בניתי לו בית


בניתי לו בית



רות ירדני-כץ
30.05.2012 22:55


בניתי לו בית


עוד סיפור בסדרה הורים וילדים. סיפור מהחליים






לדף
הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר


לדף הפייסבוק של האתר


היכנסו והצביעו לייק
(“
אהבתי“)


ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר
חדש


נולדו לנו בן
ובת. מקסימים. אחרי כמה שנים של זוגיות בעלי עזב בגלל אישה אחרת. זה היה שבר גדול.
הוא עזב ומחק הכל. את הילדים ואותי. לא היה טעם להיכנס למלחמות של מזונות, ושבוע
פה ושבוע שם. ויתרתי על הכל מפני ששלוותם של הילדים היתה הרבה יותר חשובה לי מאשר
מלחמות שמעלות את רמת השנאה לגבהים בלתי יתוארים. לא רק שנאה. המלחמות האלה הורסות
את הבן-אדם, נפשית, פיזית וכלכלית. הבנתי מהר מאוד לאן זה יוביל וויתרתי מיד.


במהלך חיי,
הקריירה המקצועית שלי החמיאה. מילאתי תפקידים בכירים ומעניינים בשרות הציבורי,
והצלחתי לנווט בין העבודה לגידול הילדים. לומר שזה היה קל? לא. זה לא היה קל.


השנים עוברות
חולפות במהירות ושניהם כבר אחרי צבא. הבן לא בזבז דקה והתקבל לפקולטה לרפואה והבת
למדה פסיכולוגיה. בזמן ששניהם למדו עזרתי להם כמה שיכולתי. ללמוד רפואה זה סיפור
שכולם מכירים. הרבה שנים והתמורה היא אפסית. תוך כדי הלימודים הבן הכיר בחורה, שכר
דירה לידי בכפרון הקטן והקסום, והתחתן. גם הבת מצאה את אהבת חייה ונישאה. הוא סיים
את לימודיו והתחיל את ההתמחות שלו, עבד יום ולילה, לילה ויום.


גם לבן וגם לבת
נולדו שני ילדים. לבן שתי בנות, ולבת בן ובת. הבת שנישאה עברה לגור עם בן-זוגה
במרכז הארץ. נפגשנו לפחות פעם בשבוע. הם באו אלי או שאני נסעתי אליהם שלא לדבר על
שבתות, חגים ומועדים.


הייתי בשמים.
הנכדים של הבן גדלו לנגד עיני. אני כבר בפנסיה, יש לי המון זמן, יום יום ראיתי
אותם, בישלתי להם, שיחקתי איתם, רחצתי אותם, השכבתי במיטה וקראתי להם סיפור לפני
שינה, וגם המצאתי להם סיפורים מצחיקים.


שני דברים קרו.
הראשון, ליד ביתי הוצע מגרש למכירה במחיר סביר. משכנתי את ביתי וקניתי אותו. הדבר
השני, די בהפתעה זכיתי בירושה. חילקתי אותה שווה בשווה בין שלושתינו. הצעתי לבן
לבנות בית משלו על המגרש. וכך היה. הוא בנה בית יפה, מרווח, מטבח סופר-סופר, חדר
לכל ילדה, חדר נוסף לאורחים וכל מה שאפשר לחלום.


אחרי שש שנים
הוא יצא לשנת שבתון באחד מבתי-החולים האוניברסיטאיים המכובדים והיוקרתיים באמריקה.
את הבית שלידי הם השכירו.


באותה שנה נסעתי
שלוש פעמים כי הגעגועים הרגו אותי. נסעתי כדי להיות עם הקטנות, לחבק, ולחבק.


באמצעות פלאי
הטכנולוגיה – סקייפ, דיברנו כמעט כל-יום והעברנו חדשות וסיפורים. גם באותו ערב שלא
אשכח הסקייפ צלצל אצלי ממש ממש כמה שבועות לפני חזרתם, והבן עם רעייתו והבנות
מביטים בי מתוך המסך, והוא בחיוך מאוזן לאוזן מבשר לי כך:


“אמא,
קיבלתי הצעה מפתה ביותר שאני לא יכול לסרב. קיבלתי הכרה בגדול. הפקולטה לרפואה
הציעה לי לנהל את המחלקה, דרגה ומשכורת גבוהה. פרס שלא יכולתי לחלום עליו, וגם לא
לוותר. החלטנו להישאר כאן עוד שנה, שנתיים. נראה איך הדברים יסתדרו”.


באותו רגע ראיתי
אותם במעורפל.


______________


לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר


לדף הפייסבוק של האתר


היכנסו והצביעו לייק
(“
אהבתי“)


ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר
חדש




כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר