מדרכת היגון

מדרכת היגון

ס. ארקאדי (“דבר השבוע” ז’ בכיסלו, תשי”א, 16.11.1950)
14.03.2012 05:50
מדרכת היגון


ופתאום הפריע תיקתוק יריות את דממת הכיכר… בצעקה חטופה נפל המפקד, כשידו אוחזת בחזהו… לצידו, קרסו חרש שנים מקציניו. דם נאצי-גרמני זיהם את המצבות המחוללות… אריה עמד ובידו אקדח פולט עשן. הוא מריע בקולו, שעד לאותו רגע לא היינו רגילים לשמעו ‘עין תחת עין, שן תחת שן’ … לסיים את הפסוק לא הספיק הנער… הנקמה היתה אכזרית, נקמה גרמנית”.



ב”ה

 

מדרכת היגון

 

בתחילת חודש מרץ 1945 שכבתי בבית החולים כשרסיסי פגז תקועים בשוקי השמאלית ושתי רגלי כוויות. היה זה בית חולים בעיירה פולנית קטנה סונג. היינו ארבעה בחדר. מצב רוחנו היה טוב. כאבי הכוויות כמעט חלפו. העתונים והרדיו הביאו בשורות טובות אחת משמחת מקודמתה. ירק-העלים של העצים וריחות האביב הסתערו עלינו דרך הדלתות והחלונות הפתוחים לרווחה. זהרורי שמש אצו רצו על השמיכות  האפורות על מיטותינו. מהשולחן האירה לי בת צחוק של בתי בתצלום שקבלתי במעטפת המכתב מביתי, זה עתה. על מפת קיר ששורטטה ע”י שכני, קפיטן, שהיה מומחה לטופוגרפיה היינו מעבירים מערבה את חוט השני שסימן את התקדמות חילותינו, והיינו מתווכחים בשאלה, מי ממפקדי החזיתות שלנו יקדים להיכנס לברלין.

מיטתי עמדה ליד החלון, כשהפשירו השלגים והבוץ סולק מהמדרכות, נמשכה תשומת לבי למרצפת-מדרכה שצורת מגן דוד היתה חקוקה עליה בצירוף איזו כתובת. התחלתי להסתכל ונוכחתי לדעת שהמדרכה מרוצפת בטבלאות שונות ונבדלות זו מזו בגדלן וצבען.

למחרת בקשתי מן האחות להגביהני מעט (עדיין לא יכלתי לשבת) הבחנתי בעוד בכמה מרצפות עם סימן מגן-דוד. הסקרנות הציקה לי, אבל לא היה איש שיסביר לי את הדבר. אמנם היתה בבית החולים, גם אחות יהודיה, אבל היא עבדה בביתן אחר, ולא היתה נכנסת לחדרנו. הימים חלפו ועברו, וחידת האותיות העבריות וציוני מגן-דוד נשארה  עדיין ללא פתרון.

באחד מימי אפריל הראשונים, הכניס הרופא של בית החולים לחדרנו משלחת של יהודי העיירה, אשר הביאו שי פסח, שנשלח על ידי תושבי הקהילה היהודית לפצועים היהודים. בחלקי נפל בקבוק יין שהיה מסומן בחותמת “כשר לפסח”, עוגה הדורה-לבנה ופריכה ותרנגולת צלויה. ניצלתי את ההזדמנות ושאלתי מאחד המבקרים, מהו פשר האותיות והעיטורים היהודיים על מרצפות המדרכה. הוא ישב לידי ולאחר שיצאו שאר חברי המשלחת, פתח ואמר:

“מעשה שהיה כך היה – ראש העיריה ואסיל סיליאבסקי, ומפקד חיל המצב הגרמני, ריכטר, החלו לטפל בשיפור מרכז העיר. את העובדים הדרושים לכך מצאו בגיטו. כי היהודים הכלאוים בו חיו בפחד תמידי מפני ‘אקציה’ חדשה. היהודים היו יוצאים לעבודה השכם בבקר, תחת משמר שוטרים מקומיים, והיו מוחזרים הביתה מאוחר בערב. אחת העבודות הראשונות היה ריצוף מדרכת הרחוב הראשי והכיכר. לא היו להם אמנם מרצפות, אבל הם פתרו את הבעיה בפשטות. את הפתרון מצא המפקד ריכטר בעצמו. זה היה גרמני גבה קומה, בהיר שערות ובעל ראש-ציפור משונה, עיני-דג אפורות מצח נמוך, בלורית היטלר ותפוח אדום בולט על צוואר דק מאורך. לשעבר היה סוכן ביטוח זעיר. זמן רב הוא סבל ממחלת עור, המלחמה, המחלה, שלטון הנאצים, המכללה הצבאית של פלוגות הסער, הפכו את היצור הזה לסדיסט מושלם. התענוג החביב עליו ביותר היתה תליית אנשים בסנטרם על אונקל של ברזל, בשעת מעשה היה יושב שעות על שעות בכורסה, ובהתענגו על עשן סיגריה מובחרת, היה מסתכל בעינויי המות ובגסיסה של קרבנו.

ובכן, המפקד הזה ציווה לפרק את מצבות-האבן מבית הקברות הישן והחדש ולרצף בהן את המדרכה. כמה יהודים היו נרתמים בחבל עבות וסוחבים את המשא כמה קילומטרים עד מרכז העיר, ושם היו מרצפים במצבות האלה את הרחוב. זו על יד זו, בשורה ארוכה היו מונחות מצבות של ישישים נכבדים ותינוקות רכים, אבני שיש מהודרות ומרצפות מלט דלות. גלי-עד, מזכרות יגון וכבוד היו למרמס לנעליים המסומרות של הגרמנים ולסוליות משרתיהם, הפולנים הצבועים”.

המספר הפסיק לרגע והחריש, ניגש לחלון, הדליק בעצבנות סיגריה והמשיך:

“בגיטו שלנו היה נער כבן 15, בן רב מאחת העיירות הסמוכות, גלמוד נשאר הנער, כל משפחתו הושמדה על ידי הגרמנים באחת ה’אקציות’ הראשונות. הילד הזה היה לכולנו סמל של טוהר לב, יושר ואמונה. הוא התרחק מאנשים, כגור זאבים, והיה מפליאנו בשתיקתו. במשך שבועות לא שמענו מלה מפיו, מלבד מילמול תפילות בלחש. כל יושבי הגיטו הקפידו בשמירתו והתחכמו להסתירו מעיני הגרמנים. אריה (כך היה שמו) היה בורח לפעמים לבית העלמין, ובהתחבאו בין הקברים, היה מסתכל בעבודתנו. ביום שנסתיים ריצוף המדרכה באבנים והיינו צריכים רק להוסיף קצת חול ולנקות את הכיכר, ניגש אריה בהשכמה אל שער הגיטו וביקש מהמשגיח לקחתו היום עם העובדים. ‘למה לך ללכת לכיכר’? – שאל, בהיסוס רב המשגיח. ‘הכרח הוא לי’, גמגם בתשובתו הנער. אך עיניו ביטאו תחינה אילמת-עקשנית כזאת, שהמשגיח סר הצידה בלי אומר ודברים.

היה יום שמש של אביב. באויר התעופפו גרגירי אבקה לבנים של צמחים ופרחים, את הרחובות כיבדו יהודים שחוחי-גב ומזי רעב, שאימת המוות דיכאה אותם לעפר. חיילי המשמר נימנמו בעצלתיים בצל הבתים… ופתאם, בהעלותה ענני אבק, עברה כבזק מכונית מרצדס של מפקד העיר. הכיכר הרדומה התעוררה, החיילים ניצבו דום. מושכי המריצות החישו את ריצתם, המטאטאים התנופפו בקצב. המגרפות התמלאו עד כדי גודש, הגבות הזדקפו, וכל המבטים כוונו לצד אחד.

המפקד עם בני לוויתו טייל בכיכר, בנופפו בסטן ובשרקו ניגון עליז.

הוא נהנה מפרי ‘יצירתו’, כיכר העיר היתה מוכנה למיפקד העתיד להיערך. המדרכות מרוצפות משני הצדדים! העובדה שהמרצפות לא היו שוות בגדלן ובצורתן לא הביאה אותו במבוכה. אדרבא, מראה זה עוד יצודד עין ולב; להשתמש במצבות של יהודים כבמרצפות – לא כל מפקד-עיר יהגה רעיון מקורי כזה! אנשי הפמליה שלו נהנו מהלצותיו, פרץ צחוק עליז… ופתאום הפריע תיקתוק יריות את דממת הכיכר… בצעקה חטופה נפל המפקד, כשידו אוחזת בחזהו… לצידו, קרסו חרש שנים מקציניו. דם נאצי-גרמני זיהם את המצבות המחוללות… אריה עמד ובידו אקדח פולט עשן. הוא מריע בקולו, שעד לאותו רגע לא היינו רגילים לשמעו ‘עין תחת עין, שן תחת שן’ … לסיים את הפסוק לא הספיק הנער… הנקמה היתה אכזרית, נקמה גרמנית”.

היהודי סיים את סיפורו והחריש. ירד ליל אביב. הקשבנו לשירת הזמיר. הלבנה האירה באור חיוור את מרצפות היגון, אשר קבוצות נוער פולני, שטיילו בחוץ, דרכו עליהן, כשהם מפצחים גרעיני חמניות.

 

ס. ארקאדי (“דבר השבוע” ז’ בכיסלו, תשי”א, 16.11.1950)



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר