דמדומי הנשיאה (א): דורית ביניש מקשקשת בקומקום (א)
דמדומי הנשיאה (א): דורית ביניש מקשקשת בקומקום (א)
היכנסו והצביעו “לייק” (“אהבתי”)
ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש
דורית ביניש “ברגעים נדירים של גילוי לב”
דורית ביניש הולכת הבייתה, ובדרך היא מקיימת מסיבת עיתונאים.
מדוע היא לא מקיימת “מסיבה” כזאת אחת לשבוע, או, לפחות, אחת לחודש?
מדוע שהיא לא תרד אל העם, תשמע אותו, ותקיים הלכה-למעשה את הקלישאה “בית המשפט יושב בתוך עמו”?
במקום זה היא דיברה “ברגעים נדירים של גילוי לב”, כלשונה השמאלצית של עדנה אדטו (ישראל היום, 7.2.2012). הבה נראה מה אומרה הגברת.
ברגעים נדירים של גילוי לב, דיברה ביניש על תקופת כהונתה הסוערת אשר התאפיינה בגל של התקפות על בית המשפט העליון ועל העומדת בראשו, שחרגו לא פעם מביקורת עניינית.
או קיי, בחברה דמוקרטית, בה מותר לבקר את הרשויות, הביקורת אכן “חורגת לא פעם מביקורת עניינית”. אם הרמטכ”ל (נניח) לקח לעצמו אישה מכוערת, הביקורת על כך היא באמת לא “עניינית”, אז היא לא עניינית, מה לעשות – אם נאסור ביקורת לא-עניינית, תצוץ לה השאלה מהי ביקורת “עניינית”, ומהי ביקורת “לא עניינית”: אם דורית ביניש וחברתה עדנה ארבל נשארות בקונצרט פומבי, כדי לשמוע את ואגנר, האם הביקורת על כך היא עניינית, או שאינה כזאת?
האמת? אני ממש לא יודע, ואני סבור שהחירות לבקר את הרשויות כוללת גם את חירותו של המבקר להחליט אם ביקורתו היא “עניינית”, אם לאו.
ואם דורית אומרת כי תקופת כהונתה ה”סוערת” התאפיינה בגל של “התקפות” על בית המשפט העליון ועל העומדת בראשו, “שחרגו לא פעם מביקורת עניינית” – מכך אני מבין שבאופן כללי ה”התקפות” דווקא לא חרגו מביקורת עניינית.
ואם הביקורת עליה ועל ביהמ”ש העליון היו גם ענייניות וגם לא ענייניות, מדוע היא לא נותנת כמה דוגמאות לביקורת עניינית ולביקורת לא עניינית, ומדוע היא לא משיבה על הביקורת שהיא עניינית, גם לטעמה?
ומתי הביקורת מגיעה לכדי “התקפות” – ומה הפסול ב”התקפות”? אם שופטים חוטאים באמירת-שקר, ואני קורא להם ללכת הבייתה – בוודאי שזו התקפה, ועוד אין התקפה! – אבל מי שסבור שההתקפה אינה מוצדקת, דהיינו שהשופטים לא משקרים, או שהם אכן משקרים, אבל זה לא אומר שהם צריכים ללכת הבייתה – גם דעתם היא לגיטימית, אבל שיתמודד עם ההתקפה, ונראה מה בפיו.
אולי נשתכנע. מכל מקום במת האתר של קימקא עומדת לרשותם.
“אני מאמינה …”
הלאה:
“אני מאמינה מאוד שהדמוקרטיה שלנו תישמר, וגם בכך שביהמ”ש העליון יישמר. אני חושבת שהמוסד הזה חזק ויישאר עצמאי. יכול להיות שיהיו ניסיונות מצד גורמים פוליטיים להחליש אותו. אך אני מאמינה שהרוב הדומם הרבה יותר חזק ממה שחושבים, והוא יגן על הדמוקרטיה”.
השאלה הראשונה היא מה פירוש שהדמוקרטיה “תישמר”, והאם זה טוב או רע.
אם הכוונה היא להגניב לתת-תודעתנו את ההנחה שאמנם יש אצלנו דמוקרטיה, זה מיותר. במדינת ישראל ישנה דמוקרטיה, במידה מסויימת, אבל לא מלאה: מותר לבקר את נשיא המדינה, את יו”ר הכנסת, את ראש הממשלה, הרמטכ”ל ומפכ”ל המשטרה – ואפילו את מנהל משרד הרישוי בזרנוגה גימ”ל, אבל אוי לו ואבוי לו למי שיאמר כי שופט פלוני “אמר לא אמת”.
אז את ה”דמוקרטיה” הזאת אני לא רוצה לשמור ולשמר, כי, כידוע, חוזקה של שרשרת הוא לפי החוליה החלשה שלה, ואם ה”דמוקרטיה” הזאת מחליטה את מי מותר לי לבקר, ואת מי לא – הרי זו “דמוקרטיה מודרכת” ברוח משנתו של אחמד סוקארנו.
האם גם בית המשפט העליון “יישמר”? כן, הוא יישמר, כי אין משטר – דמוקרטי או לא דמוקרטי – ללא בית משפט עליון, אבל השאלה היא מה יהא צביונו בדורות הבאים: האם השופטים ימשיכו לשקר במצח נחושה? אם כן, אז אולי באמת כדאי להשמיד את המוסד הזה, ולעשות משפט על ידי הטלת-מטבע – שיטה אשר, להבדיל מהשיטה הנוכחית, מבטיחה 50% של צדק.
הוא “ישמור עלינו מכל רע”
ואולי תגידי לנו, דורית, מה פשר האמירה שלך, “שהרוב הדומם הרבה יותר חזק ממה שחושבים, והוא יגן על הדמוקרטיה”?
את כנראה לא שומעת את מה שאת מקשקשת, או שאת סבורה שכל העולם מטומטם, ורק את חכמה, אבל אני “יסביר” לך: הרוב הוא תמיד דומם, כי לרוב הבריות די באומצת הבשר אשר בצלחתם, ולכן הוא “דומם” – ex definitio – וממילא הוא לא ייצא להגנת ביהמ”ש העליון, כאשר יהיה לכם צורך בכך.
ואני “יגיד” לך עוד משהו: ה”רוב” הזה, שאת “מאמינה” בו, כבר מזמן ירד אל מתחת לסף ה-50%, וביום פקודה הוא יסור למשמעתם של יריב לוין, יעקב (“כצל’ה”) כ”ץ, מיכאל בן-ארי ושות’ – עם גרוניס או בלעדיו – ולא למשמעתך ולמשמעת חבריך.
ואם לא די לך בכך, כאשר חבית-הנפץ תרתח בשמש – יעקב נאמן-לעצמו יבוא עם הגפרור שיבער ויצית להבות.
“זו לא ירידה באמון” …
ועוד מהתיאור:
הנשיאה הפורשת אמרה כי היא אינה מקבלת את הנתונים המצביעים על ירידה דרסטית באמון הציבור בבתי המשפט. לדבריה מדובר בעצם בהתפכחות של הציבור מעידן התמימות שבו האמינו בעבר בעיניים עצומות למוסדות המדינה: “אם נשפוט לפי מספר האנשים שפונים לביהמ”ש, אז זו לא ירידה באמון. בשעת צרה כולם באים לבית המשפט. גם כאלה שתוקפים אותו”, אמרה.
יופי, ואם נשפוט לפי מספר האנשים לעלות על האוטובוס בקו זרנוגה גימ”ל, האם זה אומר שאין ירידה באמון הנוסעים בנהג האוטובוס, או בחברת האוטובוסים? האם זה בכלל אומר שלציבור יש אמון בהם?
אז לא.
מספר העולים על האוטובוס, הוא לכל היותר כמספר המקומות שיש בו.
מספר המעוניינים להשתמש בשירותי חברת האוטובוסים זרנוגה אינו פונקציה של אמון הציבור בחברת ההסעות ובנהגיה, אלא של כמות הנוסעים המעוניינים להגיע למחוז חפצם, ואין ידם משגת שירותי נסיעות טובים יותר, נוחים יותר, בטוחים יותר ומהירים יותר.
חברת האוטובוסים, מצידה, אינה מעוניינת להפעיל אוטובוסים בתפוסה חלקית, ולכן היא דואגת לכך שמספר המושבים הזמינים לא יהיה יותר מהנחוץ, לפי כמות הנוסעים הצפוייה. למעשה היא מפעילה פחות מושבים זמינים מהדרוש, כי כל נוסע בעמידה הוא רווח נקי לחברה, ואם מספר הנוסעים בפועל יהיה נמוך מהתחזית, היא תפעל בתת-תפוסה, ותפסיד כסף.
כן, כן, זה לא בדיוק כך, משום שרשויות התעבורה, כאשר הן נותנות רישיון לקו אוטובוסים, הן דואגות לכך שהאוטובוסים ייצאו בתדירות קבועה, גם אם הם לא התמלאו, ומי שזה לא נוח לו – שלא יעשה טובות.
אבל כאשר מדובר במערכת המשפט, כמו רשויות אחרות – משרד הרישוי, למשל – הם דואגים בכוונה לכך שהציבור יהיה במצוקה נצחית, כדי שירגיש את עצמו קטן-קטן ותלוי בחסדיהם. מדוע דורית לא אימצה בשתי ידיים את פנייתי לשר המשפטים כדי שהוא יקבע את מספר השופטים (בכל הערכאות, למעט ביהמ”ש העליון) בלי לשאול את האוצר (משום שהוא לא חייב)? ומדוע דורית לא אימצה בשתי ידיים את הצעתי להעביר לנשיא ביהמ”ש העליון את סמכותו של שר המשפטים לקבוע את מספר השופטים?
משום שהיא רוצה להמשיך ולהתבכיין, בלי לשאת בשום אחריות, ובלי לאבד את הזכות לקשקש בקומקום, ולהמשיך לרמות בעיקר את עצמה.
(המשך יבוא)
______________
היכנסו והצביעו “לייק” (“אהבתי”)
ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש