אשר יגורתי (כ”ח): גרוניס מתהדר בצמצום מלאי התיקים

אשר יגורתי (כ”ח): גרוניס מתהדר בצמצום מלאי התיקים

שמחה ניר, עו”ד
04.07.2013 21:57
בגלל, או למרות?

בגלל, או למרות?


האם שופטי ישראל באמת “התייעלו”, או שצמצום המלאים נובע מטרור משפטי מבית מדרשו של אשר גרוניס? האם הייעול נמדד במונחים של צדק לכל שקל, או רק בקצב סגירת התיקים?



המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”

לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא*לסגור את לשכת עורכי הדין

מחזה הדוקודרמה החדש: זרוק אותו לאיראנים

איך נפטרנו מאשר גרוניס

מעשיית-הצדק בבתי המשפט הציבור בישראל כבר התייאש מזמן, והפחיתה המתמדת באמון הציבור בשופטיו היא ההוכחה המתמדת לכך.

מה אפשר, אם כן, להציע להמונים הרעבים למעט צדק? קיצור זמן ההמתנה עד למכת-הגרזן הנוחתת על ראשיהם.

ה”קיצור” הזה נמדד בשני פרמטרים: במשך ההמתנה ה”ממוצע” עד לפסק-הדין, ובמספר התיקים הפתוחים בכל רגע נתון.

באשר לזמן ההמתנה ה”ממוצע” – זה מזכיר לי את הסיפור על הסטטיסטיקאי שטבע בנחל שעומקו הממוצע 5 ס”מ: כאשר ב-99% מתיקי הבג”ץ השופטים מכופפים לעותרים את ידיהם בכל מיני “רמזים” (“אולי אדוני ימשוך את עתירתו?“), וב-1% הם מוציאים לעותר את הנשמה במשך שנה, שנתיים או חמש שנים, עד שהם זורקים אותו מכל המדרגות – איזה ערך יש ל”ממוצעים”, וכמה קל להשפיע עליהם כאשר מקשיחים את היד על עותרים “סרבני-רמזים”?

אז נשאר לנו “מלאי התיקים” להתהדר בו: אם בסוף שנת כך-וכך היו במערכת כך-וכך תיקים פתוחים, ובסוף שנת כך-וכך היו פתוחים רק כך-וכך תיקים – אזי ההפרש שבין מספר התיקים בשתי נקודות-הזמן, מחולק לפער שביניהם, ייתן לנו את מקדם-ה”התייעלות” של המערכת.

ואכן, זה מה שגרוניס אומר:

“הנתונים המובאים בדו”ח מצביעים על המשכה של מגמה שהחלה לפני שנים אחדות לצמצום מלאי התיקים במערכת. המאמצים לקיצור פרק הזמן הנדרש לשמיעת תיקים ולייעול הליכי העבודה במערכת בתי המשפט נושאים פרי. צמצום המלאי התאפשר גם הודות לאיוש כלל תקני השופטים במערכת בשנה זו” (“מלאי התיקים לשנת 2012 (למעט העליון) הוא הנמוך ביותר מאז שנת 2006 ועומד על 442,741 תיקים” – כך הודעת דוברת הנהלת בתי המשפט).

אז יפה מאוד שגרוניס לא מייחס את כל ה”התייעלות” רק לעצמו, אלא “גם” לאיוש כלל התקנים בשנה זו, אבל זה עו”ד לא אומר שום דבר.

זה לא אומר שום דבר, משום שאם נשקלל את איוש התקנים (קרי: תוספת השופטים), ייתכן שנגלה כי סגירת הפער בין מספר התיקים הנפתחים לבין אלה הנסגרים הייתה דווקא “נגטיבית” ביחס למספר השופטים.

זה לא אומר שום דבר, משום שאם ההוצאות שגרוניס “מחטיף” – ושכל המערכת מתיישרת לפיו – מרתיעות את הבריות מלפנות לערכאות – פשיטא שה”התייעלות” הושגה בדרכי טרור משפטי.

זה לא אומר שום דבר, משום שאם כיפוף-הידיים גובר, זה מאיץ את סגירת התיקים, אבל לא מגביר את עשיית-הצדק, ואפילו לא את מראית פני הצדק (אצלנו הרי לצדק אין פנים, ולאשר יגורתי זה בכלל לא מזיז).

ומעל לכל – זה לא אומר דבר על ההתייעלות האמיתית, במונחים של כמות הצדק-לכל-שקל – בין באופן מוחלט, בין בהשוואה לשנת 2006, ולעבר בכלל.

כיוון שהדוח בו מדובר גלוי לציבור, כל קורא יכול להסיק ממנו כל מסקנה הנראית לו, ואנחנו נעמוד כאן על שלוש נקודות הראויות לציון מיוחד:

האחת – אם “מלאי התיקים לשנת 2012 הוא הנמוך ביותר מאז שנת 2006”, “למעט העליון” – איפה הנסים-והנפלאות של אשר גרוניס, דרקון-ההוצאות, דווקא בביתו-פנימה?

השנייה – אם במספר הכללי של התיקים ה”עיקריים” (ערעורים אזרחיים, ערעורים פליליים, ערעורי עתירות מנהליות ועתירות לבג”ץ) שנפתחו בשנת 2012 הייתה ירידה של 3.13% בהשוואה לשנה הקודמת – איך הירידה הזאת מתפלגת בין התיקים העיקריים לסוגיהם? האם נשללת האפשרות שבעתירות לבג”ץ הייתה ירידה דראסטית – בגלל טרור-ההוצאות של גרוניס – ואילו באחרים דווקא הייתה עלייה?

השלישית – צריכה לזעזע כל אדם (חוץ ממי שכבר לא מופתע) ההתפלגות באופן סגירת התיק בביהמ”ש העליון:

33% מהתיקים העיקריים בבית המשפט העליון נסגרו במתן פסקי דין באולם, סמוך לתום הדיון בהליך. 34% מן התיקים העיקריים הסתיימו בפסק דין מנומק לאחר עיון. 24% מן התיקים הסתיימו במחיקה לבקשת בעלי דין. יתר התיקים נסגרו בצורות אחרות, לדוגמא, פשרה בין בעלי הדין או הסכם גישור.

וזה אומר:

ראשית – 33% מהתיקים נידונים “על רגל אחת”, ונסגרים בפסק-דין לא-מנומק, משהו מעין “נחה דעתנו”;

שנית – כיוון שאנשים לא טורחים ונכנסים להוצאות כבדות על מנת לבוא לבית המשפט ולבקש מחיקת התיק, אותם ה-24% של התיקים אשר נסגרו בדרך של “מחיקה לבקשת בעלי הדין” היו אחרי כיפוף-ידיים מסוגת “אולי אדוני ימשוך את עתירתו?“, שקיימת לא רק בתיקי בג”ץ, אלא גם בשאר התיקים.

ושלישית – גם 9 האחוזים הנותרים, אשר “נסגרו בצורות אחרות, לדוגמא, פשרה בין בעלי הדין או הסכם גישור” – גם הם, לרוב, תוצאה של אותם כיפופי-הידיים.

ובמלים אחרות: רק כשליש (וליתר דיוק – 34%) מהתיקים בביהמ”ש העליון נסגרים ב”פסק דין מנומק לאחר עיון” – וזה לא מה שאני אומר עליהם, אלא מה שהם אומרים על עצמם!

והמסקנה – כאשר 66% מהתיקים בערכאת-השיפוט העליונה שלנו – זו שאינה רק הפוסקת-אחרונה בין המתדיינים בפניה, אלא גם פוסקת-ההלכות הלאומית, זו שההלכות הנפסקות על ידה אמורות להיות נרות לרגלינו – לא נסגרים באופן שיפוטי ומנומק, אלא בקומבינה שיפוטית (במקרה הפחות גרוע), ובטרור שיפוטי (במקרה היותר גרוע) – אפשר בהחלט לסגור את החנות, ולפתוח חנות חדשה, כפי שכבר פירטתי, במסגרת הרפורמה שאני מציע.

______________

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים איך נפטרנו מאשר גרוניס



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר