חרם על האמת, על הצדק. על המוסר ועל קדושת החיים
חרם על האמת, על הצדק. על המוסר ועל קדושת החיים
במלחמות הנ”ל, לא השתתף ה”עם הפלשתינאי”, כי אין עם כזה. אבל, לאחר מלחמת ששת הימים, “נזכרו” הערבים והשמאל היהודי, ימח שמו, ש”יש” עם כזה, וחשוב מאד להשיב לו את “זכויותיו הלגיטימיות” בארץ ישראל, וליתר דיוק, על ארץ ישראל, ולסלק את היהודים, בחזרה למשרפות.
זו כל משמעות החרם של מדינות האיחוד האירופי על ההתנחלויות.
חרם על האמת, על הצדק ועל המוסר
שלטון המנדט מקדם את פני ה”רעה”
אילולא עשתה אתם ה”ציונות” יד אחת, ואילולא כיבדה אותם בתואר: ה”קהיליה הבינלאומית”, השפלות חסרת התחתית של הקהילה האינטרנאצית, לא היתה עוברת.
האיחוד האירופי מחרים את ההתנחלויות
אז, בואו נבדוק
יש כיבוש
כידוע לכם, הארץ הזו נכבשה שוב ושוב על ידי אימפריות שונות. הכיבושים האלה אותגרו רק על ידי כובשים אינטרסנטיים אחרים, לא על ידי שום חבר לאומים. נכון, שזה לא היה קיים, הוא קם, כמרכיב בצירוף מקרים מיוחד במינו, כשהתגברה שיבת ציון, ובערך, כאשר נולדה ה”ציונות”, כאשר נראה היה, שהאירוע ההסטורי, חסר התקדים, של קיבוץ כל גלויות ישראל, קורם עור וגידים ויהודים.
ועם כל זה, הטיל חבר הלאומים על הכובשת הבריטית את המנדט להקים את הבית הלאומי לעם היהודי בארץ ישראל. שאילולא כן, לא היתה שום הצדקה לכיבוש האימפריאליסטי הזה.
בריטניה מעלה במנדט. ובמקום להתחיל ביישום המנדט שהוטל עליה, מיהרה להקים מדינה ערבית, בחלק הארי של ארץ ישראל, שבו צריך היה לקום הבית הלאומי לעם היהודי. ה”הסתדרות הציונית” אישרה, בחתימת ידו של הסוכן הבריטי, חיים ויצמן. “הצהרת בלפור”, המסמך, שלא היה שווה את הנייר עליו נכתב, ניתן כאות הוקרה לחיים ויצמן, מידי הלורד בלפור, על תרומתו למאמץ המלחמתי של בריטניה, במלחמת העולם הראשונה. ויצמן ראה את עצמו, בצדק, כאדון להצהרה הזו. זו גם היתה אחת המטרות שלה, להשליט את נאמני בריטניה על המפעל ה”ציוני”. ומכיוון שהיה סוכן בריטי, אישר את ביצוע הפשע – קריעת 77% מחבלי ה”בית הלאומי” לטובת הקמת האמירות ההאשמית, שהפכה, עם הזמן, לממלכת “ירדן”. פיקציה, שנולדה, אך ורק, כדי למנוע את הקמת הבית הלאומי ליהודים. הבריטים העדיפו את הערבים, הנוחים לשליטה, על היהודים, שהם דעתנים ויודעים מה הם רוצים, והם לא רוצים את בריטניה (להבדיל, מן ה”ציונים”, שכן רצו…).
ובימים ההם אין “פלסטינים” בארץ
מכיוון, שלא היו אז “פלשתינאים”, בארץ (כי אז גם לא היו אורי אבנרי ומתי פלד), נאלצו הבריטים לייבא בידואים מן החג’אז, כדי ליצור את האמירות הזו..
כלומר, במקום לקדם הקמת בית לאומי לעם היהודי, עם קיים מאד, שהגיע לכאן, הקימו מדינה ערבית נוספת, דווקא, בארץ ישראל, התעללו ביהודים, בכל מיני “ספרים לבנים”, מנעו קניית אדמה, מנעו עלייה, תלו, ירו, נתנו נשק לערבים, כמעשה ה”ציונים” היום, ובלבד, כאמור לעיל, שלא ייווצר פה ישוב יהודי משמעותי..
אחת הנבזויות העמלקיות ביותר היתה – להביא לכאן ערבים מן החוראן ואפילו מוסלמים מן הבלקנים, על חשבון מכסת היהודים… התירוץ למכסה – הגבלת העליה, היה קשיי “כושר הקליטה” – חסרון אדמה וחסרון עבודה, כביכול. אבל, אלו נמצאו תמיד לערבים, רק לא ליהודים. כך נוצר ה”עם הערבי הפלשתינאי”
“השואה” העניקה לבריטים ולשאר בני עשו, את הזדמנות חייהם – להגיע לפתרון הסופי לבעיית היהודים, לא בארץ ישראל, אלא, במשרפות. וזה, באמת, פתרון סופי בהחלט. וכל אותה העת, הממסד ה”יישובי”, בארץ ישראל, צייתן, לא פורע חוק, לא עושה דבר, כדי להפסיק את הרדיפה, להיפך, משתפים פעולה, מתוך אינטרסים משותפים…
במלחמת תש”ח, המלחמה הראשונה בשרשרת מלחמות ה”סכסוך הישראלי ערבי”, הראשונה לאחר מלחמת העצמאות, שניהלו האצ”ל והלח”י נגד השלטון הזר, הבריטי, כאשר לא היתה פה שום ריבונות אחרת, כבש הלגיון הערבי, יציר כפיה של האימפריה הבריטית, בפיקוד קצינים בריטיים, ובסיועו של ה”ציוני” בן-גוריון, את ירושלים והר הבית, את יהודה, שומרון ובנימין. ו”פלשתינאים” אין אז בארץ. גם לא במלחמת ששת הימים, שהיתה חזרה על המלחמה הקודמת – מדינות ערב, הן, העומדות עלינו לכלותנו, אין שום מעורבות של מַשהו שנקרא “פלשתינאים”.
הם נכשלו במלחמת תש”ח, כי אללה לא אתם, כי הם מחללי שמו, רוצחי עמים, ובעיקר רוצחי בניו, בשמו….
אבל, מה שכן הצליחו לעשות הוא – למנוע מפליטי מלחמתם ביהודים, כולם יוצאי אותן ארצות, מהגרי עבודה, זה מקרוב באו, לשוב לארצותיהם, אלה נועדו לשמש את רוצחינו מבית ומחוץ, כתירוץ לרדיפתנו, כפי שהוא מתבטא היום, בחרם על ההתנחלויות. ה”קהיליה הבינלאומית” אומרת, למעשה, שהיהודים לא היו צריכים להתגונן מפני השמדה, כי לכך נועדו. היו צריכים להניח לרוצחים להשמידם, ובלבד שלא יהיה “כיבוש”. זה לא הוגן כלפי כל הגויים, שכבר, כמעט, אלפיים שנה, עושים מאמצים עליונים להגיע לפתרון בעיית היהודים, ושוב הכשילו היהודים את הפתרון.
ובכן, לא היו “פלשתינאים”. לבריטים לא היה די בכך, שהם מסרו את רובה הגדול מאד של ארצנו לערבים, הם סייעו להם, בתש”ח, לכבוש גם את גדתו המערבית של הירדן. הכיבוש הזה, לא די שלא הוכר על ידי המשפט הבינלאומי, אלא, גם לא על ידי מדינות הליגה הערבית. הם, מעולם, לא הכירו בריבונות “ירדן”, שנקראה בפיהם – מדינת “עבר הירדן”, על מה שנקרא בפי שונאי ישראל, בעיקר הערב רב, בתוכנו – “הגדה“.
כל הנ”ל, לשיטת הצבועים והרוצחים, בקהיליה הבינלאומית. לא נגענו בעובדה, שארץ ישראל היא ארץ ישראל, ואין לשום זר כל זכות עליה וגם לא בה, אלא, ברצוננו, ברצון ה’. ואת זאת יודעים כל המאמינים בתנ”ך, מה שלא מונע מהם להיכנע להלכה, בידוע, עשו שונא ליעקב.
“עם” נולד
במלחמות הנ”ל, לא השתתף ה”עם הפלשתינאי”, כי אין עם כזה. אבל, לאחר מלחמת ששת הימים, “נזכרו” הערבים והשמאל היהודי, ימח שמו, ש”יש” עם כזה, וחשוב מאד להשיב לו את “זכויותיו הלגיטימיות” בארץ ישראל, וליתר דיוק, על ארץ ישראל, ולסלק את היהודים, בחזרה למשרפות.
זו כל משמעות החרם של מדינות האיחוד האירופי על ההתנחלויות. אלו הם אותם העמים שנתנו יד חפצה להשמדת שליש מבני העם היהודי, כלומר, היה זה נסיונם הקודם, להגיע לפתרון הסופי לבעיית היהודים. הוא לא צלח, וזה, ממש, מתסכל. אתם חייבים להודות בכך.
אשר, על כן, ימח שמם וזכרם של כל רודפינו, בעיקר, מבית, והפארטנרים שלהם, מחוץ.
ומי שייגע בארץ ישראל, יעוף לכף הקלע. חלק כבר עפו. וכל העם הזה יעוף, אם לא ישיב ליהודים את כל ארצם, בכל גבולותיה. אנחנו נלחמנו בשבילכם, ה”ציונים”, הגיע הזמן, שאתם תילחמו למעננו, היהודים. ואם לא, פה תהא קבורתכם וקבורתנו.