על פסה”ד בעניין אילנה דיין נ’ סרן ר’, על “אמת למחצה” ליואב יצחק, ועל היושר האינטלקטואלי של השופטים

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/45701
 

שמחה ניר, עו”ד 12.02.2012 22:51
התקשורת אשמה

התקשורת אשמה

הנימוק שבגינו פטר ביהמ”ש העליון את אילנה דיין מהחיוב על הוצאת לשון הרע תפס חלק זעיר מפסק-הדין, וכל השאר היה רק “מים” *** איך מתמודדים עם תרבות השפיטה הקלוקלת?


לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר

 

לדף הפייסבוק של האתר

 

היכנסו והצביעו “לייק” (“אהבתי”)

 

ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש

 

בפתיח למאמרו אמת למחצה, הדן בפסק דינו של ביהמ”ש העליון בערעורה של אילנה דיין נגד סרן ר’, אומר יואב יצחק:

 

פסק הדין שניתן בבית המשפט העליון מעלה תמיהות לא מעטות: האם רשאי בית המשפט ללהטט עד כדי-כך שניתן הכשר לפרסום החוטא לאמת העובדתית? מדוע הוענקה לאילנה דיין הגנת תום לב (למרות הכזבים ששידרה) בנימוק שפרסמה “אמת לשעתה” על-אף שביצעה באותה עת עבירת סוביודיצה חמורה האם פסיקת בית המשפט העליון מחזקת את חופש הביטוי או שהיא עלולה להמריץ את “חופש הביזוי”? מדוע נמנע בית המשפט מלומר את דברו בזכות סרן ר’ גם לאחר שהוכח שהייתה זו עלילת דם?

 

אני אפתח בשאלה “האם רשאי בית המשפט ללהטט”, והתשובה היא, כמובן, שלילית. אבל את כל התוקפים את פסק הדין אני שואל איפה הייתם כל השנים?

 

היושר האינטלקטואלי של שופטי ישראל – עם ביהמ”ש העליון בראשם – הוא בשפל המדרגה: ברצותם מתעלמים מראיות המונחות לפניהם, ומטענות המועלות בפניהם, ברצותם ממציאים עובדות אשר לא היו ולא נבראו – אלא בדמיונם החולני, וברצותם שמים בפי בעל הדין טענות מטופשות – אותן הוא כלל לא העלה – כדי שיהיה להם מה “להדוף”, וזה אומר, יואב, שלא רק דורית ביניש היא “שקרנית עם קבלות”.

 

ואם זה כל כך ברור, נשאלת השאלה מדוע אף עיתונאי לא העמיד את הנושא במרכז האג’נדה שלו – גם לא יואב יצחק. להעמיד את הנושא במרכז האג’נדה פירושו לעקוב באופן שוטף אחרי הפסיקה, ללמוד את התיק עצמו, לראיין את המעורבים בתיק – ולעמת את המוצר (פסק הדין) מול הראיות והטענות שהובאו על ידי בעלי-הדין.

 

כן, תחקירנות כזאת מצריכה התמדה ומשאבים רבים, וברוב המקרים המוצר שהיא מפיקה אינו “סקסי” דיו עבור הקורא המצוי. יותר קל לקחת פסק-דין מתוקשר, לנתח אותו, ולהסיק מסקנות נקודתיות – דבר אשר אינו יוצר “מאסה קריטית” אשר תשפיע על תרבות השפיטה של שופטי ישראל.

 

אחת הרעות החולות של תרבות השפיטה היא מכת הערות-האגב. הערות-האגב אינן צריכות להחלטה השיפוטית עצמה, אבל מאפשרות לשופטים לזכות בכותרות שמנות באמצעי התקשורת. הם מאפשרים לשופט גם לפגוע בבני אדם כשהם חוסים תחת מטריית החסינות השיפוטית, ומעל לכל – יש בהם בזבוז משווע של הזמן השיפוטי – לפעמים למעלה מ-95% מהזמן המוקדש לעניין גופו – במערכת שיפוטית הנאנקת תחת עול הסחבת.

 

על הערות-האגב כשלעצמן גם אי אפשר לערער, ואם הן פוגעות בבעל הדין שזכה במשפט – הוא צריך לחיות איתן, ולזעוק בראש-כל-חוצות שאין לו אחות.

 

להערות-האגב אין יותר משקל מאשר לדעתו של בוזגלו מן השוק, ואם הבריות נוהגים להתייחס אליהן כאל חלק מפסק-הדין – גם על כך נפשי בוכייה. מבחינתי עדיף להעניק לשופטים את חופש-הביטוי השמור לכל אדם – ושופט שרוצה להביע דיעה על עניין שעלה בפניו רק בדרך אגב – שייתכבד, יירד אל העם וייקח את כל הסיכונים – כולל לא רק את הסיכון המשפטי, אלא גם את הסיכון שייחשב בעיני הקוראים כאידיוט מושלם.

 

וזה מביא אותי אל הנושא הראשון

 

הביקורת על אמצעי-התקשורת

 

חלק מביקורתו של יואב יצחק מופנית אל סיקורם של אמצעי התקשורת את פסק-הדין, ובעיקר לכך שהם לא סיקרו את הערות-האגב. אמנה לפחות את העיקריות שבהן:

 

·         “בית המשפט אומנם קיבל את ערעורה של דיין וביטל את פסק הדין שניתן נגדה על-ידי שופט בית המשפט המחוזי נעם סולברג – שהטיל עליה אחריות ללשון הרע. אך במקביל, קבע בית המשפט לגביה קביעות חמורות. למרות זאת, לביקורת זו כמעט שלא ניתן ביטוי בכלי התקשורת, שהתמקדו בעיקר בקבלת ערעורה” (ההדגשה לא במקור).

 

אני לא רוצה להגן על תום ליבם של אמצעי התקשור. יכול להיות שהיו להם כוונות רעות ופסולות, אבל הם עשו את המעשה הנכון, ומי שרוצה להביע דברים חמורים על אילנה דיין – שיעשה זאת בשם עצמו, וייקח את הסיכונים הכרוכים בכך.

 

אותן “קביעות חמורות” לא היו צריכות לפסק-הדין עצמו, ולכן הם היוו אמירות-אגב מיותרות לחלוטין, כפי שהסברתי לעיל.

 

·         “השופטים קבעו שאילנה דיין פרסמה לשון הרע על החיילים מיחידתו של סרן ר’, אך התקשורת מצניעה זאת”.

 

ואני שואל מה הקשר. החיילים האחרים לא תבעו את דיין, והיא לא נדרשה להתגונן בעניין זה, ולשם מה צריכה התקשורת לדוש בכל פיפס אשר יוצא ממקלדתו של שופט, כאשר זה אינו רלוואנטי למלאכת השיפוט?

 

·         “השופט עמית פסק שאילנה דיין ביצעה עבירות על כללי האתיקה, אך לקביעה זו לא ניתן ביטוי הולם בכלי התקשורת. ועוד ועוד”.

 

במקום הזה היה מקום לבקר את פסק-הדין עצמו, ולא את התקשורת: אם היא אכן עברה על כללי האתיקה העיתונאית, איך אתם קובעים שהיא פעלה בתום-לב, אבל אם המבקר לא סבור כך – לשם מה יעסיק את עצמו בעוד אמירת-אגב?

 

והוא הדין, ומאותם הטעמים, גם באמירה הזאת:

 

·         “קריאת פסק הדין מלמדת שהשופטים שקיבלו את ערעורה של אילנה דיין לא נמנעו ממתיחת ביקורת ומפירוט כזביה נגד סרן ר’ ונגד חיילים אחרים. על-אף זאת, אילנה דיין הוצגה בתקשורת כגיבורה וכמי שהאשמותיה שהוצאו בכתבה נגד סרן ר’ הוכחו כדבעי, וכאילו מלכתחילה היא פעלה באופן מקצועי ולגיטימי”.

 

מה זאת “אמת לשעתה”?

 

אומר יואב יצחק במאמרו:

 

החוק קובע לנתבע הגנות – אם יוכיח לפחות אחד משני ראשים: “אמת דיברתי” ו/או “הגנת תום לב”. עתה ממציא בית המשפט הגנה שלישית: “אמת לשעתה”, שאותה הוא משייך ל”הגנת תום לב”

 

לפני שאשאל “מדוע לא”, אתן דוגמה היפותטית לחידוד השאלה: נניח שבית הדין הצבאי של ערכאה ראשונה, בהרכב שלושה, מרשיע פה אחד את סרן ר’ על סמך אותן הראיות אשר היו בידי אילנה דיין, ובית הדין הצבאי לערעורים מזכה אותו, ברוב של שניים כנגד אחד, כך שבמאזן הכללי ארבעה שופטים דעתם כדעתה של העתונאית, ורק שניים סבורים ההיפך, אבל כיוון שהם הרוב בביה”ד לערעורים, דעתם היא הקובעת..

 

ואחדד את הדוגמה עוד יותר: נניח שגם ביה”ד לערעורים מרשיע את סרן ר’, פה אחד, אבל משנתגלו ראיות חדשות (שלא היו ידועות לא לנאשם ולא לעיתונאית) נערך לנאשם מזפט חוזר, והוא מזוכה פוזיטיבית (ולא רק מחמת הספק).

 

בשני המקרים – ובמיוחד בזה האחרון, ה”אמת לשעתה” אינה תואמת את האמת הסופית (אם בכלל יש חיה כזאת), אבל נראה מישהו שיאמר כי העיתונאית פעלה שלא בתום-לב.

 

אמור  מעתה: ה”אמת לשעתה” היא אכן ראייה לתום-הלב של המפרסם, ובעניין הזה השופטים לא המציאו “הגנה שלישית” – זולת, אולי, במונח “אמת לשעתה”.

 

האם אילנה דיין אכן פעלה בתום-לב?

 

האמת – אני ממש לא יודע, ותום-ליבו של פלוני הוא שאלה עובדתית פרטנית, אשר אינה במרכז האג’נדה שלי. אפילו העיתונות בכללותה תופסת אצלי מקום משני, כי את עיקר עיתותי, כידוע לכם, אני משקיע בטיפול בשופטי ישראל – דבר החשוב בעיני יותר מאשר אילנה דיין.

 

יחד עם זאת, וכפי שהסברתי לעיל, מי שרוצה לתקוף את תום-ליבה של דיין – וממילא גם את תום-ליבם של השופטים – יכול למצוא בפסק-הדין חומר רב התומך בהנחה שהיא אכן לא פעלה בתום-לב.

 

ישנה במאמרו של יואביצחק נקודה הראוייה לדיון מעמיק יותר:

 

“דיין עשתה שימוש באותם חומרים שחלק מהם היו בידי התביעה הצבאית, כדי להאשים ולחרוץ את דינו של סרן ר’. דיין הוסיפה האשמות חמורות משלה, וכדי להעצים את הסיפור התקשורתי היא ייחסה לסרן ר’ אמירות/פקודות ופעולות אותן לא ביצע כלל וכלל. האין בכך משום ניסיון להשפיע באופן בלתי הוגן על הליך משפטי? האין מדובר בעבירת סוביודיצה?”.

 

גם כאן לא אביע עמדה נחרצת, אבל, בבחינת פטור בלא-כלום, הייתי מפריד בים תום הלב בחקר העובדות לבין תום הלב בפרסומן. אציין עוד כי מהעובדות שאנחנו יודעים, יחד עם לשון החוק בעניין זה, לא לגמרי ברור אם היא ביצעה את העבירה הזאת.

 

האם השופטים העניקו לאילנה דיין יחס מועדף?

 

הנושא הזה שני חלקים לו: האחד – האם הם הרחיבו את הגנת ה”אמת לשעתה”, יחד עם כל הדיסרטציה על חופש העיתונות ועל תפקידה בחברה הדמוקרטית, רק כדי להיטיב עם “יקירת המערכת”? והשנייה – האם הם “עשו לה הנחות” בעניין תום-הלב?

 

באשר לשאלה הראשונה – ימים יגידו, אם ביהמ”ש העליון ימשיך בכיוון שנתן עכשיו, או שבעתיד הוא ימצא אלף-ואחת אבחנות מדומות כדי לדפוק עיתונאים שאינם אהודים על מערכת המשפט, ולהיטיב עם יקיריהם.

 

ובאשר לשאלה השנייה – אני נוטה להאמין שדיין אכן זכתה ליחס מועדף, אבל את ההתעמקות בנקודה הזאת אני משאיר לאחרים, אשר יצטרפו למאבק שלי כנגד חוסר היושר האינטלקטואלי של השופטים – כפי שתיארתי לעיל.

 

בשביל מה השופטים מזבלים לנו את השכל, על פני 116 עמודים?

 

חוק לשון הרע מעניק למפרסם את הגנת תום-הלב. משמעות הדבר היא שגם אם הפרסום מהווה לשון-הרע, עדיין הוא מוגן, אם הוא נעשה בתום-לב. אבל אם ההגנה הזאת קיימת, משמע ששאלת לשון הרע אינה רלוואנטית.

 

משל למה הדבר דומה: למקרה בו נהג מואשם בנהיגה במהירות 80 קמ”ש בדרך עירונית. אם, בסופו של דבר, לא הוכח שהדרך היא עירונית, השאלה באיזו מהירות הוא נסע אינה רלוואנטית, וממילא לא רלוואנטית גם שאלת אמינותו של הממל”ז.

 

אבל שופט שרוצה לקבל כותרות שמנות בעיתונות יום-המחרת ייתן פסק-דין המשתרע על 116 עמודים, ויכניס שם את כל מה שידוע לו על הממל”ז, על השוטר, על סדר הדין הפלילי, ומה לא, ובסוף – בין אם הוא קיבל את המהירות כמוכחת, בין אם לאו, הוא מזכה את הנאשם משום שלא הוכח שהדרך היא עירונית.

 

דבר דומה התרחש גם כאן: מתוך 132 הסעיפים שבפסק הדין העיקרי, הוא פסק דינו של המשנה לנשיאה, אליעזר ריבלין, רק ארבעה (!) עוסקים בתום-הלב, וכל השאר – “מים”: על חשיבותו של חופש העיתונות בחברה דמוקרטית, על ההגנות שבחוק לשון הרע – אלה שעומדות לאילנה דיין, אלה שאין עומדות לה, ואלה שגם לדעת השופט אינן רלוואנטיות.

 

אני מוכן לקבל גם את חמשת הסעיפים הקובעים כי אכן היה בכתבה משום לשון הרע, כי בקביעה הזאת ייעשה שימוש גם לצורך אחריותה של טלעד לפרסום ה”פרומו”, ואני מוכן להיות “לארג'” ולקבל כחיוניים עוד עשרה-עשרים סעיפים, אבל גם זה משאיר כמאה סעיפים  מיותרים, כחמישים עמודים שאין בהם צורך (במידה זו או אחרת הדברים חלים, פרופורציונלית, גם על פסקים הקצרים יותר, של עוזי פוגלמן ויצחק עמית).

 

מדוע ולמה השופטים נהגו כך?

 

ראשית – כדי “להטביע את חותמם בחולות ההיסטוריה”;

 

שנית – כדי ליצור רושם של פסק דין “מפורט ומנומק”;

 

שלישית – כדי שהם יוכלו לשזור בפסק הדין גם הערות לחובתה של דיין, ובכך ליצור רושם של פסק-דין “מאוזן” לתלפיות.

 

ורביעית – כדי להסוות את העובדה שה”ראציו” עליו בנוי פסק-הדין – קרי: תום-ליבה של אילנה דיין – הוא “רזה” ולא “מחזיק מים”..

 

תארו לעצמכם שבית המשפט העליון, בנושא כל כך מתוקשר ו”טעון” כזה, נותן פסק-דין בן ארבעה סעיפים,  בו הוא קובע שהעיתונאית פעלה בתום-לב, ולכן הוא “פטור מלדון בשאר הטענותיהם של באי כוח הצדדים המלומדים” – דבר אשר היה גורם לשתי תוצאות: האחת – התקשורת לא הייתה פוצחת בשיר-ההלל שלה, והשנייה – כל הזאבים היו מתנפלים על הקביעה שהיה בפרסום הזה משום תום-לב, ומפרקים אותה לגורמים, ולגורמי-גורמים, בהיותם פטורים מהצורך להתפרס על פני אלף-ואחת חזיתות.

 

אכן, הייתה ביקורת על הקביעה הזאת, אבל – כמו במאמר נשוא שורות אלה – היא “נבלעה” בתוך סבך הנושאים האחרים.

 

והמסקנה שלי: מי שרוצה לתקוף את השופטים על העדר היושר האינטלקטואלי, ועל המסקנה שאילנה דיין פעלה בתום-לב – שיעזוב את הנושאים האחרים ויתמקד בנושא הזה.

 

אני איתו.

 

בצריך עיון: אחריות מוחלטת של הבעלים

 

אחת הסיבות  להרחבת ההגנה על העיתונות שבפסק-הדין הזה – עליה אני מברך – היא ההכרה בכך שהתקשורת ממלאת תפקיד ציבורי חשוב, ואם נדרוש ממנה הוכחת עובדות כמו בבית המשפט – אין לה אמצעים לכך, והיא לא תוכל להתקיים.

 

אבל גם מפעלים לייצור מזון מספקים צרכים חיוניים לציבור, ובכל זאת הם אחראים לטיב המוצר, ולכך שלא יימצאו בו גופים זרים, למשל. אם, למרות כל אמצעי הזהירות, נמצא במזון פגם – היצרן יפצה את הלקוח הנפגע, לא רק במחיר המוצר, אלא גם בנזקים האחרים שנגרמו כתוצאה מהפגם, ולא תעמוד לו הגנת תום-הלב והעדר הרשלנות.

 

העיתונות המסחרית דומה, מבחינה זאת, ליצרן המזון: היא מספקת שירות לציבור, אבל גם רווחים לבעליה, ומי שמקים מפעל מביא בתחשיבי הכדאיות שלו גם את האפשרות של תקלות בייצור, אשר תעלינה לו בממון. הצליח להפחית את התקלות מתחת לתחשיב – הרוויח; לא הצליח לעמוד בציפיות – עשוי לפשוט את הרגל.

 

ייתכן שיהיה צורך לחייב את הבעלים של כלי תקשורת מסחרי באחריות מוחלטת על פרסום לשון-הרע. כמובן שאת האחריות הזאת ניתן יהיה לבטח כפי שמבטחים כל אחריות על נזקי צד שלישי, ואת עלותו של הביטוח הזה יוכל הבעלים לגלגל אל שכמם של המפרסמים או הצופים, או לספוג אותה בעצמו – הכל על פי כוחות השוק החופשי.

 

חומר למחשבה.
____________
לדיעה נוספת בנושא

 

__________________

 

לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר

 

לדף הפייסבוק של האתר

 

היכנסו והצביעו “לייק” (“אהבתי”)

 

ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש



 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר