תזכיר סודי שהוכן בידי א. הרטגלס הופץ בחוג
הפנימי של “גורמים ציוניים”:

 “אני
מבין שהעמדת השאלה בצורה זו יש בה משום אכזריות. אולם עלינו להגיד, שאם ביכולתנו
להציל רק עשרת אלפי איש, שיהיו לתועלת לבנין הארץ ולתחית העם (החדש, העברי או
הישראלי), ומאידך יש לנו מליון יהודים שיהיו
לנו למעמסה, עלינו להבליג ולהציל את עשרת
האלפים, על אף התלונות והתחנונים של המיליון…. לכן עלינו… לוותר על הצלת האלמנט המזיק”!

“ויצמן
נפשו סולדת מאד מענין ההעפלה, מאז ומתמיד,
תמיד היה הדבר עליו לטורח ולמעמסה והוא משתדל לא לדבר
בזה בממשלה
(הבריטית) …” (שרת על ויצמן, “דרך בים”).

“עליה סלקטיבית”! מושג מופלא ואצילי בפי הפלבאים,
חצאי-האינטליגנטים. לא נלבקי ולא פרגה,
ולא שניפישוק. אלה יקלקלו את הנוף. מה ערך להם? למי צורך בהם? לכל היותר יבנו עוד מרכז
מסחרי, עוד שכונת בעלי מלאכה, עוד עיר ספסרית כתל-אביב, עוד שכונה בורגנית כרמת-גן “
למי זה דרוש?! מה הן עשר כאלו לעומת דגניה אחת?!

“עליה סלקטיבית” מכאן, וסלקציה“ למשרפות ולבורות ההריגה…
מוכרחים לשכוח לגרמניה את
המשרפות, כי אחרת עוד עלולים לזכור גם לבן-גוריון ולשרת ולגולדה, להם ולעושי דברם, לליפסקי ולסטיפן וייז, את חלקם באשמת ההשמדה.
למעשה שכחו. משכיחים. אני לא אוכל לשכוח. לא אוכל!
תועבת-ההפקרה של העם באירופה חייבת להיחקק בזכרון העם“.
(“מרבד אדום”, אריה קוצר)

ב-17
באוקטובר 1933 מוזמנים אל הנציב העליון, סר ארתור ווקופ, בן גוריון, שרתוק וסנטור,
נוכח גם מזכירו של ווקופ. הנציב מבהיר לבן-גוריון: 

“הסוכנות היהודית חופשית כמובן לחלק סרטיפיקטים
למי שהיא רוצה”.

תשובת
בן-גוריון:

“יש צורך בעלייה מובחרת, הציונות אינה מפעל
פילנטרופי. אנו זקוקים פה לטיפוס המעולה של יהודים, שיפתחו את הבית
הלאומי….” (אות-קין)

בן גוריון: 

“גאולת העם היהודי היא תהליך ממושך, וכל עוד לא
נתגשמה הציונות, אנו מצווים לשרות ההגשמה, לשרותה של ארץ ישראל ולא להיפך. וארץ
ישראל זקוקה כיום לא למהגרים סתם אלא לחלוצים” –

“… קודם כל את אלה
העשויים להביא תועלת ממשית לבנין הארץ ותחיית העם. עדיפות
עליונה יש לתת לילדים, משום שהם אלמנט חשוב לישוב הארץ (וקלים לחינוך מחדש, ברוח
בן גוריון סבא. של יריב…. ח”א) רצוי מאד נוער חלוצי, משום שהוא כבר
עבר הכשרה מתאימה, ולכן מסוגל מבחינה רוחנית לעבודה ציונית. חשוב גם לפעול להצלתם של העסקנים הציוניים, כי כלפיהם קיימת חובה
מוסרית..” (תזכיר פנימי של ה”סוכנות היהודית”).

הרוצח השתמש במונחים שיקנו את לב העם. הוא, כמובן, לא התכוון לארץ ישראל, אלא, לטריטוריה, בה יוכל ליישם את החזון ה”סוציאליסטי”. בן-גוריון יזם את “תכנית החלוקה”.

“חסרי ההשכלה”

זרח וורהפטיג, איש “המזרחי“, שאינו חשוד על
אנטי-ציונות, ואף נמנה על האבות המייסדים של ה“שותפה ההסטורית”,
מעיד (גם זה בספר “אות קין”, שכותבו, מ. וזלמן (שם עט =
“מוזלמן”), ליקט בעבודת נמלים תיעוד מדהים של פשעי הציונים בשנות
ה”שואה”):

 “שאלה עיקרית בעליית הרבנים ובני הישיבה זו שאלת הוצאות הדרך..
לרגלי המחסור בהוצאות. הוועדה הארצישראלית לענייני הפליטים בליטא, תפסה את העמדה
הבלתי נכונה, שהיא דואגת אך ורק להוצאות הדרך עבור חברי ההסתדרות הציונית. רבנים
ובני ישיבה שאינם נמנים על ההסתדרות הציונית, נשארו, איפוא, ללא טיפול בענין
הוצאות הדרך שלהם. אני משתדל לשנות את עמדת הוועד שאני חבר בו…”

יש להדגיש שוב – הכספים נתרמו על ידי כל עם
ישראל, כשאוהבי ישראל חוסכים מפיתם כדי לתרום להצלת יהודים. אך הציונים, כדרכם,
השתלטו על הקופה, הם הלוא המימסד, הקופה שלהם, כך הם אמרו: “אלה כספים
ציוניים…”, וכל האחרים…., נכון – סחטנים. ועל כן לא, לא, לא ולא הקציבו
כספים להצלת יהודים! אלא, רק להצלת ה”ציונים”.

כבר בשנת 1933 עמד הרב ישראל דוד אפשטיין
מאוז’רוב על סוד הקמתה של ה“דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון”.
וכך הוא כותב במכתב בו הוא מבקש לסדר בשבילו ובשביל ר’ חיים יודא קריסטל
רשיונות עליה לארץ ישראל:

“…
בזמן שעיני כל ישראל צופים אל אדמת ישראל, והחרדים
הרוצים לעלות, אין מניחים אותם הכת השמאלית לבוא, ועל ידי זה מתרבה כוחם,
ועלינו לעמוד על המשמר וללחום מלחמת התורה, כי בעת כזאת הכל מתנהג על פי הרוב, ואין מסתכלין על אודות משהו, רק רוב. ולמה אינכם מרעישין
בבית הממשלה נגד העוולה שנעשה בזה, נגד העם החרדי,
אשר הם רוב מנין ורוב בנין האומה הישראלית…
חוב קדוש מוטל עליכם איפוא, לשחר דרך אשר יוכל איש חרדי לבוא לארץ”
(“אות קין”, על פרשת מחדלי ההצלה-אזלת היד ואטימות הלב של הנהגת הציונות
העולמית והסוכנות היהודית בשנות השואה והחורבן, למ. וזלמן).

חד וחלק!
כך בונים “דמוקרטיה” – סלקציה בעליה, והוצאתם לשמד של המוני ילדי ישראל.

הרב אפשטיין לא חידש כלום, הדברים היו גלויים ומפורשים כבר, בתחילת המאה ה-עשרים:

ב-16.9.1919, נתפרסמה ב”טיימס” הלונדוני
(מ.א.צ.ל) כתבה מאת סופרו במזרח הקרוב, ובה נאמר:

“…. הציונים האחראיים ביותר מטרותיהם
הנוכחיות הן תרבותיות וכלכליות יותר מאשר מדיניות… בענין העליה התשובה הציונית היא: על הכניסה צריך
יהיה להשגיח השגחה מעולה ולהרשות לבוא רק לעולים נבחרים, בה במידה
שיהיו לנו עבודה או אדמה. אנחנו צריכים להתנגד לכל לחץ הדוחף אותנו לצד תכניות
גדולות של עליה מיד”.

“אנחנו מצידנו נתאמץ לעצור בעד
זרמי אמיגרציה פתאומית לארץ ישראל, כדי למנוע בעד תוהו ובוהו— היהודים
בחו”ל ישארו, כמקודם, אזרחים נאמנים לארצות מלדתם ומגוריהם- אולם ליהודי ארץ
ישראל הרי זה יהיה בית נאמן ממש —- התנועה הציונית אינה חֶברה-לעזרת-נודדים.
אין מגמתנו למלא את הארץ בהמוני יהודים, סתם מכל הבא לידינו…” (“התרן” מס’ 46, 1.2.1918 “מערכות הארגון הצבאי
הלאומי” דוד ניב).

לאחר שעשו מאמצים עליונים, למנוע מיהודים “חסרי השכלה”, כלומר, מגאוני תורת ישראל, לעלות ארצה, הפיצו גם את התעמולה, בדבר הרבנים שמנעו מקהילותיהם לעלות לארץ, ועל כן, הושמדו ב”שואה”. זאת, כאליבי, העובד, עד עצם היום הזה. רצחו וגם ירשו!

בקיצור, סלקציה – את היהודים למשרפות, את ה”משכילים”, ה”ציונים”, הסוציאליסטים ל”בית-הלאומי” – תורת ה”גזע הנבחר” יצאה מן הציונות!!!

בספרה “דרך בים – 
עליה ב’ בזמן השואה”, מביאה הד”ר דליה עופר את מכתבם של חברי
הוועד המרכזי של ההסתדרות הציונית בפלובדיב שבבולגריה (1939):

“זה עכשו אנו קוראים בעיתונות, על פי
ידיעת סופרו של הטיימס בירושלים, שהסוכנות היהודית שלחה הוראה לכל סניפיה באירופה לבל ישתתפו בעליה בלתי ליגלית. נדהמנו לקריאת הדברים האלה, ואין
אנו יכולים לשער שיש בהם דבר של אמת. הלוא העליה הבלתי ליגלית היא בשבילנו האמצעי
היחיד, הביטוי היותר חריף, היותר נחוץ והיותר נמרץ של הסיסמא ‘לא ניכנע’ אשר גם
ההנהלה הציונית דוגלת בו.

“העליה הבלתי ליגלית היא הדבר היותר
פופולארי והיותר מלהיב בשביל ההמונים היהודיים. אין אתם יכולים לתאר לעצמכם, כמה
כבוד ההנהלה, ואיתו יחד גם כבודה של ההסתדרות הציונית ירד בעם, אם בזמן הכי קרוב
לא תבוא באיזו צורה הכחשה של הידיעה הנ”ל… שמא יש בדעתכם לדרוש את הפסקת
העליה הבלתי ליגלית על מנת לשמור על השדיול? אין אנו יכולים להאמין בשום אופן
שתביאו חרפה ובושה כזאת עלינו.

“עליכם לדעת, שלא תהיה לנו אפשרות של
עבודה ציונית אם לא תבוא הכחשה לידיעה הנ”ל, שעל פיה הסוכנות היהודית היא נגד
העליה הבלתי ליגלית….”.

 כותבי המכתב טעו מאד בקריאת הדגל הציוני, לא בעליה דגלה ה”הנהלה הציונית” וגם לא בציון! בערל כצנלסון, איש ה”פנים הקדוש” לא התכחש לעובדה הצורמת, במיוחד, לאחר שהנהלת ה”הסתדרות הציונית” אישרה את קריעתם של 77% מארץ ישראל, על ידי שלטון המנדט, לטובת הקמת מדינה ערבית, שתהיה משועבדת לאימפריה הבריטית:

“…
הציבור לא זע, קול ענות של בודדים לא גורר אפילו הד. שאגת חמס על שוד-עם לא
נשמעה… זהו פרי פעולתה החינוכית של ההסתדרות הציונית במשך השנים
האחרונות. החינוך המרדים, המלמד תמיד זכות, המצדיק כל עוול, מקהה כל רגש ומרפא כל
פצע בדברי מתיקה ובתנחומות שווא – זוהי השיטה אשר השכילה לעשות את התנועה העממית
המדינית לחסרת אונים וחסרת ערך, לכתחילה – בעיני עצמה, ואחר כך – בעיני
אחרים” (ברל כצנלסון,
מ.א.צ.ל)