לדף
הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר

לדף הפייסבוק של האתר

היכנסו והצביעו “לייק”
(“אהבתי“)

ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר
חדש

השמעת יצירותיו של המלחין וגנר בישראל הוא נושא השנוי
במחלוקת גם היום, כמעט 70 שנה אחרי סיום מלחמת העולם בה הושמד כשליש מבני עמנו.

מאחר ולא חוויתי את השואה באופן אישי וגם אף אחד מבני
משפחתי הקרובים לא נפגע בשואה, אינני מתיימר לחדור לנבכי נפשם של מי שעברו את
החוויה הטראומטית הזאת ורגשותיהם נפגעים למשמע יצירותיו של וגנר. וגנר היה אדם
מושחת לפי כל קנה מידה מקובל, ממש חלאת אדם. שנאת יהודים הייתה רק פן אחד של
התכונות הבהמיות שלו. הוא היה התגלמותה של הגישה לפיה לאומן מותר הכל,
במובן הגרוע ביותר. למרות יחסו ליהודים קצת קשה לכנות את וגנר אנטישמי כי הוא מת ב-1883
(50 שנה לפני עלות הנאצים לשלטון בגרמניה) והמושג אנטישמיות הומצא
רק שנתיים או שלוש לפני מותו – אני מסופק אם הוא בכלל הכיר את המושג.

החרמת המוסיקה של וגנר בישראל איננה מעוגנת בשום חוק. היא
חלק ממערך היחסים עם העם הגרמני. בשנים הראשונות אחרי קום המדינה היה חרם כמעט
מוחלט בישראל על כל תוצרת גרמנית וזה כלל גם ספרות וסרטים. הרובה התקני בצה”ל
בזמני היה רובה המאוזר הגרמני, אבל קראנו לו “רובה צ’כי” (על הרובה שלי
בטירונות היה חקוק צלב קרס, ותאמינו לי, כשהייתי צריך להשתמש בו “על
אמת” במבצע קדש, זה בכלל לא הפריע לי). לאט לאט החרם התפוגג. התהליך קבל
תאוצה אחרי הסכם השילומים ובשנות הששים כבר ראו מכוניות גרמניות נוסעות בכבישי
הארץ. התחום היחיד בו לא חל כל שינוי הוא השמעת המוסיקה של וגנר בקונצרטים ציבוריים.

היו לא מעט ניסיונות לשבור את החרם הזה, אבל תמיד זה נתקל
בגל של מחאות מצד ציבור המאזינים וזה לא עבר. הניסיונות היו מטעם מנצחים ומבצעים
שניסו להכתיב לציבור את הרעיון שהמוסיקה היא דבר “אוניברסלי”, דבר שהוא
מעל לקטנוניות היומיומית או שיקולים פוליטיים של רגע. הבולט היה הפסנתרן/מנצח
היהודי דניאל בירנבאום. זה האחרון מגדיר את עצמו כבעל אזרחות פלשתינאית בנוסף
לאזרחויות הארגנטינאית והישראלית שיש לו. זה אומר הרבה על דעותיו כלפי עמו וארצו,
אבל לא זה נושא הדיון. זובין מהטה, המנצח והמנהל המוסיקלי של התזמורת הפילהרמונית,
שאיננו יהודי, גם הוא העלה לא פעם את האפשרות של ביצוע יצירותיו של וגנר, אבל הוא
לא התעקש על כך כמו בירנבאום. למען האמת, מקריאת הביוגרפיה שלו, לדניאל בירנבאום
יש הרבה משותף עם וגנר. אצל שניהם הגדולה המוסיקלית נעצרה ולא עברה לצד האנושי.

באופן אישי, ללא כל קשר לווגנר דווקא, לא מקובל עלי שמנסים
לכפות על ציבור המאזינים לשמוע את מה שהם לא רוצים לשמוע. הם משלמים למנצח/מבצע
כדי שהוא ישמיע את מה שהם רוצים לשמוע ולא את מה שהוא רוצה להשמיע. זאת הסיבה שאף
פעם אינני רוכש כרטיסי מינוי לתזמורת למרות שאני מרבה ללכת לקונצרטים. מאחר ועדיין
חיים בארץ שרידים של מחנות ההשמדה, אני בהחלט יכול להבין את המטען הרגשי שהם
נושאים עמם ואינני חושב שיש למי שהוא זכות לפגוע ברגשותיהם ולאכוף עליהם האזנה
למוסיקה של וגנר גם אם זה נראה לא הגיוני כפי שיובהר להלן.

אני בטוח שגם היחס ליצירותיו של וגנר ישתנה, אבל זה ייקח
קצת זמן וודאי לא בכפיה. ניסיונות לעשות “דווקא” רק ישיגו תוצאה הפוכה.

לגופו של עניין, נראה לי שנגינת ההמנון הגרמני גרמניה
מעל לכל (Deutschland, Deutschland
über alles), ע”י
תזמורת צה”ל בטקסים רשמיים, היא תופעה הרבה יותר צורמת מאשר כל ביצוע של
יצירות של וגנר ע”י תזמורת ישראלית. למעט מספר שינויים לא משמעותיים בטקסט,
זה בדיוק אותו ההמנון שהיה מקובל בתקופת השלטון הנאצי. תמיד אני שואל את עצמי איך
זה עובר בלי שאף אחד פוצה פה.

אפשר להרחיב את הדיון. אין ספק שווגנר שנא יהודים, הוא הרבה
לכתוב על כך. אבל אם שנאת יהודים של מלחינים תהיה קריטריון לפסילת השמעתן של
יצירות מוסיקליות, לא יישאר לנו הרבה מה לשמוע. לא עשיתי מחקר מעמיק על יחסם
ליהודים של כל המלחינים המוכרים לי, אבל אני יודע בוודאות שליסט וצ’ייקובסקי היו
שונאי יהודים לא פחות מאשר וגנר וגם לשופין לא חסר הרבה. לא שמעתי אף פעם שמי שהוא
מוחה נגד השמעת הרפסודיה ההונגרית או הפתיחה 1812.

זה לא מדוייק שהמוסיקה של וגנר הייתה המרכיב הבלבדי בפולחן
שהנאצים פתחו. נכון שהיטלר אהב מאוד לשמוע את היצירות שלו והוא גם חתר לכך שיצירות
של וגנר תושמענה בכל טקסי הפולחן הנאציים, אבל היה מלחין אחר שתפס מקום הרבה יותר
מרכזי בפולחן של הנאצים – אנטון ברוקנר. ברוקנר היה צאצא למשפחה אוסטרית מהמעמד
הנמוך והנאצים ראו אותו כמודל אנלוגי להיטלר עצמו. הנאצים פתחו סביב ברוקנר מיתוס
שלם וראו ב”אוסטריות” שלו את התגלמות ה”גרמניות הטהורה”. ברוקנר
היה המלחין המושמע ביותר בגרמניה בתקופת הרייך השלישי, והנאצים אפילו תכננו לארגן
“פסטיבל ברוקנר” שהיה אמור להתחרות בפסטיבל השנתי של יצירות וגנר
בבירוית (Bayreuth). יצירות של ברוקנר נוגנו בכל טקסי הפולחן
שהגרמנים קיימו, ולמרבית נאומיו הפומביים של היטלר קדמה השמעת קטעים מיצירותיו של
ברוקנר. מסופר על היטלר שכאשר הוא שמע בפעם הראשונה את הסימפוניה השביעית של
ברוקנר הוא פרץ בבכי מרוב התרגשות.

הסימפוניות של ברוקנר הן ארוכות מאוד וקשות לביצוע. בנוסף
על כך, במחלוקת ששררה בעולם המוסיקה בגרמניה במחצית השנייה של המאה ה 19, בין
חסידיו של וגנר לבין חסידיו של ברהמס, ברוקנר בחר בצד ה”לא נכון” – הוא
תמך בווגנר. כתוצאה מכך יצירותיו של ברוקנר כמעט ולא הושמעו בפומבי בחייו. הנאצים
בנו על זה תיאוריה שהייתה “קונספירציה יהודית” נגד ברוקנר, דבר שרק
הגדיל את מעמדו בעיניהם של היטלר וגבלס.

כל הנימוקים המשמשים להצדיק את החרמת יצירותיו של וגנר
תקפים לגבי המוסיקה של ברוקנר, ואולי אפילו יותר. אף אחד לא מדבר על ברוקנר.

זה לא סוף הסיפור. וגנר וכמוהו ברוקנר, מתו הרבה שנים לפני
עלות הנאצים לשלטון. לעומתם היו מוסיקאים גרמניים שהיו פעילים מאוד בתקופת הרייך
השלישי – פון קאריאן ופורטוואנגלר, הם שני מנצחים מפורסמים שהיו חביביו של היטלר. שניהם
שיתפו פעולה עם מדיניות הגזע של הנאצים, ולא פצו פה כשמוסיקאים יהודיים הודחו
ממשרותיהם ולמעט מעטים שקבלו רשות לצאת מגרמניה נשלחו למחנות ההשמדה. אף אחד
מהשניים האלה לא הוזמן להופיע עם התזמורת הפילהרמונית (אני לא בטוח שבאווירה של
היום זה לא היה קורה), אבל חנויות התקליטים בישראל מלאות בהקלטות של יצירות
בביצועם.

שנאת יהודים הייתה חלק אינטגרלי של האווירה התרבותית
באירופה לאורך כל הזמנים מאז שקונסטנטין הפך את הנצרות לדת הרשמית של האימפריה
הרומית. המוסיקה בתחילת דרכה התפתחה על רקע דתי. אי אפשר היה למנוע שבצורה כזאת או
אחרת היחס ליהודים יבוא לידי ביטוי. דוגמא בולטת הוא באך. בין היצירות של באך ישנה
יצירה מקסימה בשם הפסיון, בה מתוארת צליבתו של ישו לפי המסופר בברית החדשה. היצירה
הזאת מנוגנת בהצגה חיה אחת לעשר שנים בעיירה קטנה בבווריה בשם אובר אמרגאו. זו
מסורת הנמשכת כבר מאות שנים כשהביצוע הוא על ידי תושבי העירה ולא על ידי מבצעים
מקצועיים. זה אירוע מוסיקלי המושך אלפי (אולי אפילו עשרות אלפי) צופים מכל העולם. ההצגה
הזאת היא אחת האינטרפרטציות האנטישמיות ביותר של המסופר בברית החדשה. למרות פניות
חוזרות אחרי מלחמת העולם השנייה למארגנים ולבמאי שימתנו קצת את התוכן שום דבר לא
השתנה. האם צריך להסיק מכך שבאך היה אנטישמי? האם צריך להחרים יצירות של באך?

עוד בעניין זה

______________

לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר

לדף הפייסבוק של האתר

היכנסו והצביעו “לייק”
(“אהבתי“)

ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר
חדש