הרוצחים מספידים

הרוצחים מספידים

חנה אייזנמן
25.04.2012 03:08
המנוולים

המנוולים


והרוצחים, המספידים, מצהירים, בלי בושה: “במותם ציוו לנו את השלום”! מחללים את זכר הנופלים קבל עם ועולם. כאילו נפלו הקדושים, כדי לאפשר לרוצחים מבית להושיט יד לשלום, על דמם, לפרטנרים שלהם, מחוץ, לרצח העם היהודי. כאילו נפלו על סליחה ומחילה לגרועים מן הנאצים, ולא, משום אמונתם התמימה, כי הם נופלים על הגנת העם והארץ.



ב”ה

 

 

 http://www.youtube.com/watch?v=kZxy-ozwl5U&feature=related

 

הרוצחים מספידים

 

 

כששמעון פרס מדבר, בכלל, וסופד לאלפים שדמם בראשו, בפרט, רוב העם מגיע עד לסף התקף לב.

 

 

לאחר ש”מדינת ישראל” רצחה את ג’ו אלון, שידע יותר מדי על ההסכם בין ארה”ב לישראל, בדבר הקזת דמם של ילדי ישראל במלחמת יום הכיפורים, כדי להשיב לג’יהאד את כבודו, וכך, להביא את “שני הצדדים” אל שולחן דיוני שלום-ארה”ב והעצמתה, ספד משה דיין לג’ו, כשהוא מתעקש לייחס את הרצח המתועב למחבלי ג’יהאד. טרם התקיימה חקירה, הרוצחים ביצעו פעולה סופר-מקצועית, הרוצחים הניחו לאשתו של אלון לצאת בשלום מן המכונית ולהיכנס הביתה בשלום, ורק אז רצחו את ג’ו אלון. אבל, הרוצח הדגול, משה דיין, אבי שלום קמפ-דייויד, התעקש על האשמת ארגוני הרצח. שום ארגון רצח לא “לקח את האחריות” על רצח הבכיר הזה, וזה, לגמרי לא אפייני, לאחר הצלחה אדירה כזו. אבל, משה דיין התעקש שג’ו אלון נרצח על ידי מחבלים. והיתה לו סיבה טובה לשחק אותה.

 

הנבל דבר בפאתוס, ליטף את ראש בתו הקטנה של אלון, והלך לדרכו, שמח וטוב לב.

 

כזכור, היה זה משה דיין, שביום תום מלחמת ששת הימים, אותה טירפד במידה רבה, עוד בטרם נקברו החללים, עוד בטרם אותרו הגופות ברחבי שדות הקרב, הצהיר הרוצח, שה”שטחים שנכבשו עומדים למשא ומתן על שלום”. ברור, שלא השלום היה בראש מעייניו של הרוצח, אלא, “תיקון” הפאשלה, וחזרה מהירה ל”גבולות אושוויץ” של מקלט הלילה – “ישראל”. שהיהודים לא יכניסו לעצמם לראש, איזו שהיא מיסטיקה על ציון וירושלים.

 

בשעתו, ספד משה דיין לרועי רוטנברג (כרגע נשמעת הצפירה המטופשת, הרוצחים מצפצפים על קרבנותיהם), הוא דיבר יפה מאד, כיד הרטוריקה הטובה על הרוצחים שהקימו את המדינה, אבל, לא ויתר על השקר: מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שמונה
שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם.

 

רק על המשפט הזה, צריך היה הרוצח מנהלל, ימח שמו, לעמוד לדין על פי החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם…

 

וכה היו דבריו:

 

“אתמול עם בוקר נרצח רועי. השקט של בוקר האביב סנוורוֹ, ולא ראה את האורבים לנפשו על קו התלם. אל נא נטיח היום האשמות על הרוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם.

לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו? הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים השכחנו זאת? הן אנו יודעים, כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים. דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים. מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו. אך מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את
נשקנו. אלינו זועקים דמי רועי מגופו השסוע. על אף שאלף נדרנו כי דמנו לא יוגר לשווא – אתמול שוב נתפתינו, האזנו והאמנו. את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום. אל נרתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים סביבנו ומצפים לרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים חזקים ונוקשים או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו. רועי רוטברג, הנער הבלונדיני הצנום, אשר הלך מתל אביב לבנות ביתו בשערי עזה, להיות חומה
לנו. רועי – האור בלבו עיוור את עיניו, ולא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב. כבדו שערי עזה מכתפיו ויכלו לו“.

 

מי שבישל לנו את שואת מלחמת יום הכיפורים, היה, היהודון, קיסינגר, ימח שמו וזכרו. הוא בישל את הנזיד הזה, במטבחון של גולדה, כשעוזרים על ידו כל עוזרי הטבחים, ממשה דיין, דרך גולדה ועד אריאל שרון.

והיום, השותפים עדיין זוכרים ועדיין מצ’פרים. שמעון פרס, ימח שמו, מעניק לאחיו לברית דמי העם היהודי, קיסינגר, את “עיטור הנשיא”, על תרומתו הייחודית לקידום “מדינת ישראל”. במקביל, מעטר אובמה את הפושע, שמעון פרס, במדליה. עיטור תמורת עיטור, על דמנו!! ועל דמו של יונתן פולארד.

ועכשו, לרגל פסטיבל עצמאותם של רודפי ישראל, עולים הרוצחים, בזה אחר זה, לספוד לקרבנותיהם. וכי היתה אי פעם בהסטוריה תופעה מקאברית כזו, במימדים אדירים כאלה? במימדים ממלכתיים? רוצחי העם, השולטים בו שלטון ללא מצרים, רוצחים, שודדים, מכים ומבזים, עסוקים בהספדים, ברמות כאלה ואחרות, של פאתוס מזוייף, הגורם בחילה לעם ישראל. כששמעון פרס מדבר, בכלל, וסופד לאלפים שדמם בראשו, בפרט, רוב העם מגיע עד לסף התקף לב. מתאים פרס, ימח שמו וזכרו, למדינת הדמים והזדון, שהקימו רודפי ישראל, ומתאימה המדינה הרודפת הזו לשמעון פרס. השטן הקובר את כולם, ואינו מראה שום לאות, כפי שאמר רבין: “חתרן בלתי נלאה”, ולעולם אינו יוצא להפסקה, מרדיפתו הבלתי נלאית, את העם היהודי.

איך ייתכן שעם ישראל עומד בדומיית כבוד ומאזין לדבריו של הפושע הבינלאומי הזה, ואינו סוקל אותו, לפחות ביריקות ובקריאות בוז, שיחרישו את הטינופת היוצאת מפיו?

והרוצחים, המספידים, מצהירים, בלי בושה: “במותם ציוו לנו את השלום”! מחללים את זכר הנופלים קבל עם ועולם. כאילו נפלו הקדושים, כדי לאפשר לרוצחים מבית להושיט יד לשלום, על דמם, לפרטנרים שלהם, מחוץ, לרצח העם היהודי. כאילו נפלו על סליחה ומחילה לגרועים מן הנאצים, ולא, משום אמונתם התמימה, כי הם נופלים על הגנת העם והארץ.

מקימי המדינה, וממשיכי דרכם, לפרטיה ודקדוקיה ותוספותיה הנאציות, זו תמצית חלאת המין האנושי. ככל שאתה מכיר אותם טוב יותר, כן מובן לך יותר, שלאנטישמים היה חומר אותנטי רב, כדי להצדיק את תעמולתם האנטישמית. אלה הם היהודים, שימכרו את אמם יולדתם תמורת כל דבר, קל וחומר, שימכרו את ארצם, שאליה אין להם שום זיקה. אותה הם מוכנים למכור חינם, בכל עת ובכל שעה. יתר על כן, הם מוכנים לשלם טבין ותקילין, כדי שיקחו מידיהם את ארץ היהודים, אם אפשר, עם היהודים שעליה.

ימח שמם וזכרם של משתפי הפעולה עם הנאצים הגרמנים ועם הנאציזם הבריטי והכלל-אירופי, שהקימו את המדינה לרדיפת העם היהודי.



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר