קבורת חמור
קבורת חמור
(תנו “לייק” לעדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש)
לדף הפייסבוק לסגור את לשכת עורכי הדין
(תנו “לייק” לביטולו של הגוף הכי בולשוויקי בישראל)
יש לי יום יום חג,
יש לי חג יום יום,
אני יכול לשמוח איך שבא לי,
וזה הוא זה החג האמיתי
שירה של נעמי שמר מיטיב לתאר את הרגשתו של אולמרט, כאשר נודע לו שהוא זוכה מההאשמות העיקריות שהוטחו בו. ובאמת יש לו סיבה טובה לשמוח. אבל החג האמיתי, החג אותו צריך לחגוג כל עם ישראל, הוא מפלתה של הפרקליטות..
הפרקליטות הפסידה בגדול. זה לא היה הפסד בנקודות. זה היה נוק אאוט במלוא מובן המילה, נוק אאוט שהשכיב אותה על הקרשים. סטירת הלחי שהפרקליטות חטפה לא תשכח במהרה. אולי זה יגרום לאנשים המאיישים את מסדרונות הפרקליטות לרדת מהעץ עליו הם טיפסו וישים קץ אחת ולתמיד לזלזול הבוטה שלהם בשלטון החוק. זלזול שבא לידי ביטוי בדבריו של אורי קורב, ראש הצוות שניהל את התביעה הכושלת נגד אולמרט. השופטים הם חמורים הוא הסביר לסטודנטים שבאו ללמוד מפיו הלכות חוק ומשפט. במלים אחרות, לא צריך לקחת אותם ברצינות הם תמיד ירקדו לפי החליל שלנו. הסערה שהתעוררה כשדבריו של קורב הודלפו לתקשורת לא הזיזה לאף אחד בפרקליטות. למעט מספר התבטאויות בלשון רפה בתקשורת הנושא ירד מהר מסדר היום וקורב המשיך לתפקד כתמול שלשום. זה קצת לא נעים, אבל קורב ולדור, הממונה עליו, וכן אחרים מציבור הבריונים בגלימה (הכינוי היחיד ההולם את עובדי הפרקליטות) למדו בדרך הקשה שלא לעולם חוסן ושחמורים יכולים לבעוט.
אני רחוק מאוד מלהיות אחד מחסידיו של אולמרט. כל מי שקרא מאמרים קודמים שלי שהתפרסמו עליו במרוצת השנים האחרונות בפורומים “ארץ הצבי”, “אי מאגו” ופורום המזרח התיכון יודע מה בדיוק אני חושב עליו. אולמרט וודאי שאיננו מצדיקי הדור. נהפוך הוא. אין לי ספק באשמתו, אבל השאלה היא אשם במה? שחיתות? תראו לי פוליטיקאי אחד שאיננו מושחת אפשר לומר בבטחה ששחיתות היא חלק מהגדרת התפקיד (job description) של פוליטיקאי. יש פוליטיקאים שהצליחו לבנות לעצמם תדמית של אנשי מוסר נקיי כפיים (אלה הם בדרך כלל הגרועים ביותר), אבל אצל כל אחד, אם תגרד קצת את הקליפה תגלה שאין תוכו כברו. בהשאלה מאמרה ידועה של ג’ורג’ ברנרד שאו אחרי שנקבע העיקרון, נותר רק להסכים על המחיר. וכאן השאלה היא איפה הגבול? ומי קובע?
לפני שנחזור לאולמרט ולימינו, כדאי להיזכר בפרשת חשבון הבנק של רבין המנוח. רבין היה אשם. אף אחד לא חולק על העובדה הזאת. החזקת חשבון בנק בחו”ל הייתה עבירה על החוק שהיה בתוקף בתקופה, אבל זו הייתה בסה”כ עבירה טכנית. האם זה באמת היה “פשע” ברמה שמצדיקה הדחת ראש ממשלה מכהן וגרימת משבר ממשלתי? קצת מידתיות לא הייתה מזיקה. אחת התוצאות של אותה פרשה אומללה היא אווירת המגלומניה השורה במסדרונות הפרקליטות. מגלומניה זו רואה בחזרה על “הישגו” של היועץ המשפטי דאז – הדחת ראש ממשלה מכהן, את גולת הכותרת בקריירה של כל עוטה גלימה בפרקליטות. זה הפך להיות יעד אליו חותר כל פרקליט מתחיל הרוצה לבנות לעצמו מעמד בהיכלות המשפט.
למעט הבדלים כמותיים אין פרשת אולמרט שונה בהרבה. בדיעבד, בעקבות הזיכוי, ניתן בהחלט לומר שהמקרה של אולמרט הוא הרבה יותר גרוע ממה שהיה אצל רבין. כל מי שהיה מעורב בהליכים משפטיים יודע שבמשפט, גם כאשר אתה זוכה אתה מפסיד. לעתים ההפסד הוא כספי בלבד אבל במקרה של אנשים המכהנים בתפקידים ציבוריים זה מביא על פי רוב לסיום קריירות וכאשר מדובר בראשי ממשלה התוצאה היא תוהו ובוהו מדיני. תוצאת המשפט למעשה איננה משנה כלל כי, כפי שראינו במקרה של אולמרט, הנזק נגרם והוא בלתי הפיך. ולהוסיף חטא על פשע, הבריונים בגלימה מתחפרים בעמדתם – “הם היו בסדר”. לפני מספר דקות (12 ביולי) ראיתי בשידור “מבט” בטלוויזיה, עו”ד שהוצגה כ”פרקליטה בכירה בפרקליטות” צועקת בגרון ניחר “אז מה אם שלושה שופטים אמרו?” היא עדיין חיה בעולם בו כאשר הפרקליטות מגישה תביעה הנאשם הוא בחזקת מורשע, ולבית המשפט לא נותר אלא לברך על המוגמר. היועץ המשפטי נותן גיבוי מלא לבני חסותו בפרקליטות ואינו מוצא כל פסול בהתנהגותם הנלוזה. הם אפילו לא מעלים בדעתם לרגע שמי שהוא צריך לשאת באחריות למחדל ולשלם בכסאו על הפאשלה. כנראה שבעתיד הנראה לעין לא יחול כל שינוי במצב הקיים.
ישנן כאן שתי שאלות. האחת עוסקת במהות – האם ההאשמות שהוטחו באולמרט היו באמת כל כך חמורות שאי אפשר היה להימנע מהגשת התביעה או לפחות לדחות אותה על מנת שלא להכניס את כל המדינה לסחרור מדיני. השנייה עוסקת בתוצאות. קשה לי להאמין שיש מי שהוא שבאמת חושב שאולמרט חף מפשע. ספק אם אולמרט בעצמו מאמין בזה. אחרי ככלות הכל הוא יודע את האמת יותר טוב מכל אחד אחר. אם זה כך אז איך זה קרה שהפרקליטות לא הצליחה להוכיח את ה case שלה? התשובה לשאלה הראשונה תינתן להלן. לשאלה השנייה יש לדעתי תשובה פשוטה – שחצנות משפטית שאין לה כיסוי. בפרקליטות כנראה באמת חושבים שהשופטים הם חמורים ושהם יבלעו כל לוקש. עם חמורים אין צורך להשקיע מאמץ מיוחד על מנת לוודא שה-case הוכן כיאות, שאין סתירות בעדויות, ושהעדויות אמינות. בקיצור – חפיף. את מקומה של עבודה משפטנית יסודית תופסות הדלפות מגמתיות לתקשורת וכותרות סנסציוניות בעיתונות. ככה לא זוכים במשפט.
תמיד מתעוררת השאלה האם, בהתחשב ב”נזק הסביבתי” שיכול להיגרם, צריך להזדרז ולהגיש תביעה נגד אדם המכהן בתפקיד ציבורי ברגע שיש “ראיות לכאורה”. מגלגלי העיניים וצדיקי הדור עונים ללא כל היסוס “כן, בהחלט, דין אחד לשוע ולפשוטי העם”. זאת כמובן שטות ממדרגה ראשונה, מפני שבמציאות זה אף פעם לא כך. תמיד מאחורי הגשת תביעות כאלו מסתתרת אג’נדה. האג’נדה לא תמיד ניתנת לזיהוי במבט שטחי אבל כל מי שיש לו גישה ל”מדריך לתובע מתחיל”(1) אותו מקבל הצוער המצטרף לשורות הפרקליטות ביומו הראשון לעבודה, יוכל למצוא שם, בפרק הנושא את הכותרת “מסכת אתרוג”, הנחיות ברורות מי לשבט ומי לחסד.
בפרקליטות, עצם המושג “ראיות לכאורה” הוא מופרך, כי אצלם הראיות הן אף פעם לא “לכאורה”. אוי לו למי שנפל לידי הפרקליטות – אם הוא לא נולד במזל אתרוג, אין לו שום סיכוי. המילה “חשוד” איננה קיימת במילון של הפרקליטות – המילה היחידה שהם מכירים היא “אשם”. עקרון החפות – אדם הוא חף מפשע עד שהורשע – בפרקליטות לא שמעו על זה. בפרקליטות אדם הוא אשם גם כאשר הוא זוכה מכל אשמה – הרי אם הוא לא היה אשם לא היו מאשימים אותו מלכתחילה.
השאלה אם הצלחתו של אולמרט להיחלץ מציפורני הפרקליטות היא תוצאה של יכולת התיכמון שלו שכבר הייתה לשם דבר, או שזה משקף את השלומיאליות של אנשי הפרקליטות תישאר ללא תשובה בשלב זה.
עכשיו אנחנו מגיעים לעיקר. במה חטא אולמרט שנגזר עליו גורל כזה. הלכות מסכת אתרוג הן חד משמעיות – אין נוגעים לרעה בעושי שלום. אתרוגים אחרים, כולל הגדול שבהם – אריק שרון, בקושי זכו לשימוע. אין חולקים על כך שלהיטותו של אולמרט להמשיך בדרכו של קודמו הייתה המרכיב המרכזי של מדיניות ממשלתו. אז למה בכל זאת? ובכן, זה לא כל כך מסובך. בפרפראזה על האמרה אמור לי מי חברך . . ., אצל אולמרט זה אמור לי מי השר בממשלתך . . . השר בו מדובר הוא דניאל פרידמן, מי שכיהן כשר המשפטים בממשלתו של אולמרט.
מנקודת מבטה של מערכת המשפט, ובמיוחד זו של הפרקליטות והיועץ המשפטי, מינויו של פרידמן הייתה מכה שלא כתובה בתורה. לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל אעמד מולם שר שכמשפטן היה גדול עליהם בכמה מספרים. יתרה מזאת מהיום הראשון פרידמן הראה שהוא לא יסתפק בתפקיד של חותמת גומי על כל השיגיונות שלהם. במאמר מוסגר, כשפרידמן נכנס לתפקידו אהרון ברק כבר פרש מנשיאות בית המשפט העליון. היה מעניין לראות איך השניים האלה היו מסתדרים ביניהם.
פרידמן הצהיר בגלוי שבכוונתו לעשות סדר בברדק. על הצהרות כוונות דומה, קודמו בתפקיד, חיים רמון, שילם בקריירה שלו. פרידמן לא הסתפק בדיבורים. הוא גם ניסה ליישם את הרעיונות שלו. הפרקליטות ובראשה היועץ המשפטי דאז, מזוז, לא השלימו עם התופעה ויצאו למתקפת נגד כשהם מקבלים “אש מסייעת” מהתקשורת. כאשר התברר לפרקליטות שהדרך היחידה להיפטר מפרידמן היא פרוק הממשלה הם החליטו להעביר את עשיית השלום למושב האחורי ולהסיר את חסות האתרוג מאולמרט (זה מלמד הרבה על רצינות הכוונות שלהם בכל מה שקשור ל”תהליך השלום”). וכך הגיעו הדברים לבית המשפט.
למעשה, כשממשלתו של אולמרט התפרקה ופרידמן חזר לאוניברסיטה, לא הייתה עילה להמשיך בתביעה נגד אולמרט ואפשר היה לסגור את התיק (תרוצים אפשר היה למצוא למכביר). אבל כאן נכנס לתמונה האגו של פרקליט המדינה. בין השניים יש כנראה חשבונות משכבר הימים, ולדור ראה כאן הזדמנות פז להראות לאולמרט מאיזה צד הפרה משתינה. היום, אחרי זיכויו של אולמרט, לדור וודאי מצטער על כך שהוא התעקש. נו טוב, תהיה לו הזדמנות נוספת בפרשת הולילנד.
לכל מי שחושב שבתיאור הדברים כאן יש משום הגזמה, אני מציע לקרוא את הספר “תיק תפור” מאת יחיאל גוטמן שהופיע בהוצאת “ידיעות אחרונות“. הספר, כפי שהמחבר מגדיר אותו, הוא סיפור שלא היה ולא נברא. המתאר סדרת אירועים שלא התרחשו.
ספרו של גוטמן, הסיפור שלא היה ולא נברא, מסתיים ב happy end – ה“טובים” יוצאים כשידם על העליונה וה“רעים” יורדים מהבמה בבושת פנים ועטויי כלימה. אבל זה קורה רק בסיפורים לילדים. המציאות היא שונה. במציאות ה“רעים” יוצאים מהעסק לגמרי לא רע. אף אחד לא מפוטר ממשרתו, אף אחד לא מועמד לדין, וחלק מהם אפילו זוכה לקידום. במציאות מאמציהם של ה“רעים” מוכתרים בהצלחה. והמטרה העיקרית של התרגיל – סילוקו של פרידמן ממשרד המשפטים, מתגשמת. במאמר שפרסמתי בפורום E-Mago באפריל 2009 אפשר למצוא תאור מפורט של הפרשה.
לסיום, הפסטיבל התקשורתי סביב זיכויו של אולמרט מעורר שאלה מעניינת – איך הדברים היו נראים אם שמו היה נתניהו. בג’רוסלם פוסט מיום 12 ביולי התפרסם מאמר מעניין שכתבה שרה הוניג על הנושא (http://www.jpost.com/Opinion/Columnists/Article.aspx?id=277321).
_______
(1) איני בטוח אם התידרוך הראשוני אותו עובר פרקליט מתחיל באמת נעשה כפי שתיארתי כאן, אבל מאופן ההתנהלות של עובדי הפרקליטות זה נראה ככה.
______________
(תנו “לייק” לעדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש)
לדף הפייסבוק לסגור את לשכת עורכי הדין
(תנו “לייק” לביטולו של הגוף הכי בולשוויקי בישראל)