אל
תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”

לדף
הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר

לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

לדף הפייסבוק לסגור את לשכת עורכי
הדין

(תנו “לייק” לביטולו של הגוף הכי בולשוויקי בישראל)

מחזה הדוקודרמה החדש: זרוק
אותו לאיראנים –

איך נפטרנו מאשר גרוניס

במאמר שכתבתי לפני ארבע שנים, ערב הבחירות שהביאו את אובאמה
לבית הלבן, משענת
קנה רצוץ, עסקתי בהרחבה בשאלה הזאת. האירועים שהביאו אז לכתיבת המאמר לא
היו קשורים למדינת ישראל או לאיראן, אבל מסקנותיו ישימות למצבה הנוכחי של מדינת
ישראל מול האיום האיראני. הדיון הנוכחי יתבסס בחלקו על דברים שנאמרו במאמר הקודם.

עם כל האהדה שאנו
חשים כלפי מדינה קטנה המאויימת ע”י שכן תוקפני, אין בכך משום הצדקה לצאת
למלחמה עבורה. כמה נורא, מדהים, ובלתי יאומן הוא לצפות שאנחנו נצטרך לחבוש מסכות
גז ולחפור חפירות מגן בגלל סכסוך בארץ נידחת בין עמים שאנו לא יודעים עליהם הרבה (However
much we may sympathize with a small nation confronted by a big and powerful
neighbor, we cannot in all circumstances undertake to involve in war simply on
her account . . How horrible, fantastic, incredible it is
that we should be digging trenches and trying on gas masks here because of a
quarrel in a far-away country between people of whom we know nothing).

דברים אלה נאמרו לפני 74 שנים. פחות מעשרה חודשים אחרי שהדברים האלה נאמרו, האיש שאמר אותם,
נוויל צ’מברליין – ראש ממשלת בריטניה בסוף שנות השלושים של המאה הקודמת, ראה את חלום הבלהות שלו
מתגשם כשהוא מצא את עצמו
יוצא למלחמה בגלל סכסוך בארץ נידחת בין עמים עליהם איננו יודעים הרבה. זו הייתה מלחמה בה אף אחד לא רצה, מלחמה לה הוא
כלל לא היה מוכן, מלחמה בה היקף הנזק והקורבנות היו ללא כל
תקדים בהיסטוריה האנושית.

נוויל צ’מברליין ייזכר לדורות בזכות ה“שלום בזמננו” שהוא הביא לאנושות, אבל זה רק מלמד שאת הגלגל לא המציאו באוסלו.
לזכותו של צ’מברליין יאמר שבניגוד לשוטי אוסלו,
הספיקו לו חודשים ספורים כדי להיווכח בטעותו ולשנות כיוון
במדיניותו. בחורף
1939, אחרי שגרמניה הפרה את הסכמי מינכן והשתלטה על צ’כוסלובקיה כולה, צ’מברליין החל במדיניות של הגברת
החימוש וחתם על חוזה הגנה עם פולניה. זאת האחרונה, בשל המחלוקת על ה“פרוזדור” הפולני ועל העיר ה”חופשית” דנציג, הייתה הכתובת ה“טבעית” לצעד הבא בתוכניות ההתפשטות של היטלר.

עד כמה שזה נשמע ציני, המשפט עם כל ההבנה שאנו חשים למצוקתה של אומה קטנה המותקפת ע“י מדינה שכנה, איננו יכולים לצאת למלחמה בכל פעם שזה קורה
איננו חסר היגיון. לא משנה מי הוא הצד הצודק בסכסוך, או מי הוא
“התוקפן“,
או מי התגרה במי, אם כל סכסוך בין מדינות שכנות היה מוביל
למלחמה – אזורית או גלובלית, התותחים לא היו שותקים לרגע.
מאליה מתבקשת השאלה מתי כן יוצאים למלחמה?
מה הם הקריטריונים ומי מחליט? מדוע שמירה על שלמותה הטריטוריאלית של פולניה
הייתה סיבה לצאת למלחמה בעוד שאת צ’כוסלובקיה היה נכון
להפקיר לגורלה?

החלטתו של צ’מברליין לחתום על חוזה ההגנה עם פולניה הובילה
בסופו של דבר למלחמת
העולם השנייה. במחשבה
לאחור זאת הייתה
החלטה פזיזה וחסרת אחריות ממדרגה ראשונה. לבריטניה לא הייתה כל יכולת לממש את ההתחייבות שלה, וגם
צרופה של צרפת לחוזה ההגנה לא שינה את המצב. ספק רב אם צ’מברליין היה חותם על החוזה לו הוא היה חושב לרגע שהשטר יוגש לפירעון.
עצם הרעיון של יציאה למלחמה היה מנוגד באופן
קוטבי לכל השקפת עולמו. קרוב לוודאי שהוא האמין שעצם קיומו של חוזה ההגנה ירתיע את היטלר מלתקוף את
פולניה. צ’מברליין
ראה בהיטלר מנהיג רציונלי, מנהיג שלא עושה שטויות כמו לצאת למלחמה עם האימפריה הבריטית בגלל איזה
סכסוך מקומי. הר היטלר הוא ג’נטלמן אתו אנו יכולים לעשות עסקים
(Herr Hitler is a gentleman with whom
we can do business), הוא אמר לעיתונאים במטוס שהחזיר אותו ממינכן ללונדון. גם היטלר, למרות הרטוריקה המתלהמת, לא היה מעוניין במלחמה. הוא האמין, והייתה לו סיבה
טובה לכך על סמך “ביצועי” העבר (ההשתלטות על חבל הרוהר, סיפוח אוסטריה, כיבוש
צ’כוסלובקיה וה“נייטרליות” של בעלות הברית בעת מלחמת האזרחים בספרד),
שחוזה ההגנה עם פולניה יתגלה כעוד צ’ק ללא כיסוי, ושהוא יצא
מזה בלי להסתבך במלחמה של ממש. וכך,
בלי שאף אחד רצה את זה, פרצה מלחמת העולם, מלחמה ששינתה את מהלך ההיסטוריה, רק מפני
שהמנהיגים המעורבים ראו בצד השני את מה שהם רצו לראות.

ככלל, מדינות יוצאות למלחמה רק באחד משני מקרים.
האחד, כאשר זה תואם את האינטרסים שלהן, וגם אז
רק כאשר קיימת סבירות גבוהה לניצחון, והשני, כאשר הן
מותקפות. העובדה
שצ’מברליין לא הפר את התחייבותו לפולנים, ונחלץ לעזרתם כאשר הם הותקפו ע“י גרמניה היא חריג, היוצא מן הכלל שמוכיח את הכלל. כשנדמו התותחים ב 1945, אירופה הייתה ברובה איי חורבות ופולניה, שהשמירה על עצמאותה
הייתה העילה לפרוץ המלחמה,
הייתה תחת כיבוש רוסי שנמשך קרוב לחמישים שנה.

בכל מה שקשור לאיום האיראני, לא צריך ללכת רחוק כדי למצוא
תשובה לשאלה אם אפשר
לסמוך על כך שארה“ב, תבוא לעזרתה של ישראל ביום פקודה. הניסיון של ישראל מדבר בעד עצמו. ב-1956 כשאייזנהאואר כפה
על ישראל את הנסיגה מסיני, ניתנה לישראל התחייבות בכתב שאם המצרים יטילו הסגר ימי
על השיט לאילת, ארה”ב תתערב. ב-1967, כשישראל פנתה לארה”ב – נו, איפה
אתם? התגובה האמריקאית הייתה “בואו נבדוק מה בדיוק הובטח”, ושלחו את
הג’ינג’י להביא את המסמך המקורי מהארכיון של מחלקת המדינה. הוא עדיין מחפש את
המסמך. באוגוסט 1970 ישראל נכנעה ללחץ אמריקאי והסכימה להפסקת אש במלחמת ההתשה –
בתנאי שהמצרים לא יקרבו טילי נ”מ לתעלה. המצרים הפרו את ההסכם כבר למחרת היום
בו הופסקה האש. כשישראל התלוננה, ואף הביאה צילומי אוויר להוכחת טענתה, התגובה
האמריקאית הייתה “צריך לבדוק”. החשבון הוגש לישראל (לא לארה”ב)
באוקטובר 1973. צריך להיות נאיבי מאוד (אני מתבטא בעדינות) כדי להאמין שהדברים
יהיו שונים בעתיד. מנקדות מבטו של האמריקאי הממוצע, עם כל האהדה לישראל ועם ההכרה
בכך שהיהודים הביאו לעולם את התנ”ך ואת ישו, זו עדיין לא סיבה שארה”ב
תסתכן בפעולה שיכולה בקלות לגרור אותה למלחמה עם כל העולם המוסלמי. על אחת כמה
וכמה אחרי הקזת שהם ספגו בעיראק וממשיכים לספוג באפגניסטאן. זה בכלל לא קשור
לאובאמה. זאת אשליה להאמין שנשיא אחר, יותר “אוהד” למדינת ישראל, ינהג
באופן שונה. נשיא אמריקאי ידאג קודם כל לאינטרסים של ארצו כפי שהוא רואה אותם,
ויפעל בהתאם. אין שום סיבה בעולם שזה יהיה אחרת.

בכוונה לא נכנסתי כאן לדיון בשאלת היכולת. אני אהיה האחרון
לזלזל ביכולתה הצבאית של ארה”ב, אבל כאשר ליכולת לא מתלווה מוכנות להשתמש בה,
היכולת הייתה כלא הייתה. הדברים מקבלים משמעות מיוחדת עם אובאמה בבית הלבן. לכל מי
שהמשמעות של מנהיגות מאחור (Leading from behind), הסיגנון אותו
אובאמה אימץ, איננה ברורה, אני מציע לפתוח את ספר מלכים ב’ ולקרוא את פרק י“ח, פסוק כ“א עַתָּה הִנֵּה בָטַחְתָּ
לְּךָ עַל מִשְׁעֶנֶת הַקָּנֶה הָרָצוּץ הַזֶּה, . . . אֲשֶׁר יִסָּמֵךְ
אִישׁ עָלָיו, וּבָא בְכַפּוֹ וּנְקָבָהּ.
אחזור להלן לנקודה הזאת.

בשל פוטנציאל ההרס הגלום בו, הימצאותו של נשק גרעיני מכניסה
מימד חדש לתמונה, אבל זה לא ישנה הרבה באשר לאפשרות שישראל תוכל לסמוך על בעלות
בריתה.

כדאי וצריך להכיר בעובדה שישראל בודדה במערכה. שום הצטעצעות
מילולית לא תשנה את המציאות הזאת. לטוב או לרע, את מה שישראל לא תעשה בעצמה, אף
אחד לא יעשה במקומה. הבעיה היא שקשה מאוד לדעת מה אפשר ו/או צריך לעשות אם בכלל.

אסטרטגית העמימות בה ישראל נקטה במשך כל השנים, אומצה
ע”י האיראנים והם מיישמים אותה במידה לא מבוטלת של הצלחה. ההצהרות המושמעות חדשות
לבקרים מפיהם של אחמדינג’אד ומנהיגים איראניים אחרים הן בליל של שקרים
ודיסאינפורמציה מתובל במעט עובדות. לאף אחד אין צל של מושג מה באמת מסתתר מאחורי
המושג “יכולת גרעינית” של איראן, ואם יש כיסוי לאיומים אותם שומעים כל
הזמן. אני מקווה שמי שצריך לדעת יודע. אבל בהשאלה מהקשר אחר מי שיודע לא
מדבר, ומי שמדבר לא יודע.

בישראל כולם מדברים. כמות המלל ועוצמת הקול הן ביחס הפוך
למידת הידע. פרשנים ומומחים למיניהם מסבירים מעל כל במה אפשרית שחשוב לקיים
“דיון ציבורי” בנושא כל כך הרה גורל. דיון ציבורי? מי דן ואיזה ציבור –
קבוצה של אנשי תקשורת עם אג’נדה הנעזרים בשורה של בדימוסים שפעם היו בעניינים,
מנהלים חד שיח בינם לבין עצמם. לזה הם קוראים דיון ציבורי. מה הם יודעים שהציבור
לא יודע? מה יש להם לתרום? הידע וההבנה שלהם מתמצים בכך שהם יודעים שיש אוראניום
238 ויש אוראניום 235. כמה מבינם מבינים בדיוק מי הוא מה ומה זה משנה בכלל? בזכות
זה הם מרשים לעצמם לערער על סמכותו של נתניהו לקבל החלטות למרות שהוא נבחר בבחירות
דמוקרטיות לראשות הממשלה. המדקדקים מרחיבים את המטרה שתכלול גם את ברק – מה לשר
הביטחון ולקבלת החלטות בנושאי ביטחון? משום מה שכחו את ליברמן. זה באמת לא יפה –
הוא עוד עלול להיעלב. השאלה היא לפיכך לשם מה בכלל נחוצה ממשלה? בפרפראזה על דבריו
של מנחם בגין – יש עיתונאים בישראל.

א.ב. יהושע ודוד גרוסמן כותבים מאמרים. גילה אלמגור ויאיר
גרבוז חותמים על עצומות, עמוס עוז, סמי מיכאל ויורם קניוק שולחים מכתב
“דחוף” לראש הממשלה – זה האחרון נשלח ע”י עו”ד מלווה בהתראה
שהם עומדים לעתור לבג”ץ! לנתניהו באמת לא נותר מה לעשות. הוא יכול לחזור בשקט
לביתו בקיסריה ולהשתזף על שפת הים. יש מי שדואג לעניינים. בהשאלה מספר תהילים (פרק
ח’, פסוק ג’) מִפִּי סוֹפְרִים, יוֹצְרִים וּמִשׁוֹרְרִים — יִסַּדְתָּ-עֹז:
לְמַעַן צוֹרְרֶיךָ; לְהַשְׁבִּית אוֹיֵב, וּמִתְנַקֵּם.

אסיים בכמה הרהורי כפירה. שאלה שמציקה לי כבר זמן רב היא
מדוע האמריקאים מייחסים חשיבות כזאת למניעת צעד ישראלי נגד איראן. למה זה אכפת להם
בכלל? ישראל היא זאת שתישא בתוצאות אם יש ממש בחששות מאיראן. נכון, זה ישפיע על
מחירי הנפט בשוק העולמי, ונכון גם שזה ירגיז מאוד את העולם המוסלמי, אבל בסך הכל
נראה לי שיש מידה רבה של הגזמה בהערכות של ה”נזק הסביבתי” שייגרם. ה”עליה
לרגל” של כל המי ומי האמריקאיים לירושלים על מנת להפציר בממשלת ישראל לא
להתקיף את איראן היא מאוד לא מידתית.

אבל תארו לעצמכם את התרחיש הבא. מתקרב חודש נובמבר וכל
התחזיות מנבאות לאובאמה כישלון מוחץ בבחירות. הכלכלה ממשיכה לשקוע, והאבטלה ממשיכה
לתפוח. בוש יושב בשקט בטקסס ומסרב לקחת עליו את האחריות למצב. צוות אובאמה איננו
מצליח לשכנע את ציבור הבוחרות שאספקה חופשית של אמצעי מניעה היא פתרון הולם לבעייתן
של נשים שצריכות לעבוד לפרנסתן ואינן מוצאות עבודה. ציבור הקשישים שנאלץ להתמודד
כבר היום עם קיצוצים ב MediCare כבר לא “קונה” את הלוקש האובאמי
שזו תוצאה של התוכנית הכלכלית של הרפובליקנים שעדיין לא עלתה לדיון אפילו. אובאמה
זקוק באופן דחוף לאיזה שהוא הישג ספקטקולרי, הישג שישוב וילכד סביבו את ציבור
הבוחרים. אולי זה היה מוקדם מדי לחסל את בין-לאדן, אבל את הנעשה אין להשיב. מה
נשאר? איראן. שניים שלושה טילים על איזה מתקן גרעיני באיראן – אמיתי או חזוי – ערב
הבחירות, וב-20 לינואר אובאמה הוא זה שנושא את נאום ההכתרה. הבעיה היחידה בסיפור
הזה היא שנתניהו יכול לשבש לאובאמה את כל התוכנית אם הוא יכניס לאיראנים מכה
מקדימה לפני מועד הבחירות.

נשמע לכם דמיוני? אל תהיו כל כך בטוחים. כדאי לשים לב שאף
פעם, כאשר שומעים מפיו של דובר כזה או אחר של הממשל את המשפט כל האופציות
מונחות על השולחן לא מצורף להצהרה פרוט של האופציות בהן מדובר. איני יכול
לומר בביטחון שזה מה שיקרה, אבל הביטוי I’m going to do whatever it takes איננו המצאה
מקורית של אובאמה. הסיכוי לארבע שנים נוספות בבית הלבן הוא פיתוי שרק מעטים יכולים
לעמוד בפניו.

אני אסיר תודה לרעייתי סמדר, שנטעה במוחי את הרעיון שאובאמה
עשוי לבצע את ה”תרגיל” האיראני לצורך מסע הבחירות. רעייתי איננה מרבה
לעסוק בפוליטיקה כמוני, אבל התחזיות שלה עד היום התממשו הרבה יותר מאשר אלו של
המומחים וה”מייבינים” למיניהם.

______________

המלצת היום: על ה”עמימות” הגרעינית של מדינת ישראל: מה זאת
“עמימות”?

_______________

אל
תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”

לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר

לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

(תנו “לייק” לעדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר
חדש)

מחזה הדוקודרמה החדש: זרוק
אותו לאיראנים –

איך נפטרנו מאשר
גרוניס

לדף הפייסבוק לסגור את לשכת עורכי
הדין

(תנו “לייק” לביטולו של הגוף הכי בולשוויקי בישראל)