באין אויב, עם מי נעשה שלום?

באין אויב, עם מי נעשה שלום?

חנה אייזנמן
04.12.2012 09:52
באין אויב, עם מי נעשה שלום?


אחד ההסברים, גאוני בפשטותו, היא הכרזתו של מנחם בגין: “לא תהיה מלחמת אחים בעוד האויב בשער…”, למעשה, הוא אמר לרודפי ישראל – אם רצונכם בשלטון נצח, בלי שום התנגדות, אם רצונכם לטפח פה עם, שילך אתכם, כרובוט, באש ובחרב, דאגו לכך, שתמיד יהיה אויב בשער….



ב”ה

 

 

באין אויב, עם מי נעשה שלום?

 

 

לא תהיה מלחמת אחים בעוד האויב בשער.

 

 למה יש לעם ישראל “תהליך שלום”? למה “תהליך”? מה זה “תהליך שלום”?

 בין עמים יש  מצבים מוחלטים – או מלחמה או שלום, ולעיתים מצבי ביניים קצרים של לא שלום ולא מלחמה, שקט. תהליכים שמתקיימים, מזוהים ככאלה, לאחר שהבשילו, או, לכדי מלחמה או לכדי שלום. כי, למשל – הזמן עושה את שלו, קונסטלציות בילאומיות משתנות, מתחולל פיוס, לאו דווקא, במודע, שנוצר בעקבות היווצרות אינטרסים משותפים. אין מדינה בעולם, שמטרת קיומה הוא “תהליך שלום”, כלומר, התהליך הוא המטרה, לא תוצאתו, וודאי  לא תוצאה של שלום, כי זה, בדיוק, מה שהמדינה ה”ציונית” אינה רוצה בו.

 אחד ההסברים, גאוני בפשטותו, היא הכרזתו של מנחם בגין: “לא תהיה מלחמת אחים בעוד האויב בשער…”, למעשה, הוא אמר לרודפי ישראל – אם רצונכם בשלטון נצח, בלי שום התנגדות, אם רצונכם לטפח פה עם, שילך אתכם, כרובוט, באש ובחרב, דאגו לכך, שתמיד יהיה אויב בשער….

ואכן, בכל פעם, שיש חשש, שהמדינה תצא מן המצור המוטל על כל גבולותיה, סביב, על ידי האימפריאליזם הג’יהאדונאצי, למשל, נצחון מלחמת ששת הימים, ממהרת המדינה “לתקן” את המעוות הזה. המדיניות הזו עבדה לטובת מפעיליה, במשך שלושים שנה, פחות כמה חדשים, של שלטון מפא”י. ואז כבר היה מאוחר מכדי לשנות את מצב “ישראל”, כ”מדינה במצור”, ה”נאלצת” להישען על חסד לאומים. יחסי “ישראל” עם העולם כבר היו מגובשים לכדי אוריינטציה מסויימת מאד, אוריינטציה של תלות, גם אם מלאכותית לגמרי, בחסד לאומים. עם ישראל, ובמיוחד, השואפים להנהיגו, סיגלו לעצמם את דרך קבלת הוראותיה של ה”קהיליה הבינלאומית”, מחד, ואת ראיית ההתנערות מן היהדות, כמאפיין מתבקש בזהות המדינה ה”ציונית”, מאידך.

כידוע, רוב העם הישראלי המנוער מן היהדות, נחשב לציבור הקובע, הוא הלגיטימי, הוא הנורמה, ואילו, הציבור היהודי, הוא רק נסבל, וחי בחסד ה”רוב”, שאינו עונה על הקריטריונים של מזוהה-יהודית.

איבוד” השליטה של ה”הגמוניה הצודקת”, היה, תיאורטי, בלבד. האוריינטציה של המדינה כבר נקבעה וקוּבעה בהוויה ה”ישראלית”, ולא די שחילופי השלטון הרישמיים, כמעט לא שינו דבר, אלא, המעט שהשתנה, הוא לרעת העם היהודי. לאחר שנים רבות של היותם למרמס, ביקשו החדשים להוכיח, שאינם נופלים מן המצליחנים ששלטו עד כה, והחלו ליישם את מדיניות קודמיהם, באדיקות יתרה, ככל מטאטא חדש.

כאמור, תהליך איננו במודע. לחתוך ענין, זה במודע, תהליך, במיוחד, בן מאה שנה, זה דבר לגמרי לא נורמלי. תהליך, המלווה מדינה, כיסוד מוסד, שבלעדיו לא תוכל לקיים את מהותה ואת תכלית קיומה, אינו קיים בשום מקום אחר בעולם. והתעמולה עובדת שעות נוספות

ב”ישראל” – מדינת ה”ציונים”, תלושת ישראל, “תהליך השלום” הוא מאפיין-על, בלעדיו, אין תכלית לקיומה. דם ואש ותמרות עשן, לא יזיזו אותה מן התהליך. תהליך השלום מעל לכל. בתודעת העם, הוא כבר נתחלף בשלום – קרבנותיו קרבנות שלום, והמתנגדים לתהליך הדמים אל האבדון , הם אויבי השלום.

  

דוקטרינת איווי מוות

  

“שלום עושים עם אויבים”

  

כדי למנוע מן העם – קרבנות התהליך הזה – לעמוד על האנומליה שבו, ממציא מנגנון התעמולה של המדינה, חדשים לבקרים, דיקלומים “יצירתיים”, סמנטית, נוסח “1948” ו”חוות החיות”, של ג’ורג’ אורוול, למשל: שלום עושים עם אויבים … ג’ורג’ אורוול ניסח זאת, ביתר פשטות – מלחמה היא שלום… אצלינו, למשל, כתבלבי קידום תכנית השלבים להשמדתנו, חוגגים כל ויתור “ישראלי”, כ”התקדמות בתהליך השלום”, או, כהתקדמות בדרך לשלום. וכל פעולת תגמול עקרה, מאוחרת מדי ובלתי מספיקה, בעליל, היא “פגיעה במומנטום השלום..”. זוכרים? אנו שרויים בתהליך, תהליך נצח – “תהליך השלום”. ומכיוון, שאנו שרויים כל העת בתהליך, יכל כל זב ומצורע להוסיף כהנה וכהנה להמשכיות התהליך…

מדינה, מדינה ומאפייניה, “מדינת היהודים” מתאפיינת ברדיפת ה”שלום” עם העומדים עליה לכלותה. השלום נמלט על נפשו, אבל, היא, אינה מוותרת. מצידה, שייחנק השלום מחוסר חמצן לריאותיו, בריצה המטורפת, היא לא תניח לו, למסכן, היא תכפה עליו את, בנוסף לחנק, גם שריפה, שחיטה וסקילה.

 המעניין הוא, שהעם, שנחשב חכם, קונה את כל התעמולה המטומטמת והמטמטמת הזו, והוא מיטמטם והולך. תמיד אתה יודע איזה דיקלום תשמע עכשו, מאנשים, שאיבדו מזמן את כושר החשיבה העצמית, ודווקא, בגלל זה, מאמינים שהם תמצית החכמה, שהרי הם חושבים כמו כולם, והרוב בוודאי צודק, כי לא ייתכן שהרוב מטומטם ויוצאי הדופן הם החכמים. הענין הוא, שהרוב סופג את דעותיו של מיעוט זניח בעם, שבהיותו חסר כל עכבות, השתלט על הכל, כמו גרמניה, שהיא “מעל לכל”. מפני שרוב העם, הוא ציבור האינסטנט, שהכל מוגש לו על מגש תיקשורת ההמונים, והוא אינו חייב להתאמץ, כלל, בוודאי לא בחשיבה עצמית. הוא נהנה מן המזון המוגש לו, לאחר שעבר עיבוד בבלנדר. להבדיל מיוצאי הדופן, האוהבים להגיע לדברים בכוחות עצמם, מעדיפים להתאמץ, כדי להרגיש שהם הרויחו את מה שיש להם ביושר, מאמצים את מחשבתם, כדי למנוע את ניוון התאים האפורים, שלהם הם נדרשים תמיד, הרי, הנזונים במזון מלאכותי, מתנוונים מחוסר אתגר.

 הדקלומים, הנובעים, לכאורה, מתרומיוּת, מרצון טוב, מהומאניות וכו’ הם, כולם, על בסיס שיטת התעמולה של גבלס – תורה שאמרה, ככל שאתה חוזר על שקר פעמים רבות יותר, כן הוא מתקבל ביתר נכונות כאמת המוחלטת. זו השיטה שהביאה בני אנוש לאבד את אנושיותם ולצאת, עד כמה שזה לא ייאמן, להשמיד עם. ובשיטה זו, ממש, נוקטים העומדים עלינו לכלותנו, מתוכנו, חסרי צלם אנוש. ועל פי שיטת אורוול – רודפי ישראל עד מוות, מתיימרים להיות “בצלם…”. אכן, הם הצלם-בהיכל, שיש להפילו מכנו, לדרוס ולשחוק אותו עד דק.

 

איך משמרים אויב

 

מדינה שהאויב עומד תמיד בשערה

 

עם אויבים עושים שלום… זה התירוץ, כלומר, “מדינת תהליך השלום”, חייבת לתת סיבה טובה להתנהלותה המטורפת, שמטרתה לקבע את מצבה כ”מדינה במצור”, מדינה, שהאויב עומד תמיד בשערה. היא צריכה להסביר, למה, במקום להכריע את האויב, היא נותנת לו רובים ומוטיבציה להיות אויב; למה היא מקציאה לו בסיסי תקיפה וערי מקלט, למה היא מציעה לו מדינה, שתעמוד תמיד בשער, בעלת יתרון בתנאי פתיחת מלחמה להשגת ניצחון.

 ועל כן, מוצגת הסיבה – בלי אויב, לא נוכל ליישם את תכלית קיומנו – “תהליך שלום”, שהוא השם ה”שלום”י של תכנית השלבים להשמדתנו. הרי, לא יהיה לה עם מי לקיים תהליך שלום, כשאין אויבים… אם, חלילה, יושמד האויב, מי יעמוד בשער? מי ישב בטווח ירי אקדח אל חלונותינו? והעיקר, מי יאחד את העם מאחורי ההנהגה/השלטון? מה ידקלמו כוהני “אחדות ישראל”?

מכאן, חייבת מדינת-תהליך-השלום-עם-אויבים לשמור מכל משמר על שלום האויב, ולטפח אותו, שמא, ייעלם מן השטח, ולא תהיה סיבה לקיים תהליך שלום….מכאן יובן, למה כל שנות קיומה של המדינה, נמשך תהליך השלום, כשקיצו אינו נראה באופק, וגם לא ייראה! 

מהות התהליך היא – לקיחת סיכונים. זה כל מה שיש בו!!! אין בו שום דבר אחר, אין בו שום דבר הקשור לשלום, אלא, רק הדיקלום השקרי בהחלט – “לקחת סיכונים למען השלום…”. רוב עם ישראל וודאי כבר עמד על העובדה, שתהליך השלום הוא עלה התאנה לכיסוי ערוות המטרה – לקיחת סיכונים לשמם. שפך דם יהודים, לשמו! האמת, כל האמת, אך ורק האמת – מדינת ה”ציונים” פוחדת מפני השלום, כמפני מלאך המוות!

 למה, למה פוחדת מדינת “תהליך השלום” מן השלום?

זה פשוט. שלום יבטל את תכלית קיומה! עם ישראל יחזור לתכלית קיומו, וכל השררה ה”ציונית” תחדל מלהתקיים. יקרה הנורא מכל – עם ישראל ידבק בשורשיו, ישוב למחוזות נחלת אבותיו, ימחה את זכר עמלק מתחת השמים, וכל זאת, על הריסות ה”ציונות”. הרי זו חזות קשה ונוראה. בבוא שלום על הארץ יחלוף החזון ה”ציוני” עם רוח העיוועים של מהרסינו ומחריבינו מבית.

 מדינת ישראל אינה מייצגת את עם ישראל. היא מייצגת את המוטאציה בעם, הרואה עצמה כאליטה השלטת, יודעת יותר טוב ממני יותר טוב ממך מה טוב בשבילי מה טוב בשבילך. וכל זה ייעלם, כשתהליך השלום יוחלף בשלום יהודי, שלום שיבוא רק עם השבת כל זכויות היהודים.

 האמת והשלום אהבו. האמת, היא שתביא את השלום, לא שום דבר אחר! ה’ הוא האלוקים!

 

 

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר