אשר יגורתי (יז): גם לגרוניס מגיע צדק

אשר יגורתי (יז): גם לגרוניס מגיע צדק

שמחה ניר, עו”ד
23.09.2012 21:30
נסיבותיו הפרטיקולאריות

נסיבותיו הפרטיקולאריות


פסק-הדין של אשר גרוניס ושות’ בבג”ץ בעניין שחר גרינשפן ניתן במצפון רע, אבל התוצאה היא נכונה, ולא ניתן היה להגיע לתוצאה אחרת



אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”

לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר

לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

לדף הפייסבוק לסגור את לשכת עורכי הדין

(תנו “לייק” לביטולו של הגוף הכי בולשוויקי בישראל)

מחזה הדוקודרמה החדש: זרוק אותו לאיראנים

איך נפטרנו מאשר גרוניס

הקדמה

תחת הכותרת גם למישאל חשין מגיע צדק אמרתי, לפני שבע שנים בדיוק (3.9.2005):

שופט ביהמ”ש העליון מישאל חשין חוטף עכשיו, בעקבות פסק-דינו בעניין השופטת הילה כהן, את מה שהוא צריך היה לחטוף מאז התיישב על הכורסה בבית המשפט העליון, ולא חטף עדיין. הוא חוטף עכשיו מכל עבר – ולא בטוח אם יש בכך משום מידה-כנגד-מידתו, ואם יספיקו אלפיים שנה קדימה כדי להשלים לו את מה שבאמת מגיע לו.

אבל בלהט ההלקאה יש המאבדים את הפרופורציה, ובכך מזיקים למאבק הצודק למען סיום כהונתו, אפילו חודשים ספורים לפני הגיעו לגיל הפרישה, בשנה הבאה (כנראה בחודש פברואר).

וכדי להבהיר את ההקשר הבאתי מדבריו של העיתונאי יואב יצחק, אשר תחת הכותרת הידידים של חשין, ותחת כותרת-המשנה הזאת:

“השופט חשין הוציא תחת ידיו פסק דין מוזר בעניינה של השופטת הילה כהן אשר יגורתי (יז): גם לגרוניס מגיע צדקכל כך מוזר, עד כדי כך שיש בהחלט מקום לבחון מדוע, וגם להעלות כמה סיפורים מן העבר …”

בא עם חשין חשבון על כל מה שזז ומה שלא זז.

בהמשך מביא יצחק סיפור על “שירות” שעשתה רעייתו של עו”ד יעקב רובין ז”ל (נפטר לאחרונה) לשופט מישאל חשין, בכך שבתוקף תפקידה בעיריית ירושלים ביטלה דוח תנועה לחשין, אשר שנים מאוחר יותר היה עתיד לשבת בדינה של לקוחה עתידית של רובין.

הביקורת באותו עניין על חשין ועל עו”ד שולמית רובין הייתה חסרת יסוד, ואני עניתי עליה דבר דבור על אופנו, וגם סיכמתי:

צר לי מאוד, אבל מי שנאחז בסיפורים כאלה בקמפיין נגד חשין, רק יורה לעצמו ברגל.

אכן, למישאל חשין ישנם חטאים גדולים, אמיתיים, ועליהם הוא צריך לעוף הבייתה, וכל הנסיונות להלביש עליו חטאים קטנים, אולי אמיתיים ואולי לא אמיתיים, רק מדללים את הביקורת עליו.

נזכרתי בדברים האלה לנוכח ההתקפה מקיר-אל-קיר על אשר גרוניס, בהקשר לפסק דינו בבג”ץ בעניין עיסקת-הטיעון האומללה עם דורסה של שחר גרינשפן. אכן, לגרוניס ישנם חטאים גדולים, אמיתיים, שעליהם הוא צריך לעוף הבייתה, אבל כל הנסיונות להלביש עליו חטאים מדומים רק מדללים את הביקורת עליו, הנכונה וצודקת.

על מה נסבה העתירה

תמצית הסיפור: פלוני דרס את הילדה שחר, אז בת 12, והביא אותה למצב של “טוב מותי מחיי”, ובמשפט התעבורה נעשתה עימו עיסקת-טיעון לפיה הוא יודה באשמה, וייגזרו עליו קנס של 1,000 ש”ח, 600 שעות שירות לתועלת הציבור, ושש שנות פסילת רשיון.

על העיסקה הכושלת, ועל דרך עשייתה, דובר רבות, והפרקליטות אף הסכימה שהתנהלות התביעה בפרשה הזאת הייתה לא-תקינה, אבל דחתה את דרישת המשפחה לערער על קולת העונש.

משפחתה של שחר לא השלימה עם העונש הקל-עד-כדי-גיחוך, ועתרה לבג”ץ. העתירה לבג”ץ הוגשה לאחר חלוף המועד לערעור.

אשר גרוניס, אשר ישב בראש ההרכב בבג”ץ דחה את העתירה בפסק-דין המונה 4713 מלים.

מרים נאור (גם היא שופטת) הצטרפה אל יגורתי בפסק-דין משלה, המונה 1174 מלים.

גם עוזי פוגלמן (מינויו כשופט פורסם אף הוא ברשומות) מוכרח היה להגיד משהו, והוא הוסיף עוד 75 מילות הסכמה.

מה היה דרוש להכרעה עצמה?

סעיף 3 לפסק דינה של נאור מונה 224 מלים בלבד, אבל די לנו ב-55 מהן כדי למצות את הנושא כולו:

למרות הפסול שנפל בהסדר הטיעון תמימת דעים אני עם חברי הנשיא כי לא ניתן לבטל עתה את תוצאותיו ומקובלת עליי מסקנתו כי משאישר בית המשפט לתעבורה את ההסדר ככתבו ומשלא הוגש עליו ערעור והעונש שנגזר בוצע ברובו, לא ניתן עוד להחזיר את הגלגל לאחור בשלב כה מאוחר של ההליך הפלילי ולאחר שפסק הדין הפך חלוט.

ואפשר אפילו לקצר עוד:

למרות הפסול שנפל בהסדר הטיעון תמימת דעים אני עם חברי הנשיא כי לא ניתן לבטל עתה את תוצאותיו ומקובלת עליי מסקנתו כי … משלא הוגש עליו ערעור .., לא ניתן עוד להחזיר את הגלגל לאחור בשלב כה מאוחר של ההליך הפלילי ולאחר שפסק הדין הפך חלוט.

הבעייה של גרוניס: על העורב אשר ביקש להלך כיונה

גרוניס יודע שיצא לו שם של ערל-לב לאדם ולחי, והוא למד גם כי כדי לזכות באמון הציבור צריך לדבר אל ליבו של הצד המפסיד, שיאמר אמנם הפסדתי במשפט, אבל נחה דעתי שבית המשפט עשה מלאכתו בחריצות, במקצועיות – וביושר, ועל כן הוא יצא מגדרו, על מנת לרצות את העותרים – הנפגעת שחר גרינשפן ומשפחתה – ולדבר אל ליבם, בבחינת “אל תראו אותי כזה מנוול”.

אלא מאי? כמו במשל על העורב שביקש ללמוד להלך כיונה, אבל לא הצליח, וכאשר הוא ביקש לחזור ולהלך כעורב, הוא שכח איך עושים את זה, ונאלץ לקרטע בהליכה מגוחכת ומעוררת רחמים, כך גם גרוניס: הוא ניסה לעשות דבר שהוא לא יודע לעשות, הוא לא רוצה לדעת לעשותו, וגם אילו רצה לדעת – הוא לא יכול, כי גרוניס נשאר גרוניס.

ועוד נחזור לכך, בהמשך, אבל קודם כל נעשה עימו מעט צדק.

התוצאה אליה הגיע גרוניס היא נכונה, ואין בלתה

חוק סדר הדין הפלילי ותקנות סדר הדין האזרחי קובעים מועדים לכל פעולה, כולל לערעור.

כדי לאפשר פעולה כלשהי לאחר המועד שנקבע בדין, יש צורך בטעמים מיוחדים.

כך הוא במשפט האזרחי – ומקל-וחומר במשפט הפלילי.

כך, למשל, שביתת הפרקליטים לא היוותה “טעם מיוחד” להארכת המועד לערעור בפרשת צחי הנגבי.

מקל-וחומר בן-בנו של קל-וחומר – כאשר פסק-הדין ניתן בהסכמת הצדדים להליך (במקרה דנן – התביעה והנאשם).

המועד להגשת הערעור הוא 45 יום ממתן גזר הדין.

החלטתו של פרקליט המדינה שלא לערער על גזר דינו של הנאשם נמסרה למשפחה 35 יום לאחר מתן גזר-הדין, קרי: 10 ימים לפני תום המועד לערעור.

אם משפחת גרינשפן הייתה עותרת נגד הפרקליטות על סירובה להגיש את הערעור, והייתה עושה זאת בטרם חלף המועד לכך, סיכויי העתירה שלה היו טובים בהרבה, עד מצויינים.

אם היא הייתה דורשת מהפרקליטות לבקש הארכת-מועד לערעור – סיכוייה היו פחותים בהרבה, אולי אפילו אפסיים, אבל מי יודע, אולי.

דא עקא שהמשפה עתרה לבג”ץ רק כעשרה חודשים לאחר מתן גזר הדין – שמונה וחצי חודשים לאחר תום המועד להגשת הערעור, ובנסיבות האלה לא הייתה לבג”ץ שום ברירה אלא להגיע למה שהגיע.

אני יודע שהדברים אותם אני אומר כאן אינם פופולאריים – ואני מתחזק בדעתי זו לאור מאות הטוקבקים שבאו בעקבות פסק הדין, אבל מה לשעות – גם לגרוניס, כמו למישאל חשין, מגיע הצדק.

הדיון בעתירה

ככל שפורסם ברבים, העתירה מכוונת כנגד הסדר הטיעון עצמו, לא כנגד פסק-הדין.

לדיון בעתירה הביאה המשפחה את שחר עצמה, מן הסתם כדי לדבר על ליבם של השופטים. וככל הנראה הקדישה ב”כ העותרים, עו”ד ענת קאופמן, חלק ניכר מטיעוניה למצבה של שחר לאחר התאונה, ולאינטרס הציבורי שבמיצוי הדין עם הנהג הדורס.

סביר להניח שגרוניס, אשר, בניגוד למה שהוא מציג את עצמו, דווקא מושפע מאוד מאימת הציבור, נתן לה לדבר כאוות-נפשה, כי אחרת הוא היה זוכה לקיתונות של רותחין מן הציבור, הרבה יותר משעתיד היה לחטוף כעת, לאחר פסק-הדין.

מה שגרוניס היה צריך לעשות הוא לומר לב”כ העותרים, בפתח הדיון משהו מעין אנחנו לא אטומים לסבלה של שחר ולרגשותיה של המשפחה, אנחנו למדנו את התיק לעומקו, ואין לנו ספק שהתנהלותה של התביעה, ואולי אף של בית המשפט לתעבורה, ואנחנו גם ערים לחשיבות הציבורית של הנושא, אבל לא מצאנו כל דרך להתגבר על המועד שנקבע בחוק להגשת הערעור. האם לגברתי יש תשובה לכך?

אני מניח שב”כ העותרים הייתה עונה אנחנו לא תוקפים את פסק-הדין, אלא את העיסקה שהובילה אליו, ואין לי ספק שהיא באה מוכנה לשאלה כזאת, אבל אז גרוניס היה עונה לה כי רק מי שהיה צד להליך יכול לתקוף הסכם שהוא עצמו היה צד לו, וגם זה, כידוע, רק במקרים שהסכמתו הושגה במירמה, באילוץ וכו’, אבל במקרה דנן הצדדים להסכם – המדינה והנאשם – אינם מעלים טענות כאלה, ואיך יכול צד שלישי – אפילו שהוא נפגע קשות מהעבירה עצמה, אבל הוא אינו צד להליך המשפטי – לבוא ולכפות על הצדדים לעיסקת הטיעון דבר שהם עצמם אינם מעוניינים בו?

וגרוניס יכול היה גם להוסיף משהו מעין נניח שאנחנו מבטלים את עיסקת-הטיעון – מה הנפקות של הביטול הזה לעניין פסק-הדין עצמו?

ושאלה נוספת, ממש מתבקשת: מחר, גב’ קאופמן, זה יקרה ללקוח שלך, מה תטעני אז?

ואני, מנסיוני הדל – אבל עדיין רב מזה של גרוניס – בבתי המשפט לתעבורה,  הייתי מוסיף: לפעמים לא נדירות הנאשם ממלמל משהו, ובפרוטוקול השופט רושם “הנאשם: מודה”. לפעמים גם מה שנרשם בפרוטוקול לא מהווה הודאה בעובדות האישום (כגון: “כבודו, אני לא יודע מי נהג ברכב”), אבל השופט מתייחס לאמירה הזאת כאל הודאה מלאה, והשאלה היא מה יעשה הנאשם אשר הורשע בלי שהודה ובלי שאשמתו הוכחה, אם הוא החמיץ את מועד הערעור, והוא עותר לבג”ץ לביטול ה”תשתית” הרעועה על פיה הוא הורשע.

התשובה: כדי לזכות בהארכת-מועד הוא יצטרך לעבוד קשה, ולשכנע את בית המשפט שהוא לא בדיוק הבין מה שמתרחש במשפט, ושלקח לו הרבה זמן עד שהוא תפס מה שהשופט עשה לו – וגם אז זה לא ממש בטוח.

פסק-הדין שניתן היה להגיע אליו: אותה התוצאה, הנמקה אחרת

כבר עמדנו לא פעם על כך שלעניין איכותו של פסק-דין לא האורך קובע.

ברוח האמור לעיל, פסק-הדין יכול היה להיות קצר – אבל ממצה, משהו ברוח 55 המלים מתוך סעיף 3 לפסק דינה של מרים נאור, עליהם עמדנו לעיל:

אנחנו ערים למצבה של העותרת, שחר גרינשפן, לסבלה ולסבל משפחתה. נציין כי הפרקליטות מודה בכשלים אשר היו בעשייתה של עיסקת הטיעון.

שאלנו את ב”כ העותרים כיצד ניתן להתגבר על הקושי הנובע מכך שחלף המועד לערער על פסק-הדין, ולא הייתה בפיה כל תשובה, זולת העניין הציבורי במיצוי הדין עם הנהג העבריין.

למרות הפסול שנפל בהסדר הטיעון, ועם כל הרצון להביא לתוצאה צודקת יותר, גם אנחנו לא מצאנו כל דרך להתגבר על הקושי האמור. לא מצאנו כל דרך לבטל עתה את הסדר הטיעון, ומשלא הוגש ערעור על פסק-הדין לא ניתן עוד להחזיר את הגלגל לאחור.

אלא שגרוניס ושות’ רצו לתת פסק-דין “מפורט ומנומק”, פסק-דין אשר ישכנע את כל העולם בכך ששופטי ישראל רגישים לסבלות האדם, ומשתדלים להגיע לתוצאה הצודקת, אלא שלא תמיד הדין מאפשר זאת.

הנמקת-יתר כושלת

בפרשת אילנה דיין נ’ סרן ר’ נתן ביהמ”ש העליון פסק-דין שאין בו שום חידוש: הם קבעו שהעיתונאית פעלה בתום-לב, ולכן עומדת לה הגנת תום-הלב. יכול להיות שלקביעה הזאת לא היה כל יסוד, אבל כדי לחזק את פסק-הדין בעיני הציבור (אשר המתין בציפורניים שלופות) המציאו השופטים מושג חדש: “אמת לשעתה”.

ההמצאה הזאת הייתה מיותרת, כי היא שיקפה, למעשה, גם את מה שהיה מקובל עד אז, אבל הציבור שם אותה ללעג ולקלס.

משה דרורי, שופט ביהמ”ש המחוזי בירושלים (וחברי לספסל הלימודים בפקולטה למשפטים) נתן פסק-דין בפרשת האברך והקופאית האתיופית. מבחינת התוצאה של פסק-הדין, הוא לא שונה מרבים אחרים, אשר לא זכו לשום תהודה ציבורית, וסביר להניח שגם במקרה הציבור היה עובר על כך לסדר היום, אלא שדרורי, מתוך רצון “להגדיל תורה ולהאדיר” (ומן הסתם גם כדי לשפר פוזיציות בתור לביהמ”ש העליון), נתן פסק-דין בן 231 עמודים, ואלה כללו נימוקים מיותרים אשר קוממו את הציבור כולו, דחפו את הפרקליטות לערער על פסק-הדין – וסיכלו לעד את סיכוייו של דרורי להגיע לביהמ”ש העליון (למרות שפחות טובים ממנו כן הגיעו לשם).

כך קרה גם במקרה דנן, כאשר פסק-הדין סובב סביב המונח “סופיות הדיון”.

סופיות הדיון היא מונח משפטי-טכני החל בעניינים שונים, אבל במקרה הזה, כאשר “מדברים אל העם”, לא היה צורך להיכנס אליו משום שהוא מעורר נוגדנים, ובעיני הציבור הוא “פרוצדורה” אשר עומדת בסתירה ל”עשיית הצדק”.

אכן, סופיות הדיון עשוייה לעמוד בסתירה לעשיית הצדק. כן, למשל, אם נאפשר עשר ערכאות ערעור, מי לידינו יתקע שהערכאה האחרונה לא תטעה, וערכאת-הערעור האחת-עשרה, אם תינתן, תתקן את המעוות? ומדוע אחת עשרה, ולא שתים עשרה, וכן הלאה?

כדי למצות את הנושא יש צורך בהרצאה אקדמית שלמה, ואכן, גרוניס מנסה לעשות זאת, אבל גם שם הוא מסתבך. כך, למשל, בדברים האלה:

אמת, לצד חשיבותו של עיקרון זה … “הסופיות אינה ערך בפני עצמו, אלא אמצעי להשגת מטרות אחרות” … על כן, מקום בו מתנגש עקרון סופיות הדיון עם אינטרס ממשי אחר, נכונו בתי המשפט לאפשר חריגה ממנו. כך, למשל, במשפט הפלילי רשאי נשיא בית המשפט העליון, או שופט אחר בבית המשפט העליון, שקבע לכך הנשיא, להורות על עריכת משפט חוזר. התנאים למתן משפט חוזר קבועים בסעיף 31 לחוק בתי המשפט …

הנימוק הזה אינו ממין העניין, משום שבעניין המשפט החוזר לא מדובר ב”נכונות בתי המשפט” לחרוג מהעיקרון, אלא משום שכאן יצר המחוקק עצמו חריג לעיקרון הזה, וכפי שגרוניס עצמו אומר בהמשך, ובצדק רב: “והעיקר, האמצעי של משפט חוזר מיועד לפעול לטובת הנאשם ולא לטובת המאשימה”.

אפשר היה, אם כן, להסתפק בהרבה פחות, להתבסס על לשון החוק אשר אינה משאירה מקום לשום שיקול-דעת וגמישות, ובכך לסיים, אבל כאשר המשפט הוא מתוקשר, וממילא מדברים אל התקשורת, השופטים מאריכים, ומאריכים, ומאריכים.

וראו, לעניין זה, גם את מאמרי הנמקת-יתר, הנמקת-חסר והנמקת ישרא-בלוף – עו”ד הרהורים על תרבות השפיטה בישראל.

מדוע נזקק גרוניס ל”סופיות הדיון”?

כעולה מדבריו של גרוניס עצמו, סופיות הדיון היא עיקרון גמיש למדי. הוא מציג זאת בשאלה (“המרכזית”, לשיטתו) האם בהליך המשפטי נושא העתירה שלפנינו נפלו פגמים המצדיקים חריגה מעקרון סופיות הדיון, והוא מתייחס לכך גם במקומות אחרים בפסק דינו.

הדבר הזה ממש לא מפתיע: שופטים לא אוהבים לכבול את עצמם לגבי העתיד, ולכן, כדי “לאכול את החבל בשני קצותיו ולהשאיר את העוגה שלמה” הם משחקים פינג-פונג עם עצמם, רצים מצד אחד של השולחן לצידו האחר, וחוזר חלילה, עם כל ה”בעד”ים וה”נגד”ים, ובסוף הם מתמקמים במקום עליו הם החליטו מראש, תוך השארת כל האופציות פתוחות להחליט בדיוק ההיפך בעתיד, כאשר לשופטים יתחשק להחליט בדיוק ההיפך.

ועל כן גרוניס מציג את השאלה “האם בהליך המשפטי נושא העתירה שלפנינו נפלו פגמים המצדיקים חריגה מעקרון סופיות הדיון?”, גירסה חלופית ל”בנסיבות העניין בלה-בלה-בלה” – קונסטרוקציה שחוקה בה משתמשים המשפטנים כאשר אין להם משהו חכם יותר לומר.

את משחק הפינג-פונג הזה אנחנו מכירים עוד מהמאמר שופטים נכבדים, סלקו ידיכם מהתקשורת, שם אמרתי, בהקשר לפסה”ד בבג”ץ ניר גלילי:

פסק-הדין העיקרי בעתירה ניתן ע”י הטובה-למי (שטרסברג-כהן) והוא מכיל שלושה חלקים (“כמו כל דבר בצבא”):

החלק העיקרי – 3513 מלים, בו היא משחקת פינג-פונג עם עצמה, ומתרוצצת בין העיקרון לפיו שיקול-הדעת על קידומו של הקצין נתונה בידי הרמטכ”ל ולא בידי בית המשפט, לבין העיקרון הנגדי ששיקול-הדעת לא יחרוג ממיתחם הסבירות. שום דבר חדש, ובסך-הכל הרבה-הרבה “מים”, ופסק-הדין הארוך לא נועד לליבון הבעייה, אלא להראות “רצינות”.

החלקים השני והשלישי הם שתי הערות-אגב אשר לא היו חיוניות – לא לחלק האופרטיבי של פסק-הדין, ואף לא להנמקתו.

החלק השני – 160 מלים אשר אינן אלא הטפת-מוסר לעותרת, שהיה עליה “להיות מודעת לזכותה ולחובתה להדוף מעל עצמה מערכת יחסים אינטימית שאין היא רוצה בה וזאת גם במסגרת ההיררכיה הצבאית”.

והחלק השלישי – 307 מלים של התחשבנות עם העותרת על שהיא העסיקה איש יחסי ציבור “כדי לייצגה בתקשורת”, יחד עם הערה כי “אף שנושא זה אינו משליך על הדיון בעתירה ועל תוצאותיה, ראוי להתייחס אליו”.

בסך הכל – 3980 מלים.

ובהמשך, בהתייחסותי לפסק דין אחר של הבג”ץ, בעניין אחר, דומה אבל מורכב יותר וחמור יותר, ציטטתי במלאו את פסק-הדין האחר, אשר, בגלל שהוא לא היה מתוקשר, הוא מנה 40 מלים בלבד (ההדגשה לא במקור):

עיינו בכתב העתירה ובתגובת המשיב. כן שמענו את טענותיו של בא-כח העותר ואת תשובת באת-כוח המשיב. הגענו לכלל מסקנה, כי בנסיבות העניין אין בסיס להתערבות בית המשפט בהחלטת המשיב, וממילא אין עילה להוצאת צו-על-תנאי. העתירה נדחית.

עינינו הרואות: גורנישט-מיט-גורנישט אשר במרכזו עומדת הקלישאה השחוקה “בנסיבות העניין”.

ומה זה אומר? זה אומר כי אם, בעתיד, ירצו השופטים לדחות עתירה הדומה לזו הראשונה, או לקבל עתירה בדומה לזו השנייה, שום דבר לא יפריע להם לפסוק את ההיפך ממה שפסקו בעבר, שהרי “כל מקרה ונסיבותיו המיוחדות/ספציפיות/”פרטיקולאריות”/בלה-בלה-בלה”.

ומי שסבור כי שמירת האופציות האלה היא רק לפסיקה שונה במקרים דומים, שיהיה מוכן לגרוע מכך: פסיקה ברוב-עם-והדר עם צו מוחלט במקרים מפוקפקים, ולעומת זאת דחיית העתירה, עם זריקה מכל המדרגות כגנבים-בליילה, במקרים בהם החובה לתת צו מוחלט זועקת לשמיים. ראו, לעניין זה את מאמרים המצויין (והצנוע, לא לשכוח!) על אימת הציבור שאחזה בשופטינו, על שיקולי הרשות המבצעת ועל פסיקה במצפון רע.

כן, גם שם כיכב גרוניס, אם לא אכפת לכם, ואם יש לכם תשוקה בלתי-נשלטת להיות מופתעים.

במקרים כאלה אין מקום לגמישות

במשפט הפלילי, פרט לכמה חריגים המאפשרים קובלנה פלילית פרטית, האינטרס הציבורי מיוצג ע”י המדינה, שהיא המאשימה, ואין בלתה. כאשר המדינה כושלת בניהול ההליך הפלילי, והנאשם יוצא זכאי, או בעונש מגוחך, הציבור משלם את המחיר. משלמים את המחיר אלה שנפגעו, והם חפצים בנקמה, ומשלמים את המחיר אלה שייפגעו בעתיד, שהרי מטרתו של המשפט הפלילי היא, בין השאר, למנוע עבירת בעתיד, ואם עבריינים יוצאים נקיים, או “בזול” – אפקט ההרתעה מאבד את כוחו.

הליכים פליליים ואזרחיים, כידוע, מתחילים לרוב בבית משפט השלום, ולפעמים בביהמ”ש המחוזי, כערכאות ראשונות, “דיוניות”.

על פסק הדין של הערכאה הראשונה יש ערעור אחד בזכות – אם מבימ”ש השלום למחוזי, ואם מביהמ”ש המחוזי – לעליון.

כדי להגיע לערעור בביהמ”ש העליון בהליך שהתחיל בבימ”ש השלום והמשיך בערעור לביהמ”ש המחוזי, יש צורך לבקש ולקבל רשות ערעור, והדברים ידועים.

כדי להמשיך ולדון בפסק-דין של ביהמ”ש העליון, קיים מוסד הדיון הנוסף, בפני הרכב רחב יותר של ביהמ”ש העליון, אבל הליך כזה הוא נדיר-שבנדירים.

במשפט הפלילי ישנו מסלול נוסף: המשפט החוזר, וגם כאן הדברים ידועים, ומי שלא זכה בצדק (לפחות כהבנתו ואמונתו) פתוחה לפניו גם אפשרות החנינה, ובכך מתמצות כל האפשרויות.

הליכי הבג”ץ מתנהלים במסלול אחר, מקביל, בו מתבררים סכסוכים בתחום המשפט המנהלי – עניינים שבין הפרט לרשות השלטונית – וכפי ששני קווים מקבילים לא ייפגשו לעולם, הליכי הבג”ץ אינם יכולים לחדור לתחום המשפט האזרחי או הפלילי, אלא אם מוצאים דרך לתקוף את מעשי הרשות המנהלית, ככל שיש להם השלכה (לרוב עקיפה) על ההליך האזרחי או הפלילי.

כך, למשל, אם בית המשפט (האזרחי או הפלילי) חרג מסמכותו, אפשר לטעון כי פסק-דינו הוא “בבחינת אפס”, ולעתור לבג”ץ כנגד הרשות המבצעת, על מנת שזו תימנע מלבצע אותו (למשל: בג”ץ בוגנים הידוע, משנת 1958), וכפי שכבר ראינו לעיל, אם, כל עוד ניתן היה הדבר, משפחת גרינשפן הייתה עותרת נגד התביעה הכללית כדי לסכל את עיסקת-הטיעון, או כדי לכפות עליה לערער (או לבקש הארכת-מועד לערעור) – לו אכן כך היה הדבר, הבג”ץ הוא אכן הכתובת המתאימה.

אבל במקרה דנן אין שום אפשרות לחדור דרך המחיצה המפרידה בין ההליך המנהלי לבין ההליך הפלילי, וכיוון שהמועדים אשר נקבעו בחוק כבר עברו, אין שום אפשרות להתגמש.

צודק, איפוא, גרוניס באמרו כי

“בענייננו, אין מדובר בניסיון להביא לביקורת שיפוטית על הסדר טיעון לפני שבית המשפט הפלילי אישר אותו, או אף לאחר אישורו. העתירה מבקשת להביא לביטולו של הסדר טיעון לאחר שניתן פסק דין ופסק הדין הפך חלוט. אין לקבל שבשלב כה מאוחר של ההליך הפלילי, תבוא התערבות שיפוטית שמשמעותה פתיחה מחדש של ההליך”.

ונשאלת השאלה לשם מה הוא הכניס כל כך הרבה מלל מיותר לסיפור הזה.

למה “נועד” ההליך?

אומר גרוניס:

חשוב, עם זאת, להדגיש, כי ההליך שלפנינו לא נועד לבחון את הסדר הטיעון גופו או את שיקולי התביעה להתקשר בהסדר הטיעון. ההליך שבפנינו גם לא נועד כדי לבחון את שיקול הדעת של הפרקליטות בהחלטה שלא להשתחרר מהסדר הטיעון ולא להגיש ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה, וגם לא את שיקול דעתו של בית המשפט לתעבורה, שקיבל את הסדר הטיעון.

ונשאלת, אם כן, השאלה למה כן נועד ההליך, אם לא את כל אלה, ומה נשאר “לבחון” אחרי שהוצאנו מהרשימה את “הסדר הטיעון גופו”, את “שיקולי התביעה להתקשר בהסדר הטיעון”, את “שיקול הדעת של הפרקליטות בהחלטה שלא להשתחרר מהסדר הטיעון ולא להגיש ערעור”, וגם לא את “שיקול דעתו של בית המשפט לתעבורה, שקיבל את הסדר הטיעון”?

אז אני “יגיד” לכם: גרוניס הביא את הקשקשנות הזאת כ”הקדמה” לדברים שאמר מיד בהמשך:

אנו מצויים כיום בשלב שבו כבר הוכרע הדין, פסק הדין הפך חלוט, וגזר הדין בוצע בחלקו. בנסיבות אלה, השאלה המרכזית הנשאלת היא אם נפל בהליך פגם בעוצמה כזו שתצדיק שימוש בסעד קיצוני, חריג שבחריגים, של ביטול ההליך כולו.

ואם “אנו מצויים כיום בשלב שבו כבר הוכרע הדין, (ו)פסק הדין הפך חלוט”, נשאלת השאלה לשם מה נחוץ שחקן-החיזוק ש”גזר הדין בוצע בחלקו”?

שחקן-חיזוק מיותר

שופטי הבג”ץ מסתמכים, בין השאר, על כך שגזר הדין כבר “בוצע בחלקו” (גרוניס) או “בוצע ברובו” (מרים נאור).

לא קשה לנחש מדוע ציינו השופטים את העובדה שהעונש כבר בוצע “בחלקו”, או “ברובו”: כדי שבפעם הבאה, אם הם דווקא ירצו להתערב, הם יוכלו להגיד אמנם בפרשת גרינשפן קבענו כי … אולם באותו המקרה צויין כי העונש כבר בוצע בחלקו, או ברובו, ואילו במקרה דנן, על נסיבותיו הפרטיקולאריות, העונש עדיין לא בוצע.

וכמובן שאפשר להקצין את הדוגמה ולומר כי אמנם בפרשת גרינשפן קבענו כי … אולם באותו המקרה כבר בוצעו 51% מהעונש, ואילו במקרה דנן, על נסיבותיו הפרטיקולאריות, בוצעו רק 50% מהעונש.

שחקן-החיזוק הזה נועד לשתי מטרות מנוגדות: גם לחזק את פסק-הדין הנוכחי מול הביקורת הצפוייה, וגם להחליש את כוחו לגבי העתיד, כאשר שרירות-ליבם של השופטים תכוון אותם לתוצאה אחרת.

האם זה לא היה “מערער את היציבות המשפטית”? אתמהה!

שחקן-חיזוק מזיק

על העובדה שגזר הדין כבר “בוצע ברובו” מוסיפה נאור נימוק נוסף לאי-התערבותו של הבג”ץ: “משאישר בית המשפט לתעבורה את ההסדר ככתבו …”.

הנימוק הזה מחייב דווקא את התוצאה ההפוכה, אם השופטים היו מאוד רוצים להתגמש, ומוצאים דרך להתגבר על כל הקשיים שהם-עצמם הצביעו עליהם (ושאני תומך בהם).

תארו לעצמכם שביהמ”ש לתעבורה היה מפעיל את שיקול-דעתו, ומאשר את הסדר-הטיעון, אבל לא “ככתבו”, אלא בשינויים קלים לחומרה (ואולי אף לקולה, כי גם לכך הוא מוסמך), או שהיה מחמיר בחלק ממרכיבי העונש, ומקל באחרים, אבל בסך-הכל היה גוזר על הנאשם עונש שגם הוא “מקל באופן שאינו מתאים למעשים בביצועם הודה ולתוצאותיהם הקשות” (כלשונו של גרוניס).

אם נלך לשיטתה של נאור, החריגה של ביהמ”ש לתעבורה מהסדר הטיעון, לו הייתה כזאת, הייתה מחלישה את הסדר הטיעון, ואולי – בנסיבות “פרטיקולאריות” אחרות – הייתה מאפשרת את התערבות הבג”ץ, אבל קוץ כזה אליה בו, שאם ביהמ”ש לא מאשר את הסדר-הטיעון – כל העתירה נופלת, משום שאז כבר לא היה נשאר לעותרים את מה לתקוף – זולת הסדר טיעון שלא אושר ובכך הפך לעובדה “היסטורית” לא-רלוואנטית.

“משהו טוב כבר לא ייצא מזה”

כאשר אני קורא פסק-דין אשר כבר בהתחלה הוא מלא “מים”, אני אומר לעצמי כי משהו טוב כבר לא ייצא מזה, וכך הרגשתי בראי כי התאונה בה נפגעה שחר הייתה “בשעה 17:00 לערך”, כי “כתוצאה מהתאונה נחבלה שחר חבלת ראש קשה ביותר. נגרמו לה שברים בגולגולת, בצקת מוחית ודמם סובדוראלי”, וכו’, וכו’, וכו’.

מה הקשר בין התיאורים האלה לבין השאלה אם ניתן לתקוף בבג”ץ את הסדר הטיעון, אחרי שזה “גולם” לתוך פסק-דין שכבר לא ניתן לערער עליו?

התשובה ידועה: כדי ליצור רושם של פסק דין “מפורט ומנומק” ושל “ניתוח מעמיק” מנפחים את פסק-הדין (ואת השכל של הקורא) בשלל עובדות לא-רלוואנטיות, כמו “דמם סובדוראלי”, ואם אין מספיק עובדות כאלה – אפשר גם לציין את צבע שרוכי הנעליים של השוטר אשר חקר את התאונה, את מספר הרכב המשטרתי בו הוא הגיע אל מקום התאונה, ואפילו את עומק הפרופיל של הצמיגים שלו.

ראינו את גרוניס בקלונו זה גם בבג”ץ פיטום האווזים, שם הוא הבליע את 65 המלים הרות-האסון בים-מלל של 9072 מלים, וזה עו”ד לא הכל.

לכן, כשאני רואה בתחילת פסק-הדין, או במהלכו, תשפוכת כזאת, אני יודע שהשופט נכנס לעניין הזה במצפון רע, ומשהו טוב כבר לא ייצא כאן.

כך קרה גם כאן: גרוניס הגיע לתוצאה הנכונה, אבל במצפון רע.

על התגובות בציבור

מאות טוקבקים התפרסמו בשולי הכתבות שעסקו בפסק-הדין הזה, ובהערכה גסה 99% מהם תקפו את גרוניס על פסק-הדין הזה (ראו, למשל, כאן). הגדיל לעשות דורון אביגד, כתב גלובס, במאמרו האיש שלא היה שם: על החלטת העליון בתיק שחר גרינשפן, אותו הוא מסיים במלים האלה:

בהחלטה אומללה אחת הטיל גרוניס ספק ביכולתה של מערכת שלמה להביא צדק, צדק פשוט, צדק כמעט מובן מאליו. בכך, הוא גם הטיל ספק טורדני בעצם ההחלטה למנותו לנשיא העליון. בהחלטתו בעניין גרינשפן, גרוניס מדבר על “לקחים” ועל סדנאות שינון לפרקליטות, כדי להימנע מטעויות חוזרות. מבורך. אבל, מה כל זה שווה אם המערכת לא מסוגלת לצאת מקיבעונה ולתקן עוול ראשוני גדול כל כך? מה שווים עקרונות יסוד במערכת שלא מסוגלת לספק תוצר הגיוני, מניח דעת?

אני מסכים עם כל המגיבים (כולל אלה שהגיבו למאמרו של אביגד), לגבי המסקנות הדרושות לגבי מערכת המשפט בכלל וגרוניס בפרט, כי כולם התעוררו סוף-סוף מעיוורונם, והגיעו למה שאני הגעתי לפני כמעט חמישים שנה.

לגרוניס היו כבר הרבה החלטות אומללות אשר “מטילות ספק ביכולתה של מערכת שלמה להביא צדק, צדק פשוט, צדק כמעט מובן מאליו. … ספק טורדני בעצם ההחלטה למנותו לנשיא העליון” … וגם אני שואל – קרוב לחמישים שנה – “מה כל זה שווה אם המערכת לא מסוגלת לצאת מקיבעונה ולתקן עוול ראשוני גדול כל כך? מה שווים עקרונות יסוד במערכת שלא מסוגלת לספק תוצר הגיוני, מניח דעת?”.

אלא מאי?

המחלה חשוכת-המרפא של מערכת המשפט, וגרוניס בראשה, היא תרבות השפיטה הקלוקלת, ולצערי אף אחד מהמגיבים, כולל כותבי המאמרים, אשר תקפו את גרוניס ושות’ על פסק-הדין הזה מעולם לא תקף את שורש תרבות השפיטה של שופטי ישראל, ומה שהקפיץ אותם היה השורה התחתונה בפסק-הדין, אשר לא מצאה חן בעיניהם.

מעניין מה הם היו אומרים אם עסקת-הטיעון הייתה חמורה באפון מקומם, ודווקא הנאשם היה מבקש לפתוח אותה, מאותם הנימוקים בהם השתמשה משפחת גרינשפן: כולם היו צוחקים לו בפנים.

אם גרוניס היה פוסק את הדין בהטלת-מטבע, ומגיע לתוצאת הרצוייה למגיבים, הם היו מוחאים לו כף.

אז צר לי מאוד להיות לא-פופולארי, אבל במקרה הזה לגרוניס ושות’ לא הייתה כל ברירה אחרת, אלא לדחות את העתירה, כפי שהסברתי כאן – אם כי הוא עשה זאת במצפון רע.

ובניגוד לכל המגיבים והפרשנים, אני אמשיך לתקוף את גרוניס ושות’ ולהכות בהם עד שיעופו כולם הבייתה, וכפי שאתם רואים – גם במאמר הזה לא עשיתי להם שום הנחות.

אבל גם לפושעים הכי גדולים מגיע צדק, ומהעיקרון הזה איש לא יזיז אותי.

______________

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”  לדף הפייסבוק לסגור את לשכת עורכי הדין  לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר   לדף הפייסבוק של האתר של קימקא 

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים איך נפטרנו מאשר גרוניס

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר