פסיקת ביהמ”ש העליון עושה צחוק מהחוק

פסיקת ביהמ”ש העליון עושה צחוק מהחוק

ד”ר ישראל בר-ניר
12.02.2012 22:32
חושך ליהודים

חושך ליהודים


מה זו “אמת לשעתה”? האם אדם שנתפס בדבר-שקר יכול לטעון “שקר לשעתו”?



לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר

לדף הפייסבוק של האתר

היכנסו והצביעו “לייק” (“אהבתי”)

ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש

את האימרה התנ”כית אור לגויים אפשר להבין כקריאה לאומות העולם ללמוד מעם ישראל.  נקודת המוצא היא שהעם היושב בציון ניחן בכישורים בזכותם הוא יודע יותר טוב, מבין יותר טוב ועושה יותר טוב.  התכונה הזאת מתבטאת במיוחד בתחום המשפט.  מערכת המשפט הישראלית ידועה בשורה של תרומות “מקוריות” שאין להן אח ורע בשום מקום אחר בעולם.  חידושי מערכת המשפט בישראל יכולים למלא כרך עב כרס.  מספיקה דוגמא אחת המראה איך בישראל עקרון החפות עובד במהופך.

היצירתיות של שופטי ישראל מצליחה להפתיע מחדש בכל פעם.  בימים אלה התבשרנו על כך שעיתונאית העובדת ברשות השידור זוכתה מהוצאת דיבה בעקבות כתבה שהיא פרסמה על קצין בצה”ל, כתבה שכל קשר בין הנאמר בה לבין המציאות בשטח היה מקרי בלבד.

אמנם אינני משפטן בהשכלתי, אבל לעתים קרובות, כשאני קורא את הנימוקים של שופטים בישראל, בהם הם מצדיקים את פסיקותיהם, אני מגיע למסקנה שכנראה היה הרבה צדק בדבריו של נציג הפרקליטות שהסביר לסטודנטים הלומדים אצלו משפטים, ש”השופטים הם חמורים”.  אותו פרקליט נידון ברותחין וכמעט הודח מתפקידו, אבל משהתברר שיש תיק שהוא היחיד שמתמצא בסבך התפרים שלו, נהגו בו לפנים משורת הדין – לא העמידו אותו לדין על “העלבת עובד ציבור”, ונתנו לו להמשיך בתפקידו.  מעניין יהיה לראות מה יעלה בגורלו כשיסתיים המשפט אותו הוא מנהל כעת. 

אשאיר לאחרים את הדיון בשאלה אם פסיקת ביהמ”ש העליון נועדה ל”סגור חשבון” עם השופט שהרשיע את אותה עיתונאית וקודם לביהמ”ש העליון נגד רצונה של הנשיאה, דורית בייניש, או אם הפסיקה משקפת את יחסם השלילי של שופטי ביהמ”ש העליון לפעולותיו של צה”ל, או שהפסיקה היא דרך מתוחכמת לרוקן מתוכנו את חוק לשון הרע.  הנושא בו אעסוק הוא החידוש הלשוני המופיע בנימוקי השופטים אמת לשעתה – “אמת לשעתה איננה דיבה”.         

השליטה שלי בשפה העברית היא טובה, ובכל זאת אני לא מצליח להבין למה התכוון המשורר (אני נעזר כאן בדברי נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרון ברק, שאמר שיש להתייחס לחקיקה כמו לשירה – כל אחד יכול לפרש אותה איך שמתחשק לו) במונח אמת לשעתה.  האם העובדות השתנו?  או לחילופין, האם התגלו עובדות חדשות שלא היו ידועות לעיתונאית בעת שהכינה את הכתבה?  במקרה האחרון היה מוצדק לצפות מהעיתונאית שלפחוות תפרסם התנצלות, אבל לדעתם של השופטים גם זה מיותר כי רק האמת לשעתה היא מה שקובע.                 

את המונח אמת לשעתה אפשר לפרש בהרבה אופנים.  לאהרון ברק אין הרבה מתחרים כאשר מדובר בדיונים משפטיים, אבל בתחום הפרשנות של יצירה ספרותית גם אני הקטן יכול לנסות את כוחי.  נתחיל ממימד הזמן.  מתי זה “לשעתה”?  האם זה המועד בו האירוע התרחש בפועל?  האם זה המועד בו העיתונאי שמע עליו?  האם זה מועד הכנת הכתבה (תהליך “בישול” כתבה יכול להשתרע על כמה ימים, שבועות ולפעמים גם חודשים – מה היא נקודת הזמן הקובעת)?  האם זה מועד שידור הכתבה (ומה בקשר לשידורים חוזרים,  או דיונים על הכתבה במסגרת פאנל כזה או אחר)?  האם זה המועד בו נשוא הכתבה הגיש את התביעה על לשון הרע?  האם זה מועד הדיון בבית המשפט (תהליך שיכול להמשך שבועות ואף חודשים)?  האם זה מועד הדיון בערעור על ההרשעה (ראה הערה לנקודה הקודמת)?  ועל כל אלה יש גם צורך להחליט באיזה מקום יש להכניס את נושא ההתיישנות.  כמו שנאמר – זו היא שעתם היפה של שופטי ישראל.

אחרי שמסכימים על השעה אפשר לפנות אל האמת.  אמת שמשתנה עם הזמן, איננה בדיוק אמת.  אמת לשעתה יכולה להיות הרבה דברים, אבל היא איננה אמת לאמיתה.  כפי שנאמר לעיל , הכנת כתבה לשידור היא תהליך ממושך.  אפשר היה לצפות שחלק מהזמן שנדרש להכנת הכתבה יוקדש לבדיקת העובדות, לוודא שלתוך הסיפור לא השתרבבו אי אלו דברים שלא היו ולא נבראו, דברים שעשויים לפגוע במידת האמינות של הכתבה.  אבל לא.  עיתונאי איננו שופט – העיתונאי איננו חייב בנאמנות לאמת.  מחוייבותו של העיתונאי היא ל”אמת לשעתה” בלבד.  כך גזר בית המשפט העליון.  העובדה שהכתבה עברה שורה של “שיפוצים” שכללו שיבוץ של קטעים שצולמו במקום אחר, בזמן אחר ובהקשר אחר, גם היא לא הפריעה לשופטים לפסוק שמדובר ב”אמת לשעתה” שאיננה “הוצאת דיבה”.  לדידם של השופטים מידיות הפרסום, ללא בדיקה לעומק של העובדות, היתה “חובת דיווח עיתונאית” ולא אמצעי למניעת האפשרות שהאמת לשעתה תתגלה כלא אמת בשעה אחרת.

החידוש הלשוני אמת לשעתה קבל עכשיו מעמד משפטי מוגדר כי כידוע כוחו של התקדים במערכת המשפטית הוא מעל ומעבר למקרה הספציפי אליו הוא מתייחס.  הוא יוצר מציאות חדשה בה האמת איננה דבר מוחלט.  עיתונאי המפרסם ידיעה שקרית יוכל תמיד לטעון להגנתו שדבריו היו אמת לשעתה, ושאין זו אשמתו שהעובדות השתנו.  מעניין איך בית המשפט יגיב כאשר אדם שנתפס בעדות שקר יטען להגנתו שדבריו היו שקר לשעתו.      

בשנות העשרים והשלושים של המאה שעברה פעלה בהוליווד שלישית קומיקאים בשם האחים מרקס.  “חוכמה” של אחד מהאחים, גרוצ’ו, הייתה למי אתה מעדיף להאמין, למה שאני אומר לך או למה שעיניך רואות? (Whom do you prefer to believe, me or your lying eyes?).  שלושת השופטים שדנו בערעורה של העיתונאית אילנה דיין היו יכולים לעשות קריירה בהוליווד. 

______________

לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר

לדף הפייסבוק של האתר

היכנסו והצביעו “לייק” (“אהבתי”)

ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר