האבנים המתגלגלות
האבנים המתגלגלות
מלכיאור וחברים, חבורה של עוכרי ישראל, מלשינים, מוסרים ורודפים, ומעל לכל, מאמינים שהמטרה – חורבן ישראל – מקדשת את כל האמצעים, בעיקר הפיכת האמת בזוית של 180 מעלות, הקימה פורום “א-פוליטי….”. להלן, מאמר של המנוול, לאחר הפוגרום בעמונה, במסגרת מדיניות הרייך-השלישי, שמקיימת המדינה ה”ציונית” נגד עם ישראל, בארץ ישראל.
ב”ה
האבנים המתגלגלות
האירוע האלים בעמונה תקע מסמר נוסף בארון הציונות הדתית
והפך את תורת ישראל שם נרדף לכוחנות, לקיצוניות ולשנאת ה”אחר”.
היס”מ אותו היס”מ, הגבעונים, נערי הגבעות, הם אותם גבעונים. רק הציונות הדתית אינה מה שהיתה פעם. מתנועה מפוארת, סמל ומופת להתחדשות יהודית בימינו, היתה לתנועה קיצונית, לא רלוונטיות לרוב החברה הישראלית. הכיפה הסרוגה פינתה את מקומה לרעלות פנים, והטורייה ולוחות הברית – סמל תנועת “בני עקיבא” – פינו את מקומם לבלוקים ואבנים.
פעם זה היה אחרת. למן ימיהם של הרבנים ריינס ומיימון ועד השרים שפירא וורהפטיג, הציגה הציונות הדתית פנים שונות לחלוטין. מורי דרכה הטיפו לפשרה, לשלום, למציאת המכנה המשותף. מתוך אמונה תורנית שורשית ויוקדת, דבקו בערך הרגישות לסבל של ה”אחר”.
כרבבות אנשים גדלתי על ברכי הציונות הדתית. מכוחה עליתי לארץ, ועל תורתה חינכתי את ילדי. ב”בני עקיבא” חינכו אותנו לאהבת הארץ, למחויבות וסולידריות עם עם ישראל, לדבקות בערכי תורת ישראל. זה היה משולש שווה צלעות, שכוחו בשילוב כל מרכיביו, ובעיקר בהקפדה על האיזון ביניהם.
במחצית שנות ה-70 החל תהליך ההידרדרות. קנאות, התלהמות ואטימות לסבל של האחר תפסו את מקום הערכים הישנים. רקמתה העדינה של הציונות הדתית נפרמה. עם ישראל ותורת ישראל הושמו בקרן זווית, ואת מקומם תפסה ארץ ישראל. לא ארץ “זבת חלב ודבש” של חזון הנביאים, מלאת צדק ומשפט, אלא ארץ ישראל פונדמנטליסטית, שונאת זרים. ארץ של כוחנות ואלימות, של שוטרים פגועי גוף וזיתים כרותים.
האירוע האלים בעמונה תקע מסמר נוסף בארון הציונות הדתית והפך את תורת ישראל שם נרדף לכוחנות, לקיצוניות ולשנאת ה”אחר”. לדידם של המתנחלים, יש זכויות אדם, בני אנוש, ויש זכויות בני אנ”ש – אנשי שלומנו. אירועי עמונה לימדו, שהאלימות חסרת הפשר ואלות המשטרה אינן מבחינות בין יהודי לערבי. אלה היא אלה, ופצפוץ ראש של ערבי מוביל בנקל לפצפוץ ראש של יהודי.
בדומה, אין דמוקרטיה לחצאין. דור שלם בציונות הדתית התחנך על כך, שאף שבין הירדן לים יש 4.7 מיליוני פלשתינאים, לא נורא אם הם יישארו נטולי זכויות ואם ילדיהם נזקקים לליווי כוחות צה”ל בדרכם לבית הספר מפחד רעולי פנים יהודים. שיגידו תודה וישתקו. אין זה מפליא איפוא, שכאשר היתה רוממות הדמוקרטיה בפי המתנחלים בתקופת ההתנתקות לא האמינו להם.
קול עמונה כקול ש-די. בין גדודי היס”מ לגדודי הגבעונים ניצבו השבוע תורת ישראל ותורת הציונות הדתית כשהן אבלות וחפויות ראש, בזויות ומבוישות. בן יום הפכו מזוהות עם רעולי פנים משליכי ביצים על חיילי צה”ל ואבנים גדולות, המועלות על ראש שמחת שוטרי מדינת “ראשית צמיחת גאולתנו”.
לא פחות מקוממת היא השתיקה הנוראה של מורי הדרך. ככל שעוברות השנים, מופצים בשם תורת ישראל קולות פונדמנטליסטיים מטורפים שלא שיערום אבותינו. אכן, מורא הגבעונים נפל על מנהיגי העדה, שנעלמו-נאלמו דום. השד הגאולי נחלץ מבקבוקו והחל מכלה כל חלקה טובה בציונות הדתית.
עיוותים אלה גרמו לכך, שרוב העם היושב בציון אינו מודע עוד למעשי החסד הנפלאים של חברת הציונות הדתית כאן ועכשיו, לרוח החלוציות הממשיכה לפעם בקרבה, להיחלצותה לקליטת עלייה ולמוסדות החינוך המפוארים שהקימה.
המחזות הקשים בעמונה גרמו נזק בל ישוער הן לציונות הדתית, הן למדינת ישראל. השלכותיהם משפיעות על לכידות החברה, על תדמית ישראל בעיני העולם ובעיני יהדות העולם, ועל יכולתה לעמוד איתן בפני האתגרים שעוד נכונו לה. צריך ויכול להיות ויכוח לאן הולכים, אך אסור לשכוח לרגע כיצד אנו הולכים.
זה שנות דור אנו נאבקים על צדקת קיומנו. מולנו שכנים מחרחרי מלחמה, הזוממים להשמידנו, מדינות פונדמנטליסטיות בעלות נשק להשמדה המונית. במצב דברים זה מדינת ישראל מוכרחה לבחור בדרך אחת. לא בדרך ה”אפרטהייד”, אלא בדרך המדינה היהודית והדמוקרטית.
אכן, דרך זו מחייבת פשרה כואבת. פשרה, שאין בה ויתור על רעיון ארץ ישראל או על רעיון הגאולה. לא מאיסה חלילה בארץ חמדה, אלא להיפך, היאחזות בה, בתוך גבולות בינינו לבין המדינה הפלשתינית, שבלעדיה לא נהיה מדינה יהודית, מתוך רצון לקיים בה חברה שתהא אור לגויים. חברה של צדק ושלום, לכל אדם באשר הוא אדם.
הרב מלכיאור הוא ח”כ מטעם העבודה-מימד