השופט שאול שוחט, אנין ה”סגנון”


השופט שאול שוחט, אנין ה”סגנון”



שמחה ניר, עו”ד
30.04.2013 19:36


בשעה טובה ומוצלחת

בשעה טובה ומוצלחת


ונניח שלא עברו שנה וחצי, כטענת עורך-הדין, אלא רק שנה ורבע … האם הטעות הזאת עושה את הטענה ל”סגנון בוטה ומשתלח”?!




המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”

לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא*לסגור את לשכת עורכי הדין

מחזה הדוקודרמה החדש: זרוק אותו לאיראנים

איך נפטרנו מאשר גרוניס

שופט ביהמ”ש המחוזי בת”א שאול שוחט מסרב לדון בערעור עד שעורך הדין יתנצל על סגנונו המשתלח, כך יצחק דנון (כלכליסט, 12.03.13):

המחוזי בתל אביב סירב לדון בערעור שהוגש לו והתאפיין בסגנון בלתי ראוי. שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב שאול שוחט הורה לעו”ד איתמר טורס להגיש כתב ערעור מתוקן ולהקפיד על לשון נקייה, ראויה ועניינית, ואף להוסיף התנצלות בפני שופט בית המשפט לענייני משפחה ברמת גן, נתן נחמני, על הלשון המשתלחת, הבוטה הפוגענית ומשולחת הרסן בה נקט במסגרת כתב ערעור על פסק דינו של השופט נחמני.

השופט שוחט אף החליט לבטל את ישיבת קדם הערעור שנקבעה ליום רביעי השבוע, וקבע כי כל עוד לא ינהג עו”ד טורס בהתאם להנחיותיו, לא ייקבע הערעור שהגיש בשם מרשו לישיבת קדם ערעור או לשמיעה.

מה היו אותן האמירות בלשון “המשתלחת, הבוטה הפוגענית ומשולחת הרסן”?

  • “בשעה טובה ומוצלחת ולאחר שנה וחצי תמימות מאז הגשת סיכומי המשיבה ניתן פסק דינו”.

כן, בהחלט ישנה כאן נימה של ביקורת, אבל כאשר עוברות שנה וחצי תמימות מהגשת הסיכומים ועד לפסד הדין – דבר אשר, לכל הדיעות, הינו רעה-חולה – האם צריך היה עורך-הדין לעבור על כך בשתיקה?

ונניח – אני לא יודע – שלא עברו שנה וחצי, אלא רק שנה ורבע … האם זה “סגנון בוטה ומשתלח”?!

  • “מדובר בפס”ד רצוף שגיאות רבות היורדות לשורשו של עניין והמצביעות על חוסר בקיאות בסיסית בתיק”.

נו, באמת … מה צריך לעשות עו”ד העורך הודעת-ערעור כאשר פסק הדין אכן “רצוף שגיאות רבות היורדות לשורשו של עניין”? לשתוק? לעמוד רק על חלק מהשגיאות?!

ונניח שאותן השגיאות אינן “מצביעות על חוסר בקיאות בסיסית בתיק”, אלא על סתם טעויות של שופט אשר בקיא בתיק לפרטי-פרטיו … אז ישנה כאן טעות בסיסית של מנסח הערעור, אבל שום טעות, אפילו ה”שורשית” וה”בסיסית” ביותר – בינה לבין שאלות ה”סגנון” אין ולא כלום.

  • “פסה”ד לוקה בחסר בניתוח הראיות וככל הנראה ניתן בחופזה וללא בחינה ראויה של הראיות והטיעונים המשפטיים. פסק דין מעין זה אסור לו לעמוד על תילו ולו דקה אחת”.

אכן, “לוקה בחסר בניתוח הראיות” … מה צריכים לעשות עורכי-הדין כאשר פסקי-דין אשר “לוקים בחסר”, וניתנים “ללא בחינה ראויה של הראיות והטיעונים המשפטיים” הינם רעה-חולה, דבר של יום-ביומו? לשתוק?!

ומה יותר עדין מהמסקנה המהוססת שפסק הדין “ככל הנראה” ניתן בחופזה, כאשר גם זו רעה-חולה, אשר בחלקה אף מוכרת ע”י מערכת המשפט עצמה, ומתורצת על-ידה ב”עומס על המערכת”?

ונניח שהוא לא ניתן בחופזה, אבל זו יכולתו המירבית של השופט, אשר שם בצד את כל התיקים האחרים, והקדיש שנה וחצי, שמים ולילות, לילות כימים, עשה חגים ושבתות כחול, והוציא מתחת ידו פסק-דין אשר אכן “לוקה בחסר בניתוח הראיות”, ואכן ניתן “ללא בחינה ראויה של הראיות והטיעונים המשפטיים” … אז עורך-הדין טעה טעות גסה באמרו כי פסה”ד “ככל הנראה ניתן בחופזה”, אבל מה לטעות הזאת ולשאלות ה”סגנון”?!

  • “פסק דין מעין זה אסור לו לעמוד על תילו ולו דקה אחת”.

נו, מתוך הנחה שעד כה לא מצאנו פגם “סגנוני” בכל הטענות הקודמות, והן נמצאו גם נכונות לגופן – האם פסה”ד אכן צריך להישאר על תילו?

והייתי מרחיק לכת: אפילו היה פגם-שבסגנון בכל הטענות הקודמות, עדיין, מבחינה מהותית, הטענה שפסק הדין נשוא הערעור “אסור לו לעמוד על תילו ולו דקה אחת” הינה טענה לגיטימית, אפילו אם לפסק-הדין מותר לעמוד על תילו גם יותר מדקה אחת, ואפילו לנצח … אז יש לנו כאן טענה שגוייה, אבל טענות שגויות אינן הופכות ללשון “בוטה ומשתלחת” רק משום שהן שגויות.

  • “עד היום שותת לבו של המערער דם בעקבות אמירתו המקוממת של בית המשפט, אמירה שאין לה כל שחר”.

נו, האם אמירות מקוממות, וכמותן אמירות שאין להן כל שחר, בפסקי-דין אינן דבר של יום-ביומו, דבר שמותר – ואף חובה – להתריע עליהן?

והאם צריך עורך הדין “לשמור בבטן” את זאת שליבו שותת דם לנוכח אותך אמירות?

  • “הסבריו של בית המשפט מבולבלים ומקשים על הבנת הרציונל המוטעה שהנחה אותו” …

נו, והאם חסרים פסקי-דין שהשופטים אשר כתבו אותם – אפילו הם לא יודעים מה הם רצו להגיד?

  •  ולא ברורה קביעתו המקוממת והדי מחפירה של ביהמ”ש…”.

אז לגבי קביעות מקוממות כבר דיברנו לעיל, והשאלה אם הן גם “מחפירות” – כן, יש כאלה, ויש כאלה אפילו בבית המשפט העליון – היא שאלה של הבעת-דיעה, ולא של “סגנון”.

ואני מרחיק לכת ומוסיף: דרישתו של השופט שאול שוחט מעורך-הדין להתנצל בפני השופט נתן נחמני, ולנסח את הערעור מחדש – היא עצמה התנהגות מחפירה.

איפכא מסתברא

נניח שהשופט בערעור (שאול שוחט) לא היה מוצא להעיר לעוה”ד איתמר טורס על הסגנון, ולא רק שהיה דן בערעור לגופו, אלא גם מוצא שכל הטענות – אותן הוא מצטט בהסכמה – היו נכונות ומוצדקות.

ונניח עוד שגם השופט וגם עורך-הדין היו מועמדים – כל אחד מהם בפני מוסדות המשמעת שלו – לדין משמעתי על ה”סגנון” הזה …

השאלה היא מי משניהם היה מורשע: השופט, עורך-הדין, שניהם או אף אחד מהם.

סיכום

מערכת המשפט שלנו לא מסוגלת לשמוע ביקורת קשה, ומפלטה האחרון הוא בהתרסת “באיזה סגנון אדוני מדבר“, במקום בהתמודדות  הביקורת, לגופה.

במקרה דנן הביקורת היא אכן קשה, אבל, כפי שהראיתי לעיל, אין בה שום פגם “סגנוני”.

אפילו המילה “מחפיר”, שאחד המגיבים כאן היה מוכן להסכים שהיא לא בסגנון ראוי, אין בה שום גוון “סגנוני”. אם היה כזה, היו צריכים להעמיד אל הקיר שופטים לא מעטים המשתמשים בה.

אני, לו הייתי במקומו של העו”ד, לא הייתי מתנצל, ובוודאי שלא חוזר בי מהאמירות, אפילו אם היו לוקחים ממני את רישיון העו”ד פעם נוספת. חובותי כלפי הלקוח קודמות, ואם לדעתי יש צורך לתקוף לא רק את התוצאה של פסה”ד, אלא גם את תרבות השפיטה שהביאה אותה – זאת הריבונות המקצועית של עורך-הדין, וחובתו לשליחות שנטל על עצמו – הן השליחות למען מרשו, והן השליחות למען הציבור בכללותו.

______________

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים איך נפטרנו מאשר גרוניס




כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר