה אחת מדי
שנה, כנגד תשלום האגרה השנתית המלאה ועם כל המגבלות הרפואיות המוכרות אינו
“נוקשות יתירה”!

אז מה זה, מר שפירא, אם לא נוקשות יתירה – כביש אגרה?
מאוורר תקרה?!

הנה כי כן, נגד שרירות-הלב של עובדי הציבור נפוחי-האגו, אשר
השתן עלה להם לראש וליבם גס בחובתם לשרת את הציבור – נגד זה אין שום תרופה.

דוגמה
אמריקאית, מנסיוני האישי

וכאן אביא לכם דוגמה אמריקאית, אמנם מהתחום הפרטי, אבל מראה
כי העלבתו של הפקיד היא לפעמים הנשק היחיד שיש לו, לפרט, מול שרירות הלב והאטימות
של אותו הפקיד.

במצלמת הניקון שלי קרתה תקלה, והתפתח ביני לבין
המעבדה שלהם ויכוח שהתחיל בשאלה אם האחריות תקפה וחלה על המקרה, והמשיך בנזקים
שהומצאו ע”י המעבדה כדי להצדיק את אי-תחולת האחריות.

בכסף שהם דרשו ממני יכולתי לקנות מצלמה זהה, משופצת +
אחריות-יצרן לשנה שלמה + פלוס פלאפל (הפלאפל האמריקאי – בושה בזכות עצמה) + ליהנות
גם מהמצלמה הקיימת, עם התקלה (אשר לא הפריעה לתיפקודה של המצלמה).

בוויכוח עם המעבדה הם חזרו שוב על כל הנימוקים השחוקים,
אותם הדפתי עוד לפני כן, ובמצב הזה ביקשתי ממי שענתה לי שתעביר את הנושא לממונים
עליה, או לעורכי-הדין של החברה.

נו, כמו במשרד הרישוי בזרנוגה
גימ”ל
, גם בניקון ארה”ב כל פקיד מלך, וזה למטה מכבודו להעביר
את הנושא לממונים עליו.

להעליב,
כן להעליב!

כדי לשים קץ לפארסה הזאת כתבתי לאותה הפקידה, כהאי לישנא:

Dear Ms. Virnalisa,

I’ll try not to be rude with
you.

You are not authorized by
the company to accept my arguments, and to admit that I’m right: correct me if
I’m wrong!

So I don’t care about what
you said, your opinion is irrelevant, and I have no intention to waste my
precious time on arguing with you.

The only ones who are
authorized to accept my arguments are the company’s CEO (or others authorized
by him/her), or the company’s lawyers.

They are the only ones who
know the implications – commercial or legal – of the issue, and are responsible
to the company.

Pls. pass this issue to
them.

אבל היא כנראה שלא הבינה את הרמז, והמשיכה להעלות גירה על
הנימוקים השחוקים הקודמים, ו”להסביר” לי את מסריה הקודמים, כאילו שאני
לא מבין אנגלית – וכל זאת במקום להעביר את הטיפול לממונים עליה.

בנקודה הזאת הייתי חייב להפעיל את נשק יום הדין, מפניו
הזהרתיה:

Ms. Virnalisa,

I tried hard not to be rude
with you, but it seems that you don’t understand any other language.

I am fed up with you, with
your evasive answers, with your dancing Tango with yourself, with your eating
and re-vomiting your own vomit.

I don’t want your
copy-pasting of your previous “works”, with, or without,
English-English translation.

Get lost. I don’t want any
discourse with you.

I don’t want to see your
name any more on my display.

Get lost, and pass my issue
to your superiors.

והנה, הפלא-ופלא, העלבון עזר גם עזר, הנושא הועבר למנהלת
בכירה לקשרי לקוחות, וזו השיבה לי כך:

Mr. Nyr,

I was asked to assist you
with your issue. I have attached a prepaid label to return your P510 to my
personal attention. The images of your camera show that the ring around the
lens is not round, which typically happens if the barrel has taken some sort of
hit. I will have the repair done at no cost to you as a gesture of goodwill.
Please email me back when you have shipped it back in to me.

Regards

Marie Chanice
Sr. Manager, Customer Relations
Nikon, Inc.

אני לא נולדתי אדם גס, וגם במקרה הזה השתדלתי מאוד שלא
לנהוג בגסות (“
I’ll try not to be rude with you“), אבל הגברת אילצה אותי לנהוג כלפיה
בגסות, והפעמיים
get lost שהכנסתי לה בשלב השני, יחד עם עוד כמה
הערות, אכן עשו את שלהן (תיקון ללא תשלום, כ”מחווה של רצון טוב”, פלוס
משלוח על חשבונם גם אליהם וגם בחזרה).

מסתבר שישנם במעלה ההירארכיה פקידים בעלי ראש גדול, אשר
מבינים שלקוח לא-מרוצה יכול להפיל להם את המכירות ברמה כזאת שהרווח אותו הם רצו
להפיק ממני היה בטל בששים אלף.

אכן, הגסות לא בהכרח תביא לתוצאות המצופות ממנה, אבל כאשר
אין לך מה להפסיד – גם זה כלי-שכנוע (ואפילו השגת רק “הוצאת קיטור” – גם
זה משהו “בנסיבות העניין”).

ואצלנו

במדינת ישראל אסור להעליב את הפקיד הממשלתי – אפילו אם הוא
מרוויח את זה ביושר.

אסור להעליב את הפקיד גם כאשר הוא פוטר את עצנו ב”אין
לנו מה להוסיף”, וכאשר גם הנת”ץ תומך בו ועונה לך ב”אין לי מה
להוסיף”.

מה עושים כאשר אסור להעליב, ועובדי הציבור מנצלים את זה
לרעה, שוב ושוב, באופן שיטתי? מחזיקים את זה בבטן עד שנגדשת הסאה ואתה מתפוצץ
בייאושך, ואז זה מתחיל בזריקת-נעל, ממשיך בשריפת מכוניתו של שופט, ונגמר ברצח
שופט.

וכאשר דברים כאלה קורים – מה קל מאשר להתבכיין, לגלגל
עיניים אלי-מרום ולומר ש”שום דבר לא מצדיק אלימות” … מצדיק או לא
מצדיק – זה מה שמקבלים כאשר סותמים את הפה לאזרח הדפוק-תמיד.

אני מקווה שזהבה גלאון תחזור ותגיש את הצעת-החוק הזאת,
ושציפי תבין שההתנגדות שלה לא משרתת את הציבור, כי אם להיפך: היא ממשיכה לתת
קארט-בלאנש לפקידים המסואבים – עם מכשיר-השרצים, הנת”ץ יוסף שפירא,
בראשם.

המיגזר
הפרטי והשירות הציבורי

במיגזר הפרטי ישנם איזונים הקרויים “כוחות השוק”.
עסק אשר מצפצף על ציבור לקוחותיו – הקיימים והפוטנציאליים – ימצא את עצמו
פושט-רגל. לא תמיד האיזון הזה מושלם, ויש מה שקרוי “שוק קונים” או
“שוק מוכרים”, אבל בטווח הארוך האיזונים הם המושלים בכיפה.

בשירות הציבורי אין “כוחות שוק”, ומי שלו השררה –
לו גם הכוח, והוא לא מוכן לקבל את העובדה שהשירות הציבורי אמור להיות עבדות,
ולא שררה.

היכולת של הציבור ככלל, ושל כל יחיד בו בפרט, להעמיד את
בעלי השררה על מקומם, יכולת ה”איזון”, מותנית בכך שיעמדו לרשות האזרח
הכלים המתאימים, וכפי שראינו, לפעמים העלבת בעל-השררה היא הנשק היחיד שנותר בידי
האזרח, והתחליף היחיד לאלימות פיזית.

והמסקנה: מי שרוצה לעבוד בשירות הציבורי צריך להבין שאם הוא
רוצה לשרת את עצמו, ולא את הציבור, הוא יחטוף עלבונות – “מכאן ועד להודעה
חדשה”.

הבעייה:
לא נעלבים, יש להם עור של פיל

מה קורה אם  אתה
רוצה להעליב מישהו, אבל – לכל הרוחות והשדים! – יש לו עור של פיל, והוא לא רוצה –
או לא מסוגל – להיעלב?

קחו, למשל, את אליקים רובינשטיין: לקראת יום כיפור,
לפני שנתיים, איחלתי לו שייצלה באש הגהינום, שימות בייסורי-תופת, ולצערי לא ראיתי שזה מזיז לו.

ואל תבינו אותי לא נכונה: אני לא נולדתי כזה, ואין זה
ממנהגי לאחל איחולים כאלה, אבל, כפי שציינתי בכותרת המשנה, בשקריו הנלוזים רובינשטיין
חיפה על המושחתים אשר ביקשו – ועדיין מבקשים – להגיש את ראשי הכרות מנחה לשופטי
ישראל, וגם הוספתי כי אין לי סאנקציה אחרת.

אז זה מה שיש: הוצאתי קצת קיטור, בכוונת-מכוון להעליב את
המושחת הזה, אבל הוא, להכעיס, לא סיפק לי את הסחורה, והתעקש שלא להיעלב.

ממש נעלבתי מחוסר התגובה שלו.

עוד
דוגמה אמריקאית – והפעם דווקא מהמערכת הציבורית

כמה זמן צריך במדינת ישראל כדי לקבל רישיון נהיגה? שבועות
וחודשים. למה? כי לבעלי השררה זה נוח. זה מספק את האגו שלהם, לראות את הבריות
כורעים ברך לפניהם, ומשתחווים עמוקות.

כמה זמן צריך לחכות ל”טסט” מעשי, אחרי שעברת את
הבדיקות הרפואיות ואת מבחני התיאוריה, או אחרי שנכשלת בטסט המעשי, ואתה רוצה לשום
ולהיבחן? שבועות וחודשים. האם זה בגלל מחסור במשאבים? לא, כי האגרות עבור הבחינה
משאירות בידי המדינה רווחים נאים, כך שמבחינת האוצר דווקא עדיף לתת טסט לכל דורש,
בו-ביום.

יתירה מזאת – חשבון פשוט, אחורנית ליום הקמתה של המדינה,
יראה שאם היו מפחיתים באחוז אחד את מספר הכישלונות הלא-מוצדקים, אורך
ה”תור” לטסט היה היום “לכל היותר אפס”.

ומה בארה”ב? מהרגע בו דרכה כף רגלי על מפתנו של משרד
הרישוי, ועד שיצאתי ממנו עם רישיון-נהיגה אמריקאי – וזה כלל חמש-שש תחנות בדרך,
כולל מבחן עיוני ומבחן מעשי, וכולל המתנה בין תחנה לתחנה, ושום הנחה בזכות רישיוני
הישראלי, משנת 1957 – עברו בדיוק שעה אחת וחמישים וחמש דקות.

אבל זה עוד לא הכל: בהזדמנות אחרת, כאשר באתי למשרד הרישוי
להוסיף דרגות לרישיוני, נתקלתי בבעייה פרוצדורלית קטנה. בארץ הפקיד היה מסתכל אלי
בעיניים זגוגיות, עד שאשבר ואיעלם לו מהפרצוף. בארה”ב כל משרד הרישוי, עד
למנהל עצמו, נחלצו לעזור לי, צלצלו לכל העולם ואשתו, כולל למשרד הראשי שלהם,
הדפיסו לי טפסים מהאינטרנט, אמרו לי תחזור עם זה ונקבל אותך מחוץ לתור – ובכלל הכריחו
אותי להגיד להם את דעתי על ההבדל בשירות הציבורי שבין ישראל לבין מה שאני רואה אצלם.

האם הוצאתי את דיבת הארץ רעה? כן, בפירוש, אם האמת המכוערת
היא “דיבה”, אז כן, ואני אמשיך בכך.

והמסקנה: אפשר גם אחרת, ואם עובדי הציבור ינהגון אחרת – איש
לא יעלוב בהם, אפילו בוטל הסעיף האוסר להעליבם.

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות –
נא לשתף!

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן
אלישבע”
*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף
הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר
*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק
אותו לאיראנים
איך נפטרנו מאשר גרוניס



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר