השתפכות מיותרת, דבש הנוזל מכל החורים וסופרלטיבים שאינם עולים כסף

השתפכות מיותרת, דבש הנוזל מכל החורים וסופרלטיבים שאינם עולים כסף

שמחה ניר, עו”ד
02.07.2013 13:59
יצאו מותשים

יצאו מותשים


תשובה לדן מרגלית, המתנגד להחלשתו של האגף השיפוטי ולחיזוקו של האגף הפוליטי בוועדה לבחירת שופטים



המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”

לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא*לסגור את לשכת עורכי הדין

מחזה הדוקודרמה החדש: זרוק אותו לאיראנים

איך נפטרנו מאשר גרוניס

דן מרגלית מאביס אותנו בהנחות אקסיומטיות

תחת הכותרת חדירה מיותרת לעורף הצדק אומר דן מרגלית (ישראל היום, 20.6.2013):

כבר 20 שנים הודפת מערכת שלטון החוק את המתנכלים לה. היא מותקפת בבית המשפט העליון, בפרקליטות המדינה ובמשרד המבקר. בעת פעילותם של מאיר שמגר, אהרן ברק ודורית ביניש בעליון, ובשנותיהם של מנחם (מני) מזוז ומיכה לינדנשטראוס בתפקידיהם, עלה בידם לבלום את בני החושך. היו להם בעלי ברית בממשלה ובתקשורת. היושר והיושרה זכו למגננה הוגנת, אך בני האור יצאו מותשים.

ככה, בנונשלנטיות נונשלנטית, מנסה מרגלית להחדיר לתת-התודעה שלנו, כמובנה מאליה, את ההנחה האקסיומטית לפיה “מערכת שלטון החוק” בכלל, ומאיר שמגר, אהרן ברק, דורית ביניש, מני מזוז ומיכה לינדנשטראוס – כולם חבילה אחת, כזה ראה וקבל – הם “בני אור”, אבירי “היושר והיושרה”, ומי שמבקרים את מערכת המשפט הם “מתנכלים” לה, וכמובן שהם “בני חושך”.

ומה יעשה מי שמקבל את ההנחה של מרגלית לגבי חלק מהמוזכרים על ידו, אבל חולק עליה לגבי חלק אחר מהם?

ממשיך מרגלית:

זו היתה מלחמה ציבורית ארוכה מכפי שהעריכו. ספרו של דניאל פרידמן, “הארנק והחרב”, הוכיח כי התלונות נגד עליונות שלטון החוק משתרעות על פני 40 שנים.

נו, וכדי לדעת שתלונות נגד השופטים, כולל שופט-כל-הארץ, משתרעות החל מימי ירמיהו הנביא (ואפילו לפני כן) אנחנו לא זקוקים לא לדניאל פרידמן, ולא, להבדיל, לשמחה ניר, אבל מי אמר שתלונות נגד השופטים הן גם “נגד עליונות שלטון החוק”? אולי הן דווקא בעד עליונות שלטון החוק, ודווקא השופטים הם הפוגעים בעליונות הזאת?

וממשיך מרגלית, בשיטת המשפט הרב-מפרקי:

יש בפיו הסתייגות אפילו מחקירת אשר ידלין, שהממשלה הראשונה של יצחק רבין מינתה בשנות ה־70 לכהן כנגיד בנק ישראל, אבל חוקר משטרתי כבנימין זיגל ויועץ משפטי כברק ושופט כשמגר שלחו כראוי לכלא.

והשאלה היא מה זה שייך, ומדוע מרגלית לא שוטח בפנינו את ההסתייגות בה הוא מדבר?

והאם בלי זיגל, ברק ושמגר, אשר ידלין לא היה נשלח לכלא?

ועוד משפט רב-מפרקי, מפי מפיק המרגליות:

עתה היתה ציפייה להפוגה כלשהי. רוב בני האור פרשו ובמקומם הגיעו מי שתפיסתם רופסת יותר כיהודה וינשטיין ויוסי שפירא, ובראש העליון ניצב אשר גרוניס שגישתו פורמליסטית מאוד, אך הרגיעה לא חזרה למערכת. ח”כ יריב לוין שוב הולם. עתה הוא מציע לשנות את הרכב הוועדה לבחירת שופטים.

מפרק ראשון: “הייתה ציפייה להפוגה כלשהי”: מי אמר? האם לא למדנו כי “שקט הוא רפש, הפקר דם ונפש”? ומה הקשר בין אותה ה”ציפייה” לבין פרישתם של “רוב בני האור”?

מפרק שני: “רוב בני האור פרשו ובמקומם הגיעו מי שתפיסתם רופסת יותר כיהודה וינשטיין ויוסי שפירא”: אכן, שני אלה תפיסתם “רופסת יותר” (ואני, ללא שמץ היסוס, הייתי אומר רופסת ביותר), אבל השאלה מיהם אותם “בני האור” אשר פרשו, ובמקום הגיעו ויינשטיין ושפירא, ואת זה מרגלית לא מגלה לנו.

מפרק שלישי: “ובראש העליון ניצב אשר גרוניס שגישתו פורמליסטית מאוד”: נו, אז מה. גרוניס, כידוע, אינו בדיוק כוס התה שלי, אבל מה הקשר בין הפורמליזם שלו לבין ה”ציפייה להפוגה כלשהי”, או לכך ש”הרגיעה לא חזרה למערכת”? האם הוא, מרגלית, באמת עורג לאותה ה”רגיעה” שהייתה כאשר שופטי-הארץ נחשבו כאלילים?

מדוע נכנסת כלה לחופתה?

והנה הפואנטה, המפרק הרביעי אותו מרגלית מחדיר לראשנו אחרי שהוא “בישל” אותנו כהלכה: “ח”כ יריב לוין שוב הולם. עתה הוא מציע לשנות את הרכב הוועדה לבחירת שופטים”…

מה פשר “שוב הולם”? מתי יריב לוין “הלם” לפני כן, ועל מה? לא יודעים.

אז יריב לוין מציע לשנות את הרכב הוולב”ש … האם השינוי הזה “טוב ליהודים”, או רע להם? כפי שנראה בהמשך – מרגלית לא נותן לכך שום תשובה עניינית, זולת תפיסת השור בקרניו:

אמנם הוא (לוין – ש’ נ’) מסביר כי גם על פי המפתח שלו הפוליטיקאים יהיו מיעוט בוועדה. אפס, כוחם יגדל ויקבלו סעד מאגפים אחרים באקדמיה או משופטי העליון בדימוס …

נו, אז הפוליטיקאים ימשיכו להיות מיעוט בוולב”ש, אבל הם יחוזקו באנשי אקדמיה או ב”עליונים”-בדימוס. מה רע בתמהיל הזה?

הנה מר שרע בתמהיל הזה, לשיטתו של המרגלית:

וצעד מוצע זה הוא המשך למאבקו (של לוין – ש’ נ’) בבג”ץ ובשלטון החוק …

כן, אנחנו יודעים מדוע נכנסת כלה לחופתה, ואנחנו יודעים שהבג”ץ לא מספק ללוין ואחרים את הסחורה הפוליטית לה הם מצפים. אנחנו יודעים היטב כי לא האקטיביזם השיפוטי מפריע להם, אלא דווקא ה”סמולנות” (של הבג”ץ ושל אחרים), ואפשר להניח, במידה כמעט-מוחלטת של הסתברות שאם הבג”ץ היה יותר “ימני”, יותר “לאומי”, וכו’, מרגלית היה דורש לשנות את הרכב הוולב”ש, ואילו יריב לוין היה מפיק את המרגליות.

אבל מי אמר שהמאבק בבג”ץ הוא גם “מאבק בשלטון החוק”?

האמנם “מופת”?

והנה סיכום-המחץ:

אף על פי שהם מופת לאזרחים ולמתעניינים בזירה הבינלאומית.

האם הם, השופטים, באמת “מופת לאזרחים”, כאשר אמון הציבור ביושר האינטלקטואלי של שופטיו מרקיע תהומות?

אני לא בטוח אם שופטינו אכן מהווים “מופת למתעניינים בזירה הבינלאומית”, אבל כאשר מערכת המשפט מתרגמת לאנגלית, ומפרסמת באתר שלה, רק את פסקי-הדין הקולוסאליים שלה, ולא את 99% פסקי הבג”ץ הדוחים את העתירות, את 99.9% ההרשעות במשפטים הפליליים, או את רבבות פסקי הדין המתחילים ומסתיימים בשתי המלים “נחה דעתנו” – אכן גם זה אפשרי.

ממשיך מרגלית:

בתקופת הכהונה הקודמת של בנימין נתניהו כיהנו בממשלתו מיכאל איתן, בני בגין, אהוד ברק ודן מרידור, שהיו בלם להגנת מורשתו של ברק ולעצמאותה של ביניש.

מהי “מורשתו”, מהי “עצמאותה”?

נו, ואני שואל מהי בדיוק אותה “מורשתו של ברק”, כאשר כל מה שאהרן ברק עשה, או לא עשה, שנוי במחלוקת ציבורית?

האם זו מורשת “הכל שפיט”, אשר אהרן ברק מכחיש את אבהותו לאמירה הזאת?

האם זו מורשת “פסלות שופטים היא משהו גס”?

האם זו מכת הערות-האגב הקולוסאליות א-לה בנק המזרחי, אשר מטרתן אינה אלא תפיסת מקום טוב באמצע ההיסטוריה, כאשר המערכת נאנקת תחת העומס, וביהמ”ש העליון מוליך בגאון את הסחבת הכללית?

והאם זו תרבות-השפיטה הקלוקלת, אשר התחילה הרבה לפני אהרן ברק, אבל הוא אפילו לא ניסה להדביר אותה, למרות שהכנסת, כמתנת-פרידה, ציידה אותו בכלים לכך?

ובאשר ל”עצמאות” של ביניש – כיוון שאי אפשר לייחס לה “מורשת” כלשהי, מייחסים לה “עצמאות”, והשאלה היא במה היא גילתה עצמאות חוץ מאשר בהתבכיינויותיה.

על ה”בלמים”

ולא נצא ידי חובתנו בלי להתייחס, אישית, ל”בלמים” המוזכרים ע”י מרגלית:

מיכאל איתן? הוא יצא בחרי-אף נגד האקטיביזם השיפוטי של אהרן ברק, ונגד התערבותו בחוקי הכנסת;

בני בגין – הבן של מנחם בגין הפולני ייצא, מן הסתם, להגנת מערכת המשפט גם כאשר היא תעשה את הגרוע ביותר בעיני אלוהים ואדם, כי אצל הפולנים זה בדם (והאמינו לי, כבן להורים פולניים וכמי שהיה נשוי לפולניה בת להורים פולניים, אני יודע דבר או שניים על הפולנים!).

אהוד ברק? היה יו”ר מפלגת העבודה, ובתור מפלגת-שמאל גם העבודה תמכה בשופטי הבג”ץ – בדיוק מאותה הסיבה שמפלגות הימין תוקפות אותם. הכל פוליטיקה.

דן מרידור? ילד טוב ירושלים (אני זוכר אותו מהפקולטה למשפטים, ממש נער-חמד היה), וחבר-רחביה של דורית ואהרן, אז רק טבעי הדבר שהוא יגן עליהם.

ואגב, אני עוד יכול – אמנם בקושי – להבין מה זה “בלם להגנת מורשתו של ברק”. אולי זה משהו מתחום הכדורגל, שהבלמים מגינים על השער, אבל מה זה “בלם לעצמאותה של ביניש”?

היא שרדה אף ששר המשפטים פרידמן לא הניח לה ולו אף לרגע קט. מה הפעם? רב הנסתר על הגלוי.

נו, לבד מהשאלה אם זה טוב ליהודים, או רע להם, האם זה אומר שהיא שרדה משום שהייתה חזקה וצודקת, או משום שפרידמן לא היה נחוש מספיק?

ובאשר ל”רב הנסתר על הגלוי” – אמירה יפה, אשר לא אומרת דבר, ומעוררת-חמלה כאשר אצל הכותב עצמו הכל נסתר, ואין שום דבר גלוי. רק הנחות אקסיומטיות, שאנחנו חייבים לקבלן כמקשה אחת.

האם יש עתיד מתמזגים עם בני האור? אולי, אין ביטחון. האם תתמיד שרת המשפטים ציפי לבני בהתנגדותה ליוזמת לוין עד כדי איום במשבר אם ישונה הרכב הוועדה לבחירת שופטים, שהוכיח עצמו במשך 65 שנים? צריך לקוות, אם כי אין ביטחון מלא.

באשר לשאלה אם המערכת הפוליטית תשכב על הגדר למען אותם “בני האור” – אני מצטרף לשאלה, אלא שתקוותי היא הפוכה לזו של הכותב, כי אני, כידוע, רואה את כל החושך שבקצה המנהרה המשפטית הזאת, וזה מבטיח שאין שום קטר המגיח מנגד.

האם הרכב הוולב”ש אכן “הוכיח עצמו”?

ומה באשר ל”קביעה” שהרכב הוולב”ש “הוכיח עצמו במשך 65 שנים”? האם יש לו, למרגלית, איזו “קבוצת ביקורת”, לפיה אפשר לדעת איזו “נבחרת חלומות” היינו מקבלים מוולב”ש בהרכב אחר?

ונניח שההרכב אכן “הוכיח את עצמו” – אולי הרכב אחר היה נותן תוצאות מוצלחות שבעתיים?

וממשיך מרגלית, ומשליך כפפה לרגלי הממשלה והעומד בראשה:

הפעם השכפ”צ המגן על שלטון החוק משורות הממשלה דקיק. למרות עיסוקיו הרבים, מוצע לבנימין נתניהו להתערב. לא רק נגד הצעת החוק של לוין, שתזיק למעמד המשפט הישראלי בחו”ל ותפגע בו בארץ, אלא בתביעה מחבריו בקואליציה להניח לבית המשפט. להכריז על מין הודנה לשנתיים, מין הפסקת אש ורגיעה, פסק זמן.

או קיי, דן מרגלית, עכשיו אני ראש הממשלה, ובוא תציע לי מה לעשות. האם להפסיק לחלוטין את הביקורת על בית המשפט – זאת ה”הודנה” שאתה מציע? ומה יהיה אם ההשתקה הזאת רק תגביר את ההובריס של השופטים? האם תודה בטעותך? ואיך תתקן את הנזקים הנוספים שייגרמו כתוצאה מהשתקת-הביקורת?

מקהלת הבדימוסים

אם לאו, כי אז אין ברירה אלא להזעיק את שופטי העליון בדימוס, שרובם שקעו בתרדמת; ולגייס מקונכייתו הפרטית את מזוז; ובעיקר לקרוא ללוחמי האור הקבועים והוותיקים ולפתוח במערכה מחודשת. שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים הוא בבחינת חדירה לעורפו של החוק והצדק, המתקיימים בצורה נאותה (אם כי לא נטולת בעיות) כבר שנים רבות.

נו, כבר ראינו במלוא כשלונה את מקהלת-הבדימוסים, שהולכת מעיר לעיר, משכונה לשכונה, אבל לא עונה לשאלות האמיתיות, וחוץ מזה, הנסיון הוכיח שהיא גם לא עוזרת, והציבור תמיד יגיד עליהם שהם “חלק מהמערכת”, ולכן הם לא יכולים להוות שום “נקודה ארכימדית” לאותה המערכת עצמה.

ובכלל, מדוע שהבדימוסים יעשו עבור המערכת את העבודה השחורה?

שיירדו אל העם!

מדוע לא ירדו השופטים עצמם אל העם, יקיימו מפגשים עם הציבור, בגובה העיניים, יענו על שאלות, ולא יסתתרו מאחורי תירוצי-ההבל לפיהם “את מה שיש להם לומר השופטים אומרים בפסקי-הדין, ולא מחוצה להם”?

תירוצי-הבל – משום שאיש לא כופה עליהם את ההסתגרות הזאת, ומשום שבפסקי הדין שלהם את אומרים רק מה שנוח להם, ולא את מה שהם צריכים להגיד. כך, למשל, הם לא מסבירים כיצד הם מרשיעים אדם ברצח, אחרי שהוא, הנאשם, הביא את ה”נרצח” אל דוכן העדים, וזה העיד שהוא חי, ושהיה חי ברציפות מרגע לידתו ועד לעמידתו על דוכן העדים, במשפט הזה.

כן, כן … גם זו תופעה נפוצה: כדי שלא יאשימו אותך שאתה “חסיד שוטה” של המערכת, אתה מוסיף אמירות כגון “זה לא אומר שהמערכת נקייה מ…, אבל …”. אז גם דן מרגלית אומר שהחוק והצדק מתקיימים “בצורה נאותה (אם כי לא נטולת בעיות) כבר שנים רבות”.

והשאלה היא מדוע לא לטפל באותן הבעיות, במקום להלל ולשבח את מה שמתקיים “בצורה נאותה”. האם כל מה שמתקיים בצורה נאותה מזכה את בעליו בצל”ש, ואת מה שאינו “נטול בעיות” יש לטאטא מתחת לשטיח?

עיתונאות במיטבה.

פוליטיקה זה לא משהו גס

עמדנו לעיל על כך שאנחנו יודעים מדוע נכנסת כלה לחופתה, ומדוע הפוליטיקאים הימניים רוצים לחזק את האגף הפוליטי של הוולב”ש, ויש לי, בהקשר הזה סוד לגלות לך, דן מרגלית (בתנאי שלא תגלה לאף אחד, כמובן): בחגיגה הזאת אף אחד לא ממש נאיבי: לא יריב לוין, לא עבדך הנאמן (והצנוע, לא לשכוח!), ולא אף אחד הדורש לשנות את ההרכב הזה, או המתנגד לכך.

וגם בך, דן, אף אחד לא חושד בנאיביותך, גם לא אני.

אבל השאלה היא מה הפסול בשיקולים הפוליטיים, כאשר הפוליטיקאים הם המייצגים את הציבור – כולל את הציבור הנזקק לשירותיהם של השופטים?

נניח שעומדים היום לבחירה שלושה שופטים לבית המשפט העליון, וישנם תשעה מועמדים: 3 ערבים, 3 חרדים ו-3 יהודים חילוניים …

ונניח שהמועמדים הערביים מקבלים הערכה משוקללת של 90% כל אחד, החרדים – 89% כ”א, והיהודים החילוניים – 88% כל אחד.

האם ההרכב הנוכחי – אשר מרגלית מגן עליו בחירוף-נפש – היה אומר כי “השיקול המקצועי מעל לכל”, ובוחר את 3 המועמדים הערביים, או את 3 החרדים (אם אלה היו מקבלים 90% והערבים “רק” 89%)?

לא, דן מרגלית, גם אתה לא היית מעדיף את השיקול המקצועי, כשיקול יחיד.

ונניח תמהיל אחר: המועמדים החילוניים מקבלים הערכה משוקללת של 90% כל אחד, החרדים – 89% כ”א, והערבים – 88% כל אחד, אבל הוולב”ש, מתוך רצון ליצור “שיקוף” ראוי ומאוזן של הציבור בכללותו, נותנת מידה מסויימת של העדפה מתקנת, ובוחרת מועמד אחד מכל קבוצה.

ברור שהשיקול הפוליטי היה משחק כאן תפקיד ברור, אבל גם אתה, דן, היית תומך בו.

ואגב, גם אני כבר הצעתי אפלייה כזאת, עוד בשנת 2004.

כעת בואו נניח שחזונו של חבר הכנסת יריב לוין אכן מתגשם, והוולב”ש מעדיפה מועמד ברמת אדמונד לוי, עם אוריינטציה פוליטית כשלו, על פני מועמד ברמת הפרופ’ שמעון שטרית, עם אוריינטציה פוליטית כשלו. מועמד אשר אפילו התואר מומחה למשפט פלילי, המיוחס לו כדי להצדיק את בחירתו, אינו מחזיק מים, מול מועמד אשר כל הקהילה המשפטית תעמוד מאחוריו, והסיבה היחידה, ככל הנראה, שהוא לא הגיע לביהמ”ש העליון היא שהוא לא ממש חפץ בכך.

אז אם יקרה כדבר הזה, הקונסטרוקציה של יריב לוין תתמוטט מאליה, ואני בטוח שהוא לא ייתן לכך לקרות.

ואם צריך להזכיר, אז אני מזכיר: פוליטיקאים אשר מקדיחים את תבשיליהם ניתן להחליף; שופטים אשר מקדיחים את תבשיליהם  אנחנו תקועים איתם לכל החיים.

______________

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים איך נפטרנו מאשר גרוניס



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר